הציוץ - פאנפיק על ליאם

עונה 3 פרק 2

הארי pov:
אני לא מבין למה נייל חיבק אותי אבל הייתי צריך את זה. אני לא טוב כל כך בלהגיד סליחה או להביע רגשות בכללי.

הוא עזר לי. אני ממש שמח שהוא עשנ את זה לא הייתי מסוגל להודות בטעות שלי לבד.
"היי הכל בסדר." הוא לחש והנהנתי ודמעה נפלה מעיניי.

"הארי?" הוא אמר
"כן" עניתי
"אנחנו חייבים לדבר על כמה דברים" הוא אמר והנהנתי.

הסתכלתי רגע לעבר טריס מוודא שהיא בסדר ועוזב עם נייל את החדר.

"תשמע, אני יודע שזה לא קל לך להתוודות אבל אני אהיה בוגר ואניח את האגו שלי בצד ואגיד לך שאני מצטער על הכל. על מה
שאמרתי זה לא היה אמור לצאת ככה. אני
מצטער אני מקווה שאתה תסלח לי." נייל אמר וכיווצתי את גבותי.

"אתה לא צריך בכלל לבקש ממני סליחה. התנהגתי כמו שמוק. ואני יודע את זה אז בבקשה אל תתנצל. אני רוצה לבקש סליחה.
כל מה שאמרתי היה לא במקום. יצאתי חרא אבל כזה אני."אמרתי ונאנחתי

"אני סולח לך אחי. אבל בבקשה ממך תנסה להתגבר על הקשיים שלך ותיפתח אלינו! תבין שאנחנו אוהבים אותך! כולנו! אתה יכול להרכיש פתוח ולדבר איתנו על הכל כמו שאנחנו עושים איתך. אל תחשוב שאנחנו מתנהגים אליך אחרת כי זה לא נכון. אתה אח שלנו ואנחנו אוהבים אותך מאוד. אז בבקשה רק תסמוך עלינו" הוא אמר והלב שלי צבט הם חושבים שאני שונא אותם כי אני מטומטם. יופי הארי.

"אוקיי אני מבטיח" אמרתי ואני באמת רוצה לעשות את ההשתדלות הזאת בשבילם. שיראו שאכפת לי מהם כמו שלהם אכפת ממני.

"וסליחה. באמת" אמרתי או יותר נכון לחשתי. נייל חייך וחיבק אותי שוב.
"רוצה ללכת לאכול בננדוס??" הוא שאל
"א-אני לא חושב. אני צריך לשמור על טריס" אמרתי והוא כיווץ גבותיו.

"הארי אתה צריך לשחרר קצת. היא לא צריכה שמירה. אני מבין מה אתה מרגיש אבל אתה לא חייב להיות סביבה כל הזמן הזה." הוא אמר והסכמתי איתו באיזה שהו מקום.
"ואם היא תתעורר כשלא אהיה פה?" שאלתי והוא השפיל ראשו כאילו זאת שאלה מיותרת.
"הארי.." הוא התחיל ועצרתי אותו

"אני יודע נייל אבל תמיד יש אצלי תקווה וזה יכול לקרות דווקא כשאני לא כאן." אמרתי
"אוקיי איך שתרצה" הוא אמר נראה מאוכזב מההחלטה שלי.

הוא אסף את דבריו והתחיל ללכת לכיוון דלת הכניסה.
"היי נייל" צעקתי לפני שיצא. הוא הסתובב מיד בחיוך.

"אתה יודע מה אני אבוא" אמרתי והוא חייך
"אוקיי אני מחכה" הוא אמר ונכנסתי לחדר מסתכל על טריס.

ניגשתי אליה והחזקתי בידה.
"בבקשה אל תעשי באלגן כשאני לא כאן" אמרתי ונישקתי את שפתיה הקרות.
עזבתי את ידה והסתכלתי עליה בפעם האחרונה ויצאתי. נייל כבר הביא את הרכב לכניסה וחיכה לי.

"הולכים לעשות בלאגןןןן" הוא צעק בהתלהבות.
"נייל רק הולכים לאכול" הזכרתי לו. אני לא מתכוון להיות יותר מידי זמן רחוק ממנה.
"הו לא אנחנו הולכים לבלות היום" הוא אמר "לא אין מצב נייל אני לא יכול!" אמרתי ובאתי לפתוח את הדלת אבל היא הייתה נעולה.
"למה נכנסתי" מלמלתי ונייל צחקק והגביר את המוזיקה.

ליאם pov:
בזמן שנסעתי באוטו מקשיב ללהקה שלי ברקע חשבתי על מה סיימון רוצה להגיד לי.
מה הוא כבר יכול לרצות? לעשות לנו עוד פיצוץ? הוא כל כך מעצבן הוא חושה שהוא יכול להגיד לנו איך לחיות את החיים שלנו.
אני לא הולך לתת לזה לקרות שוב.

הגעתי למשרדי ההנהלה "סוניק מיוזיק" היה כתוב בשלט מנצנץ וגדול בכניסה.
החנתי את הרכב ונכנסתי למשרד שאני כל כך שונא.

ראיתי את דלתו של סיימון שאני מכיר בעל פה.

דפקתי עליה ואז פתחתי אותה. אני לא צריך לחכות לאישור של הממזר הזה.
"ליאם! לא לימדו אותך לדפוק?!" סיימון צעק בעודו מעיף מעליו את הפקידה שלו שרה.
צפוי.

"קדימה סיימון לעיניין." אמרתי והוא כחכך בגרונו ואמר לשרה לצאת.
"שב בבקשה" הוא אמר והתיישבתי מולו
הוא סידר את חולצתו והתחיל לדבר.
"אני אגש ישר לעיניין" הוא אמר
"הקהל כבר לא מעונין בך ובאשלי" הוא אמר וכיווצתי את גבותי

"מה זאת אומרת?!?!" צעקתי
"תנמיך את הווליום נערי" הוא אמר
"תסביר את עצמך" אמרתי ביותר רגוע
"קיבלנו מלא תגובות מהקהל שלנו שאתה ואשלי כבר לא מעניינים אתם הרבה מאוד זמן ביחד ואתם פשוט משעממים. ומשעמם לא מוכר. אתמול התקשרו אלי ממודסט והם אמרו שאתם צריכים להיפרד כדי שאתה והבנים תמשיכו למכור לנו." הוא אמר ולא האמנתי למה ששמעתי.

"אני מצטער סיימון אבל אני לא יכול להיפרד מהאישה שאני אוהב בגלל שאנחנו משעממים אנשים!" צעקתי וקמתי ממקומי.
"אני מצטער ליאם אבל אף אחד לא שואל אתכם" הוא אמר ודמעה ברחה מעיני

קמתי והלכתי לכיוון הדלת והדמעות בורחות מעיני בקצב.
"יש לך שבוע" שמעתי את סיימון מאחורי ויצאתי משם בטריקת דלת.
נכנסתי למכונית שלי ובכיתי.
מה אני עושה עכשיו.