שניר:
"אתה יוצא עם הבת של השוטר." אבי פלט מפיו בזעם מאופק, נעץ בי מבט כהה ולסתותיי התהדקו בחוזקה. המבט שלו היה קר ולא באמת היו לי כוחות להתמודד עם הזיבולי שכל שלו.
"יש לך בעיה עם זה?לא הבנתי." הוא צחקק בחוסר הומור ומיד הפך את הבעתו לרצינית ומאיימת שאת האחרים היה לבטח מקפיא, אך לא התרגשתי ממנו, כבר עברתי את השלב הזה, ממזמן.
"אתה לא חושב שזאת סכנה לכל המשפחה?איפה השכל שלך שניר?ממתי אתה חושב באופן כזה שגוי?" הוא אמר בסערה ואיגרף את ידו על השולחן המשרדי שלו.
"אבא, אל תדבר שטויות. רומי היא ילדה טובה ונאמנה ב100 אחוז. אתה לא זוכר איזה שוטר היה אבא שלה?" אלעד שאל אותו והוא העביר את מבטו אל עברו.
"היא לא יודעת איזה אבא היה לה, איזה, שוטר "לתפארת" הוא היה. היא תמיד הכירה את השוטר הטוב שנלחם על הצדק. היא לא הכירה את הצד המושחת שלו. היא מסוגלת לחטוף סיבוב יום אחד ולהלשין על כולם. גם עליך, שניר."
"שקט!שלא תעז להגיד עליה דברים כאלה, הבנת?!" הכתי על השולחן המזדיין עם אגרופי ואלעד ניסה להושיב אותי בחזרה אל הכיסא, אך העפתי את ידו ממני באגרסיביות והמשכתי להביט לאבי בתוך עיניו המקוללות. לא יכולתי לסבול שמישהו היה מלכלך את השם של רומי, היא הייתה ההפך מכל מה שתיאר ולא הבין עם מי היה לו את העסק.
הוא קם מכיסאו, באיטיות והמשיך עדיין להביט בתוך עיניי עם המבט המאיים הזה והבנתי שהצלחתי לגרום לו להתעצבן. משום מה, אני היחיד שהיה מצליח לעשות את זה כל כך מהר, להוציא אותו משלוותו. יופי, הוא יכול היה ללכת להזדיין. הוא גרם לי לשנוא אותו באופן שלא חשבתי שאי פעם אצליח.
הוא איגרף את ידו בחולצתי וקירב אותי קרוב אליו, מבטנו היה קרוב מאוד. הרגשתי את הגוף שלי מתחיל להשתגע, התחלתי לראות שחור וידעתי שהתחלתי לאבד שליטה.
"פעם אחרונה שאתה מרים עלי את הקול, הבנת?פעם אחרונה שאני אסבול את ההתנהגות המסריחה שנהייתה לך. ממתי הפכת לנקבה?אה?לסמרטוט שלא מכבד הורים. ממתי הפכת לגבר עם רגשות?" הוא פלט את דבריו מתוך שיניים חורקות. אבא היה שונא כשהיה מרגיש שגברים מחליקים לו בין הידיים. הוא היה שונא שמישהו היה יוצא נגדו, במיוחד הבנים שלו.
"תוריד ת'יד." הזהרתי אותו והוא צחקק בזלזול, חשב שאולי לא הייתי מסוגל להגיע למצב שארים עליו ידיים. הוא חשב שהוא עשוי מחרסינה שכולם היו מחוייבים לסגוד לו. אך יכולתי לעשות לו רק דבר אחד וזה לירוק לו על הפנים.
"אמרתי. תוריד. ת'יד." הזהרתי אותו בשנית, פחות מאופק, מתוך שיניים חורקות והוא רק הידק את אגרופו על חולצתי. זה הצליח לעצבן אותי כל כך שדחפתי אותו עם שתי ידיי וכך ידו השתחררה מהחולצה שלי.
"בחיים שלך אל תיגע בי!בחיים שלך!"
"בואנה!שניר, תירגע ומהר!" אלעד הזהיר אותי, קם מהכיסא וזה הצליח לעצבן אותי עוד יותר.
"אתה אל תתערב!" הטחתי בו בקול זועם והוא הניח את ידו על כתפי והעפתי אותה ממני.
"אני אחיך הגדול. תתחיל להירגע. תשב עכשיו על הכיסא או שתצא החוצה." אלעד ניסה להרגיע את המצב ולהנחית אותי שניה למציאות שהרמתי את ידיי על אבא שלי. על הדם שלי וידעתי שאבי לא ציפה לזה. הוא ציפה שאתקפל, אך לא יכולתי לסתום לו. לא יכולתי יותר. זין שלי המשפחה הזאת, זין שלי כולם. אם הם לא יודעים להתנהל כמו שצריך, שלא יבנו עלי יותר. החלטתי עם עצמי.
"אני הלכתי, אל תעז להתקשר אלי כדי להציל לך ת'תחת הכפוי טובה שלך. אתה מטיף פה על כבוד המשפחה, איפה הכבוד שלך היה כשהכנסת את הבן שלך, את הדם שלך לכלא?אה?טפי!" הוא נאנח ברוגז עם פה סגור, נשף אוויר מתוך אפו בזעם ושמחתי על כך שזה אכל אותו, הלוואי וזה היה אוכל אותו לשנים ארוכות. רציתי שיסבול בדיוק כמו שסבלתי.
"זדיינו כל המשפחה הזאת." פלטתי תחת אפי, בעטתי בכיסא שעליו ישבתי ויצאתי מהמשרד המזדיין של אבי.
"סעמק ערס!" נזעמתי כל כך, הגוף שלי גרד מרוב זעם. עצרתי באמצע המסדרון ודפקתי את הראש בקיר מספר פעמים, רק כדי לא לחזור למשרד ולגמור אותו. לא יכולתי להירגע. שנאתי את אבא שלי, רציתי להכאיב לו, רציתי להכאיב לו ולגעת בנקודה הכי רגישה שלו, אבל זאת הייתה אמא, בחיים לא אפגע בשמה,מי שרק היה מעז להתחיל לדבר עליה, הייתי יורה לו כדור בראש. חשבתי לעצמי שעדיף שאף אחד לא ייתקל בדרכי. כי זה יכול היה להיות הסוף שלו.
רומי:
הפעלתי שיר של להקה עתיקה משנות השמונים והתחלתי לנקות את הבית שהעלה אבק נוראי, עד לכדי שאפשר היה לחטוף קוצר נשימה. מתן בקושי בילה בבית, גם אני וגם העבודה שחקה אותי. עבדתי בשתי עבודות וזה היה קשה. שטפתי את הכוס שהייתה בתוך הכיור ולאחר מכן עשיתי אבק וטיטאתי את הבית. ניקיתי את כל החדרים, את השירותים והמקלחת ולבסוף שטפתי את הריצפה. הייתי חייבת את היום חופש הזה, בשביל הנפש שלי והגוף שלי שכמעט והתמוטט עקב החוסר הפסקה מעבודה תמידית. אהבתי לנקות את הבית ועוד יותר לבשל. אחרי המקלחת הכנתי ארוחת ערב למתן וגם לחברתו שאותה הסתיר ממני. לא הבנתי מדוע, מה הייתה הסיבה ושנאתי את מתן המסתורי. אך נתתי לו את זמן שלו, אחרי הכל, הוא לא ידע שיצאתי עם שניר ואם היה מגלה...ידעתי שתהיה בעיה גדולה הרבה יותר ממה שחשבתי.
הנייד שלי צלצל את צליל ההודעה והרמתי לבדוק מי זה היה לאחר שעירבבתי את הפסטה בתוך הסיר עם המים הרותחים.
שניר: אני בדרך.
חיוך ענקי התרחב על פניי והלב שלי פעם באופן מטורף. התרגשתי לקראת בואו ושמחתי שהייתי כבר אחרי המקלחת. האוכל גם היה כמעט ומוכן ולבטח הוא היה רעב, הכל היה מוכן והייתי רגועה.
אחרי עשרים דקות שניר הגיע הוא סגר את הדלת מאחורי גבו והרים אותי בשתיי ידיו, רגליי נכרכו סביבו ושפתיו התרסקו במידית על שפתיי. הוא גנח עליהן בגעגוע, בלתי מסופק ולא היה מוכן לשחרר אותי.
"אני התגעגעתי אליך, רום." הוא לחש על שקע צווארי עם הקול הצרוד שלו והצמרמורת שהרגשתי הייתה כל כל שורטת. בטני התחתונה התערבלה והחיוך לא ירד מפניי.
"אני יותר, שניר." השבתי לו והוא הניח אותי בחזרה על הקרקע. ידיו היו כרוכות סביב אגני ועיניו הכהות היו נעוצות בי. המבט הזה בעיניו הדאיג אותי, כי ידעתי שמשהו הטריד אותו.
"חיים שלי, רוצה לספר לי מה קרה?אני אשים לך אוכל." הוא חייך חיוך ענקי וצבט אל לחיי הימנית.
"מלאכית, איך ידעת שאני רעב?" הוא שאל אותי והעביר את מבטו אל עבר הסירים שהעמדתי.
"אני מרגישה אותך. קציצות אדומות, שניצלים, אורז, פסטה ברוטב. רק תגיד מה מתחשק לך." הצעתי לו מגוון מאכלים והוא נשך את שפתיו.
"שניצלים, אורז וקציצות. אבל האורז לבן?אני לא אוהב צהוב." הוא שאל אותי והנהנתי בראשי.
"כן, לבן. תשב, תרגיש בבית אני הולכת לשים לך אוכל." הוא התיישב על הספה, לא לפני שהצמיד נשיקה רטובה על שפתיי הרעבות.
"בתיאבון." הנחתי צלחת מלאה באוכל שביקש והוא התחיל לאכול ולאחר מכן הלכתי למטבח וחזרתי לשניר עם צלחת מלאה בירקות חתוכים.
"תודה נסיכה שלי, מעריך את זה." הוא אמר, תפס בכף ידי ונשק עליה המון נשיקות מעריכות.
"את אשת חיל. ללא ספק." הוא אמר ונדמה היה שהוא נרגע במעט, אחרי שהגיע אלי ואכל את האוכל שלי. הוא אהב את האוכל שלי וביקש צלחת שניה עם אורז וקציצות. הוא סיים גם את זה וטפח על בטנו, פתח כפתור של הג'ינס, הכהה שלבש ושחרר נשימה.
"התפוצצתי כל כך."
"אני הולך להכין לנו קפה, את רוצה?" הוא שאל ונדתי ראשי לשלילה, קמתי מהספה ונתתי לו לנוח אחרי האוכל. אצלו תמיד הוא היה מפנק אותי באוכל וקפה, המון קפה.
"אני אכין לך, תעשן בינתיים." חזרתי עם שתי כוסות קפה שחור נטול סוכר והוא הודה לי ונשק על שפתיי קצרות והצית סיגריה יחד איתי.
"איך את תגידי לי?אני רואה שבמקום לנוח, את ניצלת את היום חופש שלך בלנקות ולבשל." הוא אמר ושאף מהסיגריה שאיפה ארוכה.
"כן, זאת התרפיה שלי, לנקות ולבשל. אני אוהבת לבשל, לנקות פחות. אבל אין ברירה. הבית היה מסריח."
"אני מת עליך, אני נשבע." הוא התוודה בפניי ולא הצלחתי שלא להתרגש מדבריו. התיישבתי על ידו ליטפתי את לחייו העוקצניות מהזיפים השחרחרים והממכרים שלו. הוא היה כה יפייהפה. אף אחד לא השתווה אל יופיו המחוספס והנדיר שכל אחת נפלה ברשתו בגלל זה.
"אני גם. אבל...מה מטריד אותך, שניר. מהרגע הגעת המבט שלך כזה מודאג או מוטרד." הוא הידק את לסתותיו ואיגרף את ידו השניה.
"רבתי עם אבא שלי." הוא אמר בטון עצבני ונדמה שחזר למצב הרוח הקרבי. לסתותיו היו הדוקות בחוזקה וזעם אכל את עיניו הכהות.
"הייתי קרוב לשפץ לו ת'פנים היום. אל תשאלי למה. אבל הוא הסיבה שהגוף שלי מגרד מהעצבים שאני מרגיש."
"שניר, אל תעשה את זה. הוא אבא שלך." הוא נעץ בי מבט קר ושנאתי את המבט הזה שתמיד הופיע כשהיה עצבני.
"הוא המיץ של הזבל." לא אהבתי את הגישה שלו, הוא היה אבא שלו, הדם שלו. הייתי עושה הכל כדי שאבא שלי יחזור לחיים. אחרי הכל, הוא האבא שלי ולא משנה כמה הוא היה מכעיס אותי לפעמים, הייתי אוהבת אותו תמיד.
"איך אתה יכול להגיד דבר כזה על אבא שלך?" שניר לא הסיר את המבט הקר שלו מעיניי, גמעתי את רוקי. שנאתי את המבט הזה.
"הוא לימד אותי לדבר ככה, הוא זה שמחק את הרגשות שלי. הוא אחראי לכל מה שאת קיבלת לתוך החיים שלך." הוא כל כך טעה, הוא טבע ברגשות. גם רגשות שליליים הם רגשות.
"אתה מלא ברגשות שניר, אז מה אני עבורך אם לא רגש?"
"את זה משהו אחר, מיוחד ויחיד. רק את. את, אלעד והחברים שלי. זהו. אין לי אף אחד אחר. כשהוא יקבל אותי, אני אקבל אותו. בינתיים הוא פתח איתי חזית, שיתמודד. אחרי הכל, ככה הוא רצה אותי. לא?"
"אני לא רוצה אותך ככה. בבקשה ממך, תיישר איתו את העניינים. אתה תתחרט אם יקרה לו משהו, בבקשה תנסה לדבר איתו. בלי עצבים. לשניכם יש אגו עד השמיים, בגלל זה אתם לא מסתדרים. אבל אתם אותו דם, אסור לכם להיפרד עכשיו." הסברתי לו הכל בתקווה שזה באמת יגע בו, אבל כמו שתיארתי לעצמי, זה לא נגע בו כלל. אלא רק הגביר את העצבים שלו והזעם כלפי אביו.
"אבא לא מכניס את הילד שלו לכלא לשלוש שנים כמו כלב רחוב."