"זה מחרפן אותי שהוא כזה אטום!" גלי פלטה בזעם ואספה את שיערה לקודקוד ראשה. מה שתמיד עשתה כשהייתה עצבנית או לחוצה.
עיניי הביטו בריקנות על גלי ועיניה דמו. לא הצלחתי לעכל את מה שקרה, את המבט שלו שהביט עלי בגועל ורתיעה. לא יכולתי לקבל את זה. לא רציתי. לא עשיתי דבר והוא החליט ברגע אחד להרוס את הכל בגלל תמונה שקרית אחת.
"גלי אני לא רוצה להרגיש את זה!זה כואב!" נחנקתי מהבכי שהתפרץ בפתאומיות, כאב לי כל חלק בגוף, זה הבהיל אותי נורא, הכאב הזה הפיזי שהרגשתי.
"תירגעי!תינשמי!" היא תפסה בכתפיי וניסתה להרגיע אותי, אך הרגשתי שזה רק החמיר והכאב רק עלה בדרגה ובמהירות.
"חיים שלי!" היא משכה אותי אל חיקה בין זרועותיה ונשברתי על כתפה ובכיתי בכי כל כך שבור. הרגשתי את הלב שלי נשבר לרסיסים.
"למה כואב לי ככה?" שאלתי בבכי שקרע את כל בית החזה שלי. משכתי בחולצתה, נאחזתי בה כי הרגשתי שאני עוד רגע התמוטטתי.
"יפה שלי, זה יעבור. אני מבטיחה לך." היא הבטיחה לי דבר כל כך שקרי. כלום לא הלך להיות בסדר. החיים שלי היו מפורקים. אמא בבית משוגעים ואח שאיבד את דרכו ועל הדרך אותי. כלום לא היה בסדר ולא ראיתי שום אופק שחיכה לי.
דפיקות בדלת קטעו את הבכי שלי וגלי רצה לבדוק מי זה היה. היא הציצה דרך העינית ומיד פתחה את הדלת. דמותו של אלעד הופיעה בפתח,כשראה אותי על הספה, הוא רץ אלי, התיישב על ידי ומשך אותי אל חיקו. הוא חיבק אותי חזק חזק ולא דיבר מילה. נתן לי לבכות על כתפו החזקה. כל דמעותיי נספגו על חולצתו השחורה.
"אתה מאמין לזה?" שאלתי בטון רועד מהבכי.
"למה נראה לך ברברור? רק הדביל הזה מספיק עיוור בשביל להאמין לזה. האגו שרף לו נוירונים במוח. יעבור לו." הוא אמר והרגשתי הקלה שאלעד לא האמין לכל הבלוף הזה.
"אני שונאת אותו!בחיים שלי לא בגדתי באף אחד, אז בטח שלא בו. הוא עד כדי כך עיוור?מה נסגר עם הדפוק הזה?!" צעקתי כל מילה ושוב התפרקתי בבכי.
"חיים שלי, הוא יבין בסוף. תסמכי עלי שעוד תצחקו על הימים האלה." הוא אמר והיה קשה לי להאמין. ידעתי שמהרגע הזה, הוא יחפש כל דרך להשפיל אותי. ואם לא, אז הוא פשוט יברח ממני הכי רחוק שאפשר. לא יכולתי לדמיין את זה. בכל פעם כשחשבתי על זה, הדמעות שוב מצאו את מקומן על פניי. לא רציתי לקבל את המציאות הזאת.
***
קמתי לבוקר משונה. בלי שניר לצידי. לבוקר שבו גלי החליפה את מקומו. היא ישנה עם הפה פתוח ונחירות שקטות נשמעו ממנה. זה העלה חיוך קטן על פניי והעפתי את השמיכה מעל הגוף שלי והרמתי את הנייד שלי מהשידה. בדקתי הודעות, יותר נכון רציתי לראות רק שם אחד, שלא הופיע. נאנחתי ונכנסתי לשיחה שלי עם יוסי ותכננתי לשלוח שלא אגיע לעבוד. אך חשבתי על כך בשנית ולבסוף החלטתי שללכת. שניר לא יגרום לי להפסיד כסף. הייתי זקוקה לו יותר מתמיד.
לאחר כל אירגוני הבוקר והמקלחת המפנקת שעשיתי, תכננתי להכין ארוחת בוקר, אך לא היה לי אפילו ביצים במקרר. מרוב שלא אני ולא מתן היינו בבית, המקרר לא יכול היה למלא את עצמו.
נאנחתי ובאתי ללכת לחדרי, להחליף בגדים בכדי ללכת אל המכולת שסמוכה לביתי. אז ששמעתי את הפעמון מצלצל. רצתי אל הדלת ובדקתי בעינית מי זה היה. פתחתי במהירות את הדלת כשראיתי שהיה זה אלעד שאחז במיליון שקיות בידיו. כשבאתי לקחת ממנו כמה, הוא סירב בתוקף ונכנס אל הבית.
"אלעד, מזה?!" שאלתי וסגרתי את הדלת, רק שהיא לא נסגרה, היא נפתחה בשנית ודמותו של עמית הופיעה. אין לתאר כמה שהלב שלי שמח לראות אותו, אך במקום לחייך, התחלתי לבכות בין זרועותיו של עמית. הוא עטף אותי בחום ונשק על קודקוד ראשי, ליטף את גבי במעגלים ונתן לי לפרוק את כל הכאב מתוכי.
"חיים שלי. אני אמות על כל דמעה שזולגת לך."
"סליחה!" ביקשתי והוא ניתק את החיבוק,אך לא את ידיו מכתפיי.
"על מה משוגעת?" הוא שאל וניגב את הדמעות מלחיי.
"על זה שהתחלתי לבכות עליך." אמרתי חנוקה בין כל מילה.
"אויש, תנוחי. בשביל מה יש את עמית?" הוא שאל וחייך את החיוך האהוב עלי. הוא משך אותי לעוד חיבוק נוסף ולא בכיתי יותר, נרגעתי והרגשתי מלאה בחום. מאלעד,גלי ועמית שהיו לצידי. זה הרגיש טוב לא להיות לבד.
"אלעד, מזה?" שאלתי ופסעתי לעבר המטבח,היכן שפרק את כל השקיות.
"לא רק לך מותר לדאוג לנו כל הזמן." הוא אמר וגרם לעוד דמעות לזלוג על לחיי.
"תודה!" הודתי לו ומחצתי אותו בחיבוק והוא עטף אותי ונשק על קודקוד ראשי.
"אני אביא לך כסף, איפה הקבלה."
"סתמי סתמי ולכי תשבי. אני אכין לנו ארוחת בוקר טעימה." הוא אמר בהתלהבות ושיפשף את ידיו כמי שתחנן כבר את הכל מראש.
"אני לא מסכימה בלי כסף, אלעד. אני לא מקבלת את הקניות אם כך." התעקשתי והוא התעלם והתחיל לזמזם שיר ועיצבן אותי שהוא לא התייחס אלי. נאנחתי ברוגז והוא הביט עלי בחיוך, התקרב עלי וצבט את הלחי שלי כמו דודה רחוקה.
"אני מת עליך,מת!" הוא אמר ונשק שוב על קודקוד ראשי.
"הלו!זאת המאהבת שלי. לך לגלי!" עמית מחא וצחקקתי והרגשתי כל כך טוב שהם היו שם והרימו לי את המצב רוח. היה כיף להיות סביב חברים אמיתיים.
"תודה על הכל אלעד, מעריכה את זה המון." הודתי לו ומבטו התרצן לפתע ושניה אחרי הוא שיפשף את ידיו זו בזו והחל להתעסק עם הארוחת בוקר בכדי שלא ניכנס ללופ שבו אני בוכה שוב. הוא רצה לשמח אותי והוא הצליח.
"אולי אני אבשל?לא נראה לי שאתה בקיא באוכל." הוא נחר בבוז ופקד עלי לשבת.
"אני יודע לבשל יותר ממה שאת חושבת." הוא אמר והורא לי עם ראשו שאלך לשבת בסלון עם עמית.
"אז אישתי, מה בא לך לעשות היום?רוצה לעשן קצת?" הוא שאל אותי והנהנתי בהתלהבות מההצעה הכל כך מושלמת שהציע לי. זה גרם לי לצחוק פעם שעברה בלי הפסקה ואת זה בדיוק רציתי. לברוח קצת מהדמעות ולתת לנפש קצת שקר וצחוק.
"מעולה. בערב נעשה ישיבה, נארגן הכל אצלי?" הוא שאל אותי והצית סיגריה רגילה.
"לא, אפשר אצלי. הבית שלי ריק תמיד, אז..."
"אז קבענו, היום ב21:00 בערב. תודיעי למנהל שלך שאת לא הולכת לעבוד היום. את לא יכולה ללכת לעבוד היום." הוא אמר, אך נדתי את ראשי לשלילה. לא יכולתי לפספס עבודה. היו לי יותר מדיי הוצאות ובמיוחד שתכננתי לעזוב את העבודה השניה שלי בתור מזכירה, העבודה ששניר סידר לי.
"אני צריכה את הכס-"
"היום את לא צריכה כלום, היום את צריכה נטו שקט וטראנס גואה." הוא אמר מחוייך וחיוכי התרחב אוטומטית על פני. החיוך שלו היה מדבק ויפייפה.
"החיוך שלך עושה פלאים." החמאתי לו והוא הרים בהתלהבות את הגבות שלן מעלה ומטה במהירות ללא הפסקה.
"כפרה על אבא שירש לי את זה."
"הוא גם ירש לך את היופי?" הוא הניד את ראשו לשלילה.
"לא, זה מאמא." הוא אמר בגאווה ונענעתי ראשי לצדדים עם חיוך קטן שהצליח להופיע.
כשהערב הגיע, כבר הייתי מוכנה, לבושה בשמלת גולף שחורה עם גרביון בצבע גוף ומגפיים גבוהים שהגיעו עד לברכיי. פיזרתי את שיערי הארוך והתאפרתי קצת כדי לטשטש את סימני הבכי שהופיעו תחת עיניי. אלעד, גלי ועמית ישבו בסלון בזמן שאני ישבתי על מיטתי בחדר ושקלתי אם לשלוח הודעה לשניר או לא?
לבסוף שלחתי, כי הרגשתי ששום דבר לא היה סגור ולא רציתי לתת לו להמשיך לחשוב שאני אישה בוגדת. הייתי נאמנה מהרגע הראשון ומעולם לא פזלתי לצדדים. לא עם לידור ולא עם אף בן זוג שהיה לי.
"היי, מה קורה?אנחנו צריכים לדבר." שלחתי והרגשתי מין חרדה קלה. פחדתי שזאת הייתה טעות,אך מהר מאוד שיניתי את דעתי. יצאתי בוגרת, נטולת אגו.
"אין על מה לדבר. שחררי ממני." הוא שלח לאחר דקה. הבטתי על ההודעה מספר דקות שבהן הצטברו דמעות ארורות בעיניי שאיימו למרוח את האיפור על פני. לכן נשמתי עמוק וניסיתי להרגיע את הגוף ולהעיף את הדמעות והכאב שהחליט להיות כמו עלוקה. חלק מהשגרה שעוד הייתה ארוכה.
"הם טמנו לנו מלכודת, אתה נותן להם בדיוק את מה שהם רוצים."
"אני לא יכול ככה. פשוט תפסיקי ותמחקי אותי מהחיים שלך. בדיוק כמו שאני מחקתי אותך מהחיים שלי."
כשראיתי את ההודעה, כשקראתי מילה אחר מילה, התפרקתי שוב בבכי והכאב התגבר בכל הגוף שלי שכבר לא עמד בזה.
"אם אתה מאוכזב ממני, אז תאר לך כמה שאתה מאכזב אותי? אתה זה שאמר שאתה לא מאמין לשמועות. כל מה שראית זה תמונה שבה הוא חיבק אותי. אני דחפתי אותו ממני, מין הסתם שאת זה לא תראה בתמונה, אבל נוח לך לחשוב ככה."
הוא לא השיב להודעה, הבית לבינתיים התמלא בכמה אנשים שאלעד ועמית הזמינו. חידשתי את האיפור, נשמתי מספר נשימות עמוקות והצטרפתי לכל החבר'ה שישבו בסלון. אחד מהם היה דומה לשניר ברמה שהפחידה אותי. ניחשתי שזה היה בן הדוד שלו, אין הסבר אחר. הם נראו באותו הגיל. הוא הבחין בי, נעץ בי מבט שהיה זהה למבט של שניר. עם העיניים המצומצמות קלות ולסתות הדוקות. זה גרם ללב שלי לפעום בצורה לא נורמלית ולגמוע את רוקי.
"הנה החיים שלי הגיעה!" עמית צעק בשירה וכולם העבירו את המבט שלהם לעברי. התיישבתי על הספה , ליד ההעתק של שניר ונשמתי את הבושם שלו. ריח שהיה שונה משל שניר. אך הוא נראה כמו התאום שלו. זה הפחיד אותי והעציב אותי בו זמנית.
"מה קורה?" אחד מהתאומים שאל וההיט בי בחיוך קטן. לא ציפיתי לראות אותם שם. ציפיתי שהם יהיו עם שניר.
"בסדר, איך אתם?" שאלתי הם ענו שהכל בסדר, ששניר חרא עיוור והסכמתי איתם. אך לא באמת רציתי לדבר איתם על זה, או עם כל אחד אחר.
"בן." התאום של שניר הציג את עצמו בפניי והושיט את ידו. הקול שלו היה בסי, נמוך וצרוד. לחצתי את ידו וחייכתי חיוך קטן לעברו.
"רומי."