הלב שלי נפל אל הקרקע. גלי צרחה כששני גברים לבושים בשחור נכנסו אל תוך הבית. עברו את עמית כאילו והיה פיסה של זבל. הגוף שלי רעד ורציתי לרוץ אל עמית, אך הם שניהם כיוונו אלינו את נשקם השחור. החיוך הערמומי היה פרוש על פניו של אחד מהם, כאילו וזכה בפרס. אני וגלי, היינו הנשים של האויבים הכי גדולים שלהם. הרי זה יהיה עונג לרצוח אותנו, ככה, בכזאת קלות. בלי להתאמץ. גלי רצה לעברי, חיבקה את ידי וכל גופה רעד. כשלי.
"אני אוהבת אותך." לחשתי לה והיא בכתה עוד יותר חזק.
"אני אוהבת אותך יותר, אחותי." היא הצליחה לדבר מבעד לבכי החזק שלה.
"וואלה לא מאמין, שני ציפורים במכה אחת." הבחור בעל המבטא הכבד אמר בחיוך לבחור השני שנעץ בי מבט של רוצח. הוא כיוון אלי את נשקו וטען אותו, בלחיצה אחת והתפללתי שאחי מתן לא יחזור. שיתעכב.
"רומי רומי רומי...כמה חיכינו לפגוש אותך." אותו הבחור שחייך אמר והרגשתי את מיצי המרה עולים כלפי מעלה. לפני שהבנתי מה קורה, יריות נשמעו מכל עבר, נפלתי לריצפה ומשכתי את גלי איתי יחד.
"רומי!גלי!" שמעתי את קולו של שניר ועיניי נפקחו. הבכי שלי רעד כמו הגוף המפוחד שלי ובדקתי לפני הכל אם גלי נפצעה.
"עמית!עמית!הוא נורה!" צעקתי לשניר וקמתי מהריצפה ורצתי אליו. הוא היה חלש, עיניו חצי עצומות. הוא הביט בעיניו של שניר, דמעות זלגו מעיניו של עמית והלב שלי נשבר לרסיסים. אלעד הרגיע את גלי שמיד הזמינה אמבולנס לעמית.
"שניר...אני מרגיש בחיל-ה." הוא גיהק ונשברתי בבכי.
"עמית בבקשה תחזיק מעמד." שניר לחץ על הפצע שלו, וליטפתי את פניו של עמית.
"קר לי...אני, אני לא רוצה למות. אני..."
"אתה לא תמות, הבנת אותי?!" שניר הבהיר לו.
"אני מצטער, אני או-" הוא השתעל ודם ניתז מפיו.
"אני אוהב אתכם." הוא לחש ועיניו נעצמו.
"פניו של שניר התעוותו בזעם שמעולם לא פגשתי. הוא פקד עלי ללחוץ על הפצע שלו וקם מהריצפה. עקבתי אחריו עם עיניי והוא שלף את אקדחו, כיוון על אחד מהבחורים שכבר שכב מת על הריצפה והחל לירות בו וגם בבחור השני וצרח כמו משוגע. הוא ירה עד שנגמרו לו כל הקליעים ומעולם לא ראיתי את שניר באופן כזה. אלעד קם מהריצפה והביט על עמית. הוא רץ אליו ובדק דופק.
"יש לו דופק, הוא חי." הוא אמר, דמעות זלגו מעיניו והגוף שלי רעד. הפחד אכל אותי והבכי חנק אותי. לא עזבתי את עמית, לחצתי על הפצע. ידיי היו מלאות בדם, בדם של החבר האהוב שלי והרגשתי איך ליבי נמחץ. הרגשתי אשמה מטורפת, לא ידעתי מדוע. הרגשתי אשמה בהכל. התחלתי להרגיש בחילה ואז כל החדר הסתחרר.
"אל...אלעד." לחשתי ואז הכל השחיר.
***
פקחתי את עיניי, הייתי בבית החולים. גלי ישבה על ידי יחד עם מתן. הם הבחינו שפקחתי את עיניי וקמו מהכיסא. הם ניגשו אלי ומתן ליטף את הלחי שלי.
"יפה שלי, איך את?" כיווצתי את גבותי בבלבול. לא הבנתי מה עשיתי בחדר הזה. היה ריח חזק של תרופות. לא אהבתי את הריח הזה, שנאתי אותו.
"עמית...עמית!הוא חיי!?" ההבנה נחתה עלי בבום. כל התמונות מהרגע האימה חלפו בעיני.
"הוא בסדר, מצבו יציב. תהיי רגועה. בבקשה." היא התחילה לבכות והרגשתי איך התקף חרדה תקף אותי באכזריות. נשמתי נשימות עמוקות והרגעתי את עצמי.
"שניר...איפה הוא?מה עם אלעד?עם מי עמית בחדר?" שאלתי את גלי והיא התיישבה על המיטה לצידי וליטפה את ראשי וחייכה חיוך קטן.
"אלעד ושניר בחקירה. עמית עם ההורים שלו. הכל בסדר."
"אני רוצה לראות אותו. בבקשה..." התחננתי בבכי חלוש וחנוק. מתן הביט בי מהצד ופניו היו רציניות. ידעתי על מה הוא חשב, ידעתי הכל. אך לא הייתי מוכנה להתמודד עם זה. לא ברגע הזה שכל חיי עמדו לקרוס.
"אני אשאל את האחות." הנהנתי והיא יצאה מהחדר. מתן ישב שם על הכיסא, עם המבט האטום הזה והשפלתי את פניי.
"בבקשה לא עכשיו. בבקשה." התחננתי בפניו ושמעתי אותו נאנח בכבדות.
"אני לא אמרתי שום דבר. אבל זה מעולה שהבנת לבד." קולו היה מטיף וזה העביר לי צמרמורת.
"תודה."
"אני אוהב אותך, רומי. את המשפחה היחידה שנשארה לי. אם הייתי מאבד אותך..." הוא עצר את דבריו והעביר את ידיו על פניו במהירות וידעתי שהוא מתחרפן.
"הייתי רוצח את שניר ומתאבד. זה מה שהייתי עושה." עיניי מיד עלו אל פניו.
"אל תגיד דברים כאלה!אני אמות לפני שאתן לך לפגוע בעצמך. אתה המשפחה היחידה שלי. הבן אדם הכי חשוב לי בעולם הזה. בבקשה אח תדבר ככה!" נחרדתי מדבריו ועיניו התעצבו. דמעות החלו לזלוג מהן, הוא מייד עטה על פניו מבט קשוח ומחק את דמעותיו במהירות.
"אני רק אומר לך מה היה קורה אם..." הוא הסביר ושום דבר מזה לא הרגיע אותי. האחות נכנסה אל החדר, בדקה אותי ושיחררה אותי מהעירוי זהיה מחובר אל הפרפר שעל עמת ידי.
"את בסדר. את יכולה ללכת לעמית." היא חייכה אלי והנהנתי לעברה והודתי לה.
נכנסתי אל החדר של עמית, אביו ישב על הכיסא ואימו ישבה על המיטה ונעצה בו את עיניה. הם הבחינו בנו וחייכו חיוך קטן בנימוס.
"שלום..." קולי רעד והרגשתי כל כך מבויישת. לא ידעתי למה הרגשתי אשמה.
"היי, את בטח רומי." היא קמה מהמיטה והתקרבה אלי. עיניה נצצו.
"אני-" התפרצתי בבכי והיא מיד עטפה אותי בשתי ידיה. היא חיבקה אותי כל כך חזק וליטפה את ראשי באופן אימהי שהיה כל כך חסר לי.
"סליחה!" ביקשתי ממנה והרגשתי את גופה הרזה רועד. היא בכתה.
"את לא אשמה בזה, רומי. את לא אשמה בכלום!" היא תפסה בכתפיי והביטה בעיניי. היא מחקה את דמעותיי וחייכה אלי מבעד לדמעותיה.
"את לא אשמה בכלום ואנחנו כל כך שמחים שאת בסדר, שגלי בסדר. אתן החברות של הבן שלי. מזמן רציתי לפגוש את הבנות שעמית כל כך מעריך. תמיד הוא מדבר עליכן כאילו ואתן אחיות שלו. תפסיקו להאשים את עצמכן." היא העבירה את מבטה אל גלי שעמדה בכניסה לחדר ובכתה בשקט.
"אישתי?" שמעתי את קולו של עמית, צרוד וחלש ורצתי אל המיטה שלו. הוא פקח באיטיות את עיניו וחייכתי כמו משוגעת מאושר!הוא חייך את החיוך המושלם שלו. התיישבתי על המיטה וחיבקתי אותו כל כך חזק.
"עמית!" בכיתי על כתפו והוא עטף אותי עם ידיו הרזות. כל כך שמחתי שהוא היה בחיים. שהוא חיי, שהוא מחייך.
"תפסיקי לבכות, אני לא הולך לשום מקום משוגעת. איפה אחותי השניה?איפה גלי?" הוא שאל והיא מיד רצה אלינו והצטרפה לחיבוק.
"אני אוהב אתכן יותר מידיי בשביל ללכת מהעולם הזה. הנשים של חיי. שום מילה לשניר ואלעד, הם ינסו לסיים את מה שדוידוב ניסו לעשות."
"אל תדבר ככה!" גלי אמרה בבהלה וחיבקה אותו בשנית.
"רואה אמא, ככה עושים את זה." הוא אמר וקרץ לה והיא צחקקה, כמוני וכמו גלי וכמו אביו.
***
חודש שלם עבר, בו שניר ואלעד היו במעצר. הגעגועים כירסמו לי את הלב, את העור, את הנפש. גלי ישנה אצלי כל הזמן הזה ובכתה בכל לילה שעבר. היה לה קשה להיות בלי אלעד והיא פחדה כמוני שמתעללים בהם. לא ידעתי מה מצפה להם, אך תהיתי לעצמי המון תהיות. מתן היה אצל חבר שלו, היה לו יום הולדת וישבתי בסלון. הדלקתי את הטלוויזיה בציפיה שאסיח את דעתי. לא האמנתי למראה עיניי. אביו של שניר היה אזוק וישב על ספסל ומשני צדדיו ישבו שלי שוטרים. עיניו ריצדו מצד לצד באיטיות עם מבט רצחני ולא הבנתי מה קורה. דפיקות בדלת נשמעו ורצתי אל הדלת, בדקתי מי זה דרך העינית של הדלת והלב שלי נפל אל הריצפה. פתחתי מהר את הדלת ושניר ואלעד עמדו, עייפים מתמיד ונכנסו מהר אל תוך הבית ונעלו. הבטתי בעיניו, על פניו. על הזקן שארך לו בכל הזמן שהיה במעצר. הדמעות מיהרו לזלוג וידיי עטפו אותו בחוזקה. כל כל חזק שלא נתתי לו לנשום. הוא עטף אותי בחזרה והסניף את הריח שלי.
"התגעגעתי אליך, אהובה שלי." הוא מלמל בקולו שהתגעגעתי כל כך לשמוע. התנתקתי ממנו וחיבקתי את אלעד שעטף אותי בחום.
"ברבור, איך את?" עיניו הכחולות הביטו בי בחום.
"אני בסדר עכשיו, לראות אתכם זה הדבר הכי משמח שיש." חייכתי באושר, לראשונה מאז היום הנוראי שחווינו.
"איפה גלי?" הוא שאל אותי.
"בחדר, ישנה." הוא הנהן ורץ אל החדר. הבטתי בשניר וליטפתי את פניו כשידיו הצמידו אותי אליו קרוב.
"אני לא מאמינה!" שמענו את קולה של גלי ואז את הבכי הרם שלה. חייכנו שנינו ואז הוא הרצין את מבטו וריסק את שפתיו על שלי. הוא התקדם בצעדיו בזמן שנישק אותי בתשוקה וגנח על שפתיי בנזקקות.
"אני אוהב אותך. אוהב כל כך. זה הכל למענך." הוא מלמל ונפטר מהחולצה שלו וידיי מיד ליטפו את עורו הרותח.
"שניר...הם יכולים לצאת מהחדר." מלמלץי שיכורה מהתשוקה אליו. הייתי כל כך נואשת לחוש אותו, בתוכי, על עורי, על שפתיי.
"לא מעניין אותי, אני, זקוק לך." הוא אמר וקרע את הכותונת מהגוף שלי בפראות, הוא נעץ את עיניו החייתיות על הגוף שלי והרים אותי בשתי ידיו והניח אותי על השולחן אוכל.
הוא תפס בתחתונים שלי וקרע גם אותם והתפשט גם הוא, כל כך מהר, כאילו רדפו אחריו.
"שניר..."
"לא. תני לי להרגיש אותך, אני זקוק לך." הוא לחש ומיקם את איברו בכניסתי לאחר שפיסק את רגליי. הוא חדר אלי ופלט נשיפות צרודות מפיו. כאילו לראשונה הרגיש אישה.
"אני התגעגעתי לכל פיסה מהגוף שלך. מתוקה שלי..." הוא אמר בשקט וגרם לי לגנוח.
"אני אוהב אותך." הוא חדר אלי באיטיות ובעוצמה. עיניי הסתחררו מהעונג שהרגשתי, ידיי ליטפו את חזהו השרירי והוא גנח בצרידות מהמגע שלי.
"את הורסת אותי." הוא לחש בקול רועד ועיניי נפקחו. הביטו בעיניו שהיו מלאות בדמעות.
"למה אתה בו-" הוא ריסק את שפתיו בשלי, ככה השתיק אותי. הדמעות שלי זלגו על פניי ושפתיו החלו לנשק כל דמעה שזלגה מעיניי.
"אני הת...התגעגעתי אליך."לחשתי מבין כל העונג שחשתי. הוא מילא אותי, האיר את אורי בנוכחותו.
"את מטריפה אותי, אני...אני גומר. לא יכול להחזיק יותר." הוא אמר בהתנשפות וגמר בתוכי ונותר באותה התנוחה. פניו נקברו בשקע צווארי והרגשתי את הגוף שלו רועד. הוא בכה.
"שניר." קראתי בקול סדוק וליטפתי את ראשו. ידיו נשענו על השולחן ובכך החזיק את גופו. יציב.
"בבקשה...תגיד לי מה קרה." הוא שתק והמשיך לבכות ולשבור לי את הלב.
"אני כבר חוזר." הוא אמר והלך אל המקלחת. התקדמתי מהר אל מתקן תליה ולקחתי כותונת חדשה ולבשתי אותה וגם תחתונים. עמדתי מחוץ לדלת של המקלחת, חיכיתי לו בזמן שפחד תקף אותי.
הוא יצא משם והביט בי מתוך עיניים אדומות. התיישבנו בסלון והוא הביט בי.
"פתחנו על כולם." הוא אמר ועיניי נפערו במקצת.
"פתחנו על כל המשפחה שלי, על דוידוב, על הרבה משפחות פשע בארץ. הפכנו להיות בתוך תוכנית של עדי ראייה. אנחנו לא נשארים בארץ. אנחנו חייבים לטוס. את כלולה בתוכנית, את ומתן ואמא שלך, התאומים, עמית, גלי. כולם. אבל זאת ההחלטה שלך.
"אני איתך. שניר אני אלך לכל מקום שאתה תהיה בו." הוא הביט בי כלא מאמין.
"באמת?" הוא שאל וקולו עדיין רעד.
"אני איתך בטוב וברע."
"אני אוהב אותך." הוא משך אותי לחיקו ועטף אותמ בחום שלו.
"אני מרגיש חרא." הוא מלמל בשקט.
"אני יודעת. רואי...מה יהיה איתו?" שאלתי אותו.
"לא פתחתי על אופיר והמשפחה שלו. הם היחידים שאני אוהב בכל המשפחה המסריחה הזאת. אני...הודעתי לו לפני שכל זה קרה. אני ואלעד תכננו לעשות את זה עוד לפני. בגלל זה אמרתי לך שאני פורש. אופיר והמשפחה שלו הצליחו לברוח מהארץ לפני הזמן ולהעביר את רואי לארה"ב בטענה שחייב ניתוח שרק שם יוכלו לעשות. הם יצאו מזה. הם לא יחזרו לארץ יותר. פשוט...אני עדיין מרגיש חרא שאבא שלי בכלא. לא יודע...המצב הזה גרם לי למועקה." ליטפתי את לחיו ונשקתי על שפתיו נשיקה רכה והוא נכנע אליה.
"אני מבינה אותך. אני מבטיחה לך שזה יעבור. אני אהיה איתך, לצידך בכל רגע שתצטרך."
"תודה, אני מעריך אותך, נשמה שלי." הוא אמר וגלי ואלעד בדיוק יצאו מהחדר והתיישבו בסלון, פרואים מאוד. הם נהנו בחדר, הייתי בטוחה.
"אני מבין שעשיתם חיים בחדר." שניר עקץ אותם וגלי התכוןצה במבוכה על חזהו של אלעד.
"שמענו אתכם עד לחדר, אז תסתום י'חריאת." אלעד עקץ אותו בחזרה וצחקקתי.
"אז...הולכים על זה?" גלי הביטה עלי, הייתה תפילה בעיניה שהתשובה שלי דומה לשלה.
"ברור, בכל הכוח." השבתי וגלי חייכה חיוך רחב ומאושר. זה היה מטורף, אך לא ראיתי צורך להישאר בישראל יותר, גם מתן לא כל כך מצא את עצמו.
השיחה איתו הייתה קשה, אך לבסוף הוא הסכים איתי והרגשתי את האושר מציף אותי. שהוא קיבל את שניר בסופו של דבר והסכים להתחיל חיים חדשים באיטליה. במקום מרוחק, לא מוכר עם שמות חדשים אומנם. אבל בנינו כולנו ידענו מי זה מי. החיים שלנו פרחו. הייתי מאושרת. כל האנשים שאהבתי היו סביבי, ולא יותר.
בסופו של דבר הדברים מסתדרים בדרך הקשה ביותר.
טוב, בנות, אני בוכה כאן!
זה נגמר אשכרה נגמר.
אני כל כך אתגעגע לדמויות שיצרתי כי התחברתי לכל אחת מהן.
אני גם אתגעגע לתגובות שלכן, לאיך שהייתן מבינות אותי ומחזקות אותי בכל אפשרות שהייתה לכן.
אתן באמת ריגשתן אותי לאורך כל הסיפור ומנעתן ממני להפסיק את הכתיבה שלו.
כי היו המון רגעים של חוסר ביטחון שרציתי להפסיק את הכל ולהיעלם אך אתן חיזקתן אותי והרמתן אותי מהקרשים.
אז תודה רבה לכן על הכל!
אני מעריכה אתכן כל כך ואוהבת הכי הכי בעולם.
תודה על תקופה, מדהימה ומרגשת איתכן מקווה שתמשיכו לקרוא את הסיפורים שלי כי אני מחוברת אליכן יותר מידייי
אוהבת הכי הכי הכי בעולםםםם.
ואל תדאגו. לא רצחתי את עמית בסוף, אני אוהבת אותו יותר מדיי בשביל שאעשה דבר כזה. ובאפילוג יהיה הרבה ממנו.
אוהבת אתכן לנצח♥️♥️♥️