"איך את אחרי הפרידה עם שניר?" בן שאל אותי, נאנחתי בשקט ולא באמת חשבתי שהוא יפתח איתי שיחה על שניר. לא רציתי לדבר עליו, רציתי רק לשכוח ממנו לכמה רגעים והוא פשוט הקיף אותי וסגר עלי מכל הצדדים.
"וואלה, לא משהו. אתה ממש דומה לו." השבתי לו בכנות מוחלטת. לא התכוונתי להתנהג אחרת או להיות צבועה או ילדותית. הייתי אמיתית.
"כן, אני דומה לו. זה מובן מאליו." הוא אמר והצית סיגריה. העברתי את המבט שלי אל עמית ונעצתי את מבטי על הפייסל העבה שלו והחלטתי לחטוף אותו ולעשן אותו עד לכדי סחרחורת נעימה ותחושת ריחוף. רכנתי עם גופי קדימה, קמתי מהספה, אך לא עד הסוף. הייתה לבן תצפית ממושב ראשון אל ישבני, גם הבחנתי בכך שהוא לא פיספס את המופע, אך הוא נותר אדיש למדיי. חטפתי לעמית את הפייסל. הוא הפסיק לספר בהתלהבות לאלעד את מה שסיפר ונעץ בי מבט עצבני מאוד. הוצאתי את הלשון שלי בילדותיות אליו והוא הניד ראשו לצדדים וחייך את החיוך האהוב עלי.
"את מעשנת?" הוא שאל אותי בפליאה וגלגלתי את עיניי.
"אין לך צורך לרוץ ולספר לשניר. הוא יודע שאני מעשנת."
"את חושבת שאני כזה מניאק?אני לא ציפור מזמר, רומי." הוא הבהיר לי עם הקול הבסי שלו וגרם לגופי להצטמרר נורא. הוא הזכיר לי את שניר כל כך שלא הצלחתי לשבת על ידו. רציתי לקום משם, אך לא הרגשתי נעים לעשות זאת.
"אני כבר לא סומכת על אף אחד..." לחשתי ביאוש ושאפתי מהג'וינט הענקי ועצמתי את עיניי, נתתי לדמעה להשתחחר ולזלוג על הלחי שלי.
"בצדק, מתוקה." הוא לחש קרוב אלי פתאום, לא הבחנתי בכך שהתקרב אלי. הוא ניגב את הדמעה מפניי עם האצבע המחוספסת שלו והתרחקתי ממנו מבוהלת נורא. הוא הביט בי במבט שלא היה לי מובן בכלל והרגשתי צורך באוויר. פשוט יצאתי החוצה, רצתי את כל המדרגות ויצאתי מהבניין שלי. נשמתי עמוק, תוך כדי שהבכי התפרץ מתוכי, כאילו השתחרר מהשבי. לא הצלחתי לקבל את זה שהחיים שלי לא כוללים את שניר.
"רומי!" קולו של בן נשמע מאחוריי, התחלתי לצעוד במהירות אל כיוון היציאה מהרחוב ובן הספיק לתפוס בידי ולהשיב אותי באגרסיביות אל מקומי.
"כל האביסרורים כאלה אגרסיביים?לא הבנתי!" ירקתי בזעם ונעצתי בו מבט עצבני. הוא נעץ בי מבט דומה ולא הבנתי מה הוא רצה ממני.
"דיי...תעזוב אותי. אני לא מסוגלת אפילו להסתכל עליך, כי אתה דומה לו. דומה לו כל כך שזה גורם לי לרצות..." כמעט ופלטתי את זה, אך השתתקתי במידי. לא רציתי שדברים יצאו עוד יוצר מפרופורציות.
"שניר יכול ללכת לחפש. להזדיין, זה לא מעניין אותי. את מעניינת אותי. הכרתי אותך לפניו והוא לקח לי אותך!" הוא אמר בטון שקט, אך מלא בזעם טהור. הוא הידק את לסתותיו ותפס עם שתי ידיו את שיערו המלא הפחמי ורקע עם רקלו על הקרקע. לא הצלחתי להבין מדוע הוא אמר את זה, איך ראה אותי ואיך הכיר אותי לפניו?הכל הסתחרר לי בראש וכבר לא הבנתי דבר. הוא בילבל אותי כל כך שזה גרם לי לכאב ראש חזק.
"כל יום הייתי בא למסעדה שבה את עובדת, הדלקת אותי עם החיוך שלך," הוא התקרב כמה צעדים אלי כשהוא סיפר לי את זה בטון יותר רגוע ושקט. אך הוא גרם לי לרעוד מפחד.
"עד שהיה לי את האומץ לבוא אליך, לפנות אליך, שניר הקדים אותי. את מבינה?" נעצתי בו מבט המום.
"אני מבינה שאתם מתייחסים אלי כמו אל חפץ, זה מה שהבנתי." השבתי בטון שקט שכמעט ולא נשמע.
"בחיים לא לקחתי אף אישה כחפץ. את שופטת מהר מדיי, אמרו לך את זה פעם?" הוא אמר בטון פגוע. היה לי כל כך קר, זה העביר בי רעד בגוף וחיבקתי אותו עם שתי ידיי. הוא הבחין בכך שקר לי והשיל את מעילו מהגוף שלו ונותר עם חולצה ארוכה דקה וכרך את המעיל סביבי, בכוח. התנגדתי לכך, אך הוא התעקש.
"תודה." השבתי לו בשקט והבטתי עליו בחשדנות ועייפות. לא ידעתי מה לעשות עם כל מה שאמר לי.
"אני יודע שנפלתי עליך, אני מצטער. אבל שניר לא בשבילך נשמה, הוא חולה בראש. הוא פסיכופת ואת עדינה. אני גם לא תלית שכולה תכלת, אבל אני לא עמוק בכל החרא של המשפחה שלי. אני מבטיח לך שאני אחר." הוא הבטיח לי דברים, כאילו שהייתה לי כוונה להיכנס איתו לקשר כזה או אחר. הוא לא הבין בכלל את ההשלכות של להיות איתי, אחרי ששניר זרק אותי. זה מוות בטוח בשביל שנינו. לא באמת התכוונתי להיכנס איתו לשום קשר.
"אני מצטערת, אני חושבת שלהיות איתך בקשר, כל קשר שהוא זה מוות בטוח בשביל שנינו." השבתי לו והידקץי את המעיל לגופי, הקור היה נוראי.
"אני לא מפחד ממנו. אני אח של רואי, אבא שלי זה אופיר. הוא לא יעז להתעסק איתי. אף אחד לא מתעסק איתי. גם לא הוא."
"יש לכם הרבה סודות במשפחה, אני לא רוצה להיכנס לזה, אבל...לא משנה. מה שאני רוצה להגיד שזה לא אפשרי, אני לא באמת מכירה אותך ו...רק נפרדתי משניר. אין לי ראש לשום דבר עכשיו, בן. אני מצטערת על הכנות." הוא הנהן בראשו בזמן שהשפיל מבט אל הריצפה ושילב את ידיו והידק את לסתותיו הרבועות. הוא היה יפה תואר. כמעט כמו שניר.
"אני מבין אותך , לא ציפיתי למשהו אחר. אולי באחד הימים את תשני את דעתך." הוא אמר ומבלי להבין מה קורה, הוא פשןט הלך אל כיוון החניה, נכנס לרכבו ונסע כמו מטורף. גמעתי את רוקי ונשמתי עמוק. קיוויתי כל הזמן הזה שאף אחד לא צילם אותנו, כדי לזמר לשניר. מזה פחדתי הכי הרבה. לעזאזל איתך שניר!
****
החלטתי שזה היה הזמן לעצור את הבכי, לנשום עמוק ולעצור את השגרה המתמסכנת שלי, למחוא את הדמעות ולצאת לבלות. הייתי חייבת את זה בשביל הנפש. לא רציתי עוד להיקבר בבית אחרי העבודה ולהרוג את עצמי ככה. הייתי חייבת מילוט מהמקום הזה, לפחות לכמה רגעים. כדי להשיב נשימה סדירה ולא חצי. כדי לא לבכות יותר, להעין את המכסה. לא יכולתי עןד לכאוב את הכאב הזה. הגוף כבר היה רגע מהתמוטטות.
"ממש מגניב כאן, אני אוהבת את האווירה כאן." אמרתי לגלי בזמן שעיניי סרקו את המקום וגופי רקד אוטומטית לשיר שהתנגן ברקע.
"אני יודעת, אלעד לקח אותי לכאן בפעם הראשונה ומאז נדלקתי על המקום." לאלעד היה טעם טוב בבחירת מקומות. כמו המקום הנפלא הזה, האורות היו מסונוורים, לבנים
ספות אדומות מעור ושולחנות מעץ מלא בצבע חום עתיק. הבר היה בקצה של הפאב, והשטח היה ממש גדול. לא היה דחוס והמוזיקה הייתה רגועה ונעימה.
"יש לו טעם טוב לבחור." היא גלגלה את עיניה וחייכה את חיוכה הרחב.
"כן, הוא השתנה בזמן האחרון." היא אמרה והביטה בכוס הבירה שאחזה בידה ועירבלה את הנוזל החום בסיבובים קטנים ומהירים.
"הוא התחיל להיות אובססיבי לשניר, שניר כל כך התחרפן מאז הפרידה שלכם. את לא מבינה." היא אמרה לי ועיניה שידרו לי עצב שצבט לי את הלב. רציתי להיות אגואיסטית ולהגיד לה שלא נדבר על זה, כו המטרה הייתה לצאת קצת מהאחים אביסרור, אך לא יכולתי להישאר אדישה לעצב שלה, כמו שהיא לא נשארה לשלי כל התקופה שבכיתי על שניר.
"אני כל כך מצטערת, אני מרגישה אשמה." השבתי לה וניגבתי דמעה מזורגגת שזלגה מבלי שאשים לב. היא נאנחה וחייכה אלי חיוך קטן ומנחם, הרימה את כף ידי ונשקה עליה.
"את לא אשמה, חיים שלי זה שניר וזה אלעד שמתאמץ יותר מדיי. את לא אשמה בכלל אהובה שלי." היא הסבירה לי והנהנתי אליה רק כדי שלא תרגיש לא בנוח בגלל המחשבות שלי.
"את צודקת, יהיה בסדר, זאת תקופה שתעבור ועוד נצחק על הימים האלה." השבתי לה והיא חיבקה אותי חיבוק צדדי.
חיפשתי ברמן פנוי והופתעתי נורא לגלות שבן בירמן במקום הזה. הוא הבחין בי והביט בי באותו המבט שהבטתי עליו. מופתע. הוא התקרב אל עברי, לא חייך ולא היה נרכה נחמד כלל. רק שאל מה ארתה לשתות וניסיתי להבין מדוע הוא התנהג אלי בצורה כזאת קרה. אך לא נתתי לזה להשפיע עלי יותר מדיי.
"פעמיים ויסקי עם קולה." השבתי לו והוא מיד הכין לנו את הכוסות. אחרי בערך שעתיים שבהן שתינו, צחקנו, רקדנו. ניגשתי לשירותים, הרגשתי את השלפוחית כמעט והתפוצצה. דחיתי את זה יותר מדיי זמן. בדיוק כששטפתי את ידיי, בן נכנס אל השירותים, הוא הביט בי באדישות ונכנס לשירותים. כשהוא יצא, הוא התעלם מהנוכחות שלי ורציתי להבין מה השץנה צהיופ הזה כשהיה אצלי בבית.
"היי בן." אמרתי לו בקול קצץ גבוה מהרגיל. הייתי שיכורה, זה היה ניכר בשפת הגוף שלי, הקול שלי. הוא נעץ בי מבט אדיש. הוא התקדם אל עבר המכונת ייבוש ידייפ ותחב את ידיו אל תוכה.
"מה את רוצה, רומי?" הוא שאל אותי, אפילו לא העז להביט בעיניי.
"העיניים שלי מאיימות עליך או משהן כזה?"
"כן, חבל שאני אאבד שליטה ואנשק אותך בניגוד לרצונך. נכון?אז שתחררי, רומי. הבהרת את עצמך טוב באותו היום אצלך. אני עושה בדיוק את מה שביקשת." הוא אמר והלב שלי פעם באון לא רגיל. מילותיו גרמו לי להתבלבל, שוב. הייתי שיכורה והוא נראה בדיוק כמו שניר.
"את מסתכלת עלי ורואה את שניר."
"כן, אני מסוגלת לנשק אותך עכשיו. אתה מסוכן לי." לחשתי יותר לעצמי מאשר שאמרתי לו.
"עם כמה שאני מת לעשות את זה, אני לא מנצל בחורות שיכורות." הוא אמר, נעץ בי מבט אחרון ויצא מהשירותים במהירות.
"סעמק!סעמק איתך שניר!" צעקתי כמו משוגעת וניסיתי להירגע, אך שניר היה בכל מקום. זה שיגע אותי.