רומי
"שניר...אני מפחדת." שיתפתי אותו בחששותיי וכל כולי רעדתי על המושב. הוא המשיך בנסיעה רגועה ותפס בידי באחיזה של הגנה וסימן שהוא לצידי בכל מצב ורגע. העברתי את המבט שלי לעברו, עיניו היו מרוכזות בכביש, הפרופיל שלו היה כל כך יפה. הוא היה יפה תואר, המשפחה בכללי היו להם גנים טובים וצעירים. ויפים בטירוף.
"אני איתך, אין לך סיבה לפחד. אני גם ממליץ לך לא לקפוץ עליו בעצבים. תני לו הזדמנות לספר מה קרה. לכי תדעי מה עבר עליו בזמן הזה." הוא הציע והנהנתי בהסכמה למרות שלו ראה אותי.
"כן, אתה צודק. אני...אני התגעגעתי אליו. אני כל כך מתגעגעת לחיבוק שלו, שניר. אני מפחדת שהוא עבר תקופה לא טובה ושאני בזבזתי את הזמן בלכעוס עליו סתם. אני מרגישה אחות מגעילה." אמרתי בקול חנוק.
"תפסיקי לחשוב על שטויות. את לא אחות מגעילה, את לא ידעת איפה הוא. תפסיקי להאשים את עצמך בדברים שאת לא צריכה. תגיעי הביתה, תדברו ותאמיני לי שהכל יסתדר אחרי זה. אתם אחים, בסופו של יום קשר דם חזק יותר מהכל. אל תאבדי את אח שלך בגלל כעס או זעם. אני מתחנן, אני לא רוצה שתישברי אחר כך. כי אותי זה יפרק אם אאבד את אלעד. יפרק אותי לחתיכות." הוא אמר ושם את עצמו בנעליי והוא צדק. לא היה לי ספק. אך ידעתי שלא יכולתי להעלים עין על כל העילמות הזו. רציתי הסברים ולא התכוונתי לוותר עליהם.
"רומי." אחי קרא בשמי בקול שקט כשמבטו שיקף התנצלות והמון המון כאב. אך הוא השתנה ברגע שראה את שניר נכנס הביתה. הבעתו הפכה לכעס, לזעם טהור.
"מה הוא עושה פה?" הוא שאל בטון שאמר שהוא מאבד את הסבלנות שלו.
"אני יוצא איתה." שניר אמר בביטחון מלא ודמעות ניקוו את עיניי. בחנתי אותו מהצד והבחנתי בכמה שהוא רזה, השרירים נעלמו ועל פניו היו סימני חוסר שינה. מה עבר עליו בזמן הזה שחשבתי שהוא נטש אותי. אולי אני בסופו של דבר נטשתי אותו?שאלתי את עצמי והתחלתי לרעוד.
"מתן..."קולי יצא חנוק. קברתי את פניי בידיי והתחלתי לבכות. מתן רץ אלי וחיבק אותי הידיו הרזות. כרכתי את ידיי סביבו, התגעגעתי אפילו לריח של הבושם שלו. התגעגעתי אל אחי בכל רמח איבריי, הבנתי רק כשידיו חבקו אותי, כמה הדחקתי את החוסר נוכחות שלו בחיי.
"אני מצטער." הוא התפרק והחל לבכות גם הוא בעצמו.
"למה אתה רזה כזה?עם מי היית?למה חברה שלך לא דאגה להאכיל אותך?מזה?" הטחתי בפניו המון שאלות והוא הרגיע את עצמו מהבכי. הוא קם על רגליו, משך בידיי גם. נשמתי עמוק ונעצתי את מבטי בתוך עיניו.
"למה אתה נראה רדוף?מה קורה לך?" הוא הניד ראשו מצד לצד והשפיל מבטו.
"יש לי הרבה דברים להגיד לך, רומי. דברים שלא תאהבי לשמוע." הוא הסביר את עצמו והנהנתי בראשי והטתי על פני מבט מרגיע, שיבין שאני לא אברח. הוא היה זקוק להבין את זה כדי לדבר.
"אתה רוצה ששניר ילך?" שאלתי אותו והוא הניד ראשו לשלילה.
"הוא יודע את זה." כיווצתי את פניי בבלבול. מה כבר שניר ידע שאני לא ידעתי.
"זה על...על אבא."
"אני יודעת על אבא. שניר סיפר לי." הוא הרים אלי מבט מופתע, שלאט הפך להקלה מוחלטת.
"ואיך את עם הידיעה הזאת?" הוא שאל אותי וממש רציתי לדעת איך הוא גילה, אם ידע זאת עוד כשאבא היה בחיים.
"ממתי אתה יודע את זה?" הוא נאנח ומשך אותי אל המטבח, התיישבנו על הכיסאות והוא הצית לשנינו סיגריה.
"תודה." הודתי לו והוא נעץ בי מבט רציני.
"ידעתי על זה שנים, אמא אמרה לי אחרי שאבא מת."
"זה היה ברור שהיא תספר לך את זה ולא לי."אמרתי בטון פגוע.
"רומי...אמא הייתה מתנהגת אליך ככה, כי הזכרת לה את אבא." הוא אמר ופערתי את עיניי בהפתעה. דמעות זלגו על פניי והרעד פעם בכל נקודה בגופי.
"איך אתה יודע את זה?" קולי יצא רועד ועל פניו גם כן זלגו דמעות. היה נדיר לראות את אחי בוכה. הוא לא היה הטיפוס הזה.
"היא אמרה לי, היא הייתה מדברת איתי והייתי מנסה להסביר לה שתחשוב בהגיון ותעזוב אותך בשקט. עד שכבר היה צריך לאשפז אותה." הוא הסביר בכאב ושילבתי את ידיי. כל מה שהדחקתי הכה בי שוב.
"היא לא משתנה, מתן. היא השתגעה ואני מפחדת שהיא לא תחזור. אני מתגעגעת לאמא. אני מתגעגעת אליה כל כך שאני כבר לא מסוגלת." התפרצתי בבכי והוא קם מיד לחבק אותי. הוא עטף אותי עם שתי ידיו ונשק על קודקוד ראשי.
"אני מצטער שעזבתי ככה, שהתרחקתי. אני בחיים לא אסלח לעצמי על זה. אני הייתי עמוק בתוך החרא של כל מה שקרה והרגשתי צורך להתרחק. היה לי קשה, אני מצטער שאת שילמת על זה, שהיית לבד והתמודדת לבד עם כל החרא הזה. אבל הרגשתי שאני כבר לא עומד על הרגליים. אני מקווה שתסלחי לי יום אחד."
"רק אם לא תעזוב אותי יותר בחיים. היה לי כל כך קשה להיות לבד. עברתי תקופה חרא. אתה זה שהחזקת אותי על הרגליים. וכשעזבת זה כאילו שהייתי בלי רגליים. אז בבקשה מתן, אל תעזוב אותי יותר. כל מה שתצטרך אני אביא לך, אני אהיה לצידך, מצידי תוציא עלי את כל העצבים, הכאב, רק אל תעזוב אותי." התחננתי אליו. הוא בכה בכי חנוק, שהיה עצור בתוכו.
"תשחרר את זה מתן, תבכה. זה בסדר חיים שלי. אני כאן, אני איתך לנצח. אני רוצה שתגיד לי שאתה מבין את זה."
"כן." הוא אמר בקול חנוק וידיי התהדקו סביבו.
"אני סלחתי לך, אני מבטיחה לך. כשתהיה רגוע יותר ותהיה מוכן, אז תספר לי הכל ואני אספר לך ונפתח דף חדש, חיים חדשים. אנחנו חזקים מזה." הוא היה זקוק לעידוד הזה, הוא היה מפורק יותר ממני.
"תודה." הוא הודה לי וחיבק אותי כל כך חזק, כאילו חייו היו תלויים בחיבוק הזה. הרגשתי כאילו סלעים ירדו מגבי, מהלב. הרגשתי לראשונה שנשמתי אוויר נקי. שום כובד לא הורגש בתוכי ואין להסביר את האושר שהציף אותי בתוך כל העצב הזה שהיינו שרויים בו.
***
ישבתי עם שניר בחדרי, הנייד שלו צלצל, הוא הצמיד את המכשיר לאוזנו והבעתו אוטומטית הפכה לקרה וזעומה.
"דבר." הוא תקף את הצד שני ואט אט אגרופיו הלבינו מהכוח שהשתמש בו. הוא זעם.
"אף אחד לא זז עד שאני מגיע. הבנת מה אמרתי?" הוא איים בטון כה שקט שהיה מלא באפלה וסכנה. אם אני פחדתי מהגישה הזו, דמיינתי את הצד השני לבטח גומע את רוקו ומשקשק בכל חלק בגופו. הוא ניתק את השיחה וקילל תחת אפו בשקט.
"שניר...מה קרה?שאלתי אותו בחשש גדול והוא נאנח והעביר את ידיו על כל פניו הסימטריות. הוא היה כל כך יפייפה וחא הצלחתי להפסיק להסתנוור מהיופי המסוכן שלו.
"אני חייב ללכת חיים שלי. אני מצטער שאני עוזב אותך עכשיו, אבל יש קצת בעיות. מבטיח לבוא ישר אחרי.
"בבקשה תשמור על עצמך, טוב?רק חזרת אלי עכשיו. בבקשה." התחננתי בקול שקט ומפוחד והוא חייך חיוך קטן ושובה. אהבתי לראות אותו מחייך. זה לא קרה הרבה.
"אני מבטיח חשמור על עצמי ואת תבטיחי לי שאת תשמרי על עצמך. אני מצמיד שומרים מחוץ לבית שלך, ליתר ביטחון. אני לא רוצה הפתעות." כיווצתי את גבותי בבלבול.
"יש בעיה עם דוידוב?" שאלתי אותו והוא הניד ראשו לשלילה.
"זה רק ליתר ביטחון. אני לא מוכן לקחת סיכון איתך ועם אחיך. אני רוצה להיות רגוע כשאני חא איתך, בסדר?" הוא אמר לי וידעתי שקרה משהו עם דוידוב, הייתי בטוחה, אך לא לחצתי עלוו לספר לי. ידעתי שהוא יספר לי כשיחזור.
"הוא קם על רגליו, קמתי אחריו. עיניו הכהות הביטו בשלי, רגליי החלו לרעוד, התאווה והתשוקה השתקפו מעיניו הגדולות והרגשתי איך הגוך הגיב אליו.
"אני אוהב אותך נשמה שלי, אני אחזור ואוכיח לך כמה אני אוהב ונמשך אלייך. כל חלק בגוף שלך שלי, אני אוכיח לך הלילה." קולו נטף תשוקה וצרידות. זה גרם לי לרטיבות למטה. תחתוניי נצמדו לאיברי והרגשתי איך הסתחררתי מהקול המפתה שלו וההבטחה שציפיתי לה כל הזמן הזה עד שהגיע.
"אני מ...מחכה לך." בקושי הצלחתי להשיב לדבריו והוא נשק על שפתיי נשיקה ארוכה וגמע את שפתיי, ידו תפסה בצד אגני וקירב את גופי הקטן אל הגוף המפלצתי שלו.
"אני אחזור עוד כמה שעות, מבטיח מלאכית." חייכתי לרגל הכינוי שלו אלי וחיבקתי אותו בחוזקה. הוא נשק על מצחי ויצא מחדרי.
שניר
נכנסתי אל הבית של אופיר. כל האחים של אבא ישבו מסביב לשולחן הדיונים הגדול. אבא ישב על יד אופיר שנעץ בי עיניים ובחן אותי. עיניו היו קרות, הוא היה אכזרי עם השקט שלו. כולם פחדו מהשלווה שהייתה בו, כי היא בחיים לא בישרה טובות. הוא בירך אותי בהנדת ראש אחת והשבתי לו הנדת ראש גם כן. אבא רק הביט עלי במבט הרגיל שלו. מהרגע שרומי נכנסה לחיי, הגישה שלו אלי השתנתה. טוב שכך. לא יכולתי לסבול את הנוכחות שלו.
"שניר, אח שלי!בוא שב לידי." רואי הציע והנדתי ראשי לשלילה, החלטתי לעמוד בראש השולחן מהצד השני ולהעמיד את כולם במקום. בן נעץ בי מבט קר והידק את לסתותיו עקב הנוכחות שלי. הוא יכול היה להיות בן אביסרור מעולה, הוא לא היה פחדן, הוא היה חזק וקשוח. אבל המצפון שלו היה גדול יותר משל כל מי שישב בחדר הזה.
"מה ההתכנסות הזאת עכשיו?"
"אנחנו הולכים לפלוש לשטח של דוידוב, הוא מאיים עליך שניר. על רומי." אבי אמר וכשהזכיר את שמה, הגוף שלי גירד מעצבים.
"אנחנו הולכים לפתוח במלחמה, שניר. אנחנו לא נשב ונחכה שהוא יגיב. זאת תהיה טעות איומה. אנחנו הולכים לעשות להם כיפה אדומה." אבא אמר ושיחק בנשק שלו. הוא סובב אותו על השולחן כמו בקבוק במשחק אמת או חובה.
"איך בדיוק?איך אתם הולכים לפלוש לשטח שלבטח כבר מגובה בהרבה חיילים?בואו נשמע."אמרתי בזלזול מוחלט.
"אתה רוצה שרומי תיפגע?" אבא שאל והרגשתי איך הגוף שלי עולה באש רק כי השם הזה יצא ממנו. הכתי את אגרופיי על השולחן ומבטי כמעט רצח אותו.
"האחד שיגע ברומי, ידע למה קוראים לי השטן שלא ברא האלוהים. האחד שרק יעז. אני גורם לו ייסורים עד שיתחנן למות. זה כולל גם אתכם. הבנתם?רומי מחוץ לתחום של כולם." דממה. הקול שלי גרם לכולם חהאמין לי.
"שניר, אתה שם לב שכולם כאן משפחה?" אבא אמר והידקתי את הלסתות שלי בכוונה לשלוט על היד שכבר שוטטה לעבר האקדח שלי.
"בודדים כאן אני יכול לקרוא להם משפחה. אתה לא כולל אותם." הוא נעץ בי מבט רצחני וידעתי שהוא נפגע, למרות העיניים שרצו רק לרצוח אותי. ידעתי שבתוך תוכו הוא מת.
"כשתהיה לכם תוכנית הגיונית, אתם יכולים לפנות אלי ואעשה את נעבודה. עד אז, אני בחוץ."