פקחתי את עיניי, הייתי בחדר שהיה מיועד לי בצימר. הבטתי מבולבלת על המסביב וראשי דאב מכאב חד שהתרכז בעיקר ברקות. התרוממתי לישיבה, בקושי. בחנתי את הלבוש שלי שהיה פיג'מה חדשה, הלבשה תחתונה חדשה ולא הבגד ים שאיתו התקלחתי, יחד עם שניר. אוי, אלוהים. חשבתי לעצמי. אסור לי להיות שיכורה על ידו, אני לראשונה לא שלטתי על היצרים שלי ברגע של שיכרות. נעמדתי על רגליי, נעמדתי למול המראה, שיערי היה נפוח מהשינה ומבולגן ברמות מחרידות. נטלתי מהשידה את המסרק שלי והברשתי את השיער השחור הארוך והמסובך שלי עד שהתיישר, בערך. נשמתי נשימה ארוכה וניסיתי להבין מה השעה והיכן הנייד שלי. ראיתי אותו על הריצפה, צמוד למיטה הזוגית ורצתי לעברו, הרמתי אותו ושיחררתי אותו ממצב נעילה. היו לי מספר הודעות מהחברות שלי ושל גלי, של המנהל שלי ושל לידור. נשימתי הפכה לרדודה ופחדתי לפתוח אותה. החלטתי שאשתה קפה שחור בוצי, בכדי להתעורר מהמצב המעורפל שבו הייתי שרויה. השעה הייתה 00:00 בדיוק ולא ידעתי אפילו מה כולם עושים. יצאתי בזהירות מהחדר, פסעתי לעבר הסלון ולא ראיתי שם אף אחד חוץ מעמית שחייך את החיוך הכובש שלו כשהביט על מסך הנייד שלו. זה גרם לי לחייך אוטומטית ולהתיישב על ידו. זה הקפיץ אותו מבהלה הנוכחות שלי וכשהבין שזו אני, הוא הרחיב את החיוך הנדיר שלו וכרך סביב כתפי את ידו הרזה והביט בי עם עיניו המסטוליות.
"אישתי, התעוררת. איך את מרגישה?" הוא שאל לשלומי ונאנחתי לעברו בעייפות נפשית. רציתי רק להבין מי הלביש אותי ונורא קיוויתי שזו גלי ולא שניר. אחרת אני אברח ולא אחזור לעולם. חשבתי לעצמי.
"לא יודעת, אני מבולבלת." הוא התגלגל מצחוק קצרצר וקם מהספה, הושיט יד אחת לעברי והנחתי את שלי עליה בבלבול והוא משך אותי מהספה והוביל אותי לבחוץ. כולם ישבו שם מסביב לשולחן ושרו קריוקי. זה צרם לאוזניי, במיוחד כשרציתי קפה שחור. כולם נעצו בי את המבט שלהם והחלו בשריקות. לא האמנתי שיצאתי עם הפיג'מה הקצרצרה שהייתי לבושה בה. לא ייחסתי לזה חשיבות עד לאותו הרגע שבו עיניו של שניר ננעצו על רגליי, גם עיניהם של התאומים, אך ממש לרגע אחד קצר. אך שניר אהב להתעמק בגוף שלי, בכל סנטימטר בו. גלי קמה ממקומה שהיה על יד אלעד ובדיוק כשהתיישבתי על יד שניר, היא התיישבה על ידי, עמית הלך לסמי וחטף לו את המיקרופון מידו והחל לזמר בזיופים נוראיים את השיר של עומר אדם - 'שני משוגעים' מלמל מילים לא ברורות.
"איך את אחותי?" גלי שאלה אותי ושניר האזין לנו מהצד.
"מבולבלת, תגידי לי שאת הלבשת אותי. בבקשה!" התחננתי אליה והיא הנהנה בחיוך קטן.
"ברור י'מהבולה. שניר בא אלי ואמר לי שאת בחדר, לא מרגישה טוב ושעזר לך להתקלח." נאנחתי בהקלה מלאה וחייכתי לעברה, כשהרגשתי פתאום טוב יותר ושהכל התבהר פתאום.
"אני ואת, שיחה צפופה, אחר כך בלילה." היא לחשה לי בכדי ששניר לא ישמע אותי וכבר ציפיתי שזה מה שיקרה כשתגלה את מה שקרה באמבטיה עם שניר.
עיניי הבחינו בכוס הקפה מעלה האדים של שניר והרמתי אותו, לגמתי אותו מבלי לשאול אותו ושמחתי שזה בלי סוכר. הוא היה חם וטרי ושמחתי על כך. הוא נעץ בי מבט רציני ולא הבין מה עשיתי ולמה. או יותר נכון באיזו זכות.
"אפשר לבקש גם, את יודעת." הוא זרק לעברי והעברתי את מבטי אליו, הוא עדיין נעץ בי מבט.
"אני מצטערת, הייתי זקוקה לקפה כזה, בדיוק." הוא הרים את גבותיו בהפתעה וכיוץ את שפתיו כאות כבוד.
"יפה, אישה שותה קפה שחור חזק, בלי סוכר זה בכלל הפתעה. יפה, לפחות בזה את לא גוזל." גלגלתי את עיניי וחשבתי לעצמי, היית חייב להרוס?
"אתה תמיד הורס רגעים של נחת?" הוא כיווץ את גבותיו בבלבול ולא הבין על מה אני מדברת. השתתקתי והתחשק לי לשבת על יד עמית. לא רציתי להתעצבן ורציתי קצת לצחוק אחרי מה שעברתי.
"בכל מקרה, ממש תודה על מה שעשית, לא מובן מאליו." הודתי לו, כי זה הגיע לו התודה הזאת. הוא הנהן בראשו ועבר להביט על מסך הנייד שלו.
"רומי, בואי בואי לידי. עזבי ת'זין בלי עיניים הזה." עמית קרא לי וצחקתי צחוק קולני לרגל העלבון המתלוצץ שזרק לעבר שניר.
"י'מזדיין, אני אדקור אותך בתחת." שניר השיב לו גם בהתלוצצות ועמית שלח לו נשיקה באוויר.
"אתה מת לי על הטבעת. חיים של עמית." שניר הניד ראשו לצדדים בחיוך קטן משגע וצחקקתי כל שניה בגלל שני אלה. בעיקר בגלל עמית שידע להצחיק אותי בכל שניה מחדש.
"תביא ת'מקרופון ואראה לך איך עושים את זה." הוא העביר לי אותו וכרך ידו סביב כתפי. שניר מיד נעץ עיניים בידו והפך לרציני, זה שימח אותי משום מה.
התחלתי לשיר את השיר של שרית חדד 'מאחלת לך' וכולם הפכו לשקטים. הם ציפו לזיופים, אך היה לי קול יפה, חלק שהגיע לגבהים מטורפים. שניר ישב שם על הכיסא ולא הסיר את העיניים ממני. משהו בעיניו הכהות נצץ, מרחוק יכולתי להבחין בזה ואלעד וגלי הביטו בי מחוייכים וצילמו אותי. התאומים רקדו על הכיסא, התנועעו מצד לצד לפי הקצב ופיצחו גרעינים ולא ידעתי מהיכן הגיע הביטחון לחטוף לו את המיקרופון ולשיר ככה, כאילו וזו הייתה הפמליה הפרטית שלי. לא התביישתי מהם יותר. הרגשתי אפילו בטוחה איתם וזה משהו שלא ציפיתי שיקרה. בכלל לא.
*
עמית חיבק אותי בחוזקה ונפרד ממני כאילו וזו הפעם האחרונה שנתראה. הוא חייך אלי את החיוך שהפך להיות אהוב נורא עבורי וביקש את המספר שלי. שניר בהתחלה התנגד לזה ולא הבנתי מדוע, הרי ידעתי שהוא לא קנאי, אלא לבטח רק לאישה שתהיה לו. אבל איזו סיבה הייתה לו לקנא לי?עמית הרגיע אותו ואמר שאנחנו ידידים טובים ושינשק לו את הטבעת. הבאתי לו את המספר שלי והוא את שלו, שמרתי אותו בכינוי 'עמית חיוך כובש' ועמית פער את עיניו בהתלהבות.
"אין את החיים שלי!אני והיא נתחתן ואתה תבכה בבית כמו נערה עם קוקיות." עמית התגרה בשניר ושניר גלגל את עיניו ונכנס אל הרכב.
"נתראה בבית." הוא צעק לו ועמית חיבק אותי בפעם האחרונה ונכנס לרכב המלא של אלעד. נכנסתי אחריו לרכב של שניר.
הוא יצא מהחניה במהירות מיומנת וכשהשתלב מדרך האפר אל הכביש הוא כבר נסע עוד יותר מהר וזה גרם לי לחגור את חגורת הבטיחות. הנהיגה שלו הייתה סכנת חיים. אך היה בזה משהו מרגש, הייתי שונאת אנשים שנוהגים לאט. אולי בהמשך, במידה והכל יהיה כשורה בנינו אבקש ממנו לנהוג על הרכב האלוהי שלו. חשבתי לעצמי.
"לא שכחת כלום?" הוא נזכר לשאול אותי כשכבר היינו בדרכנו למרכז.
"לא." השבתי לו והוא היה נראה עצבני מאוד.
"אתה עצבני עלי?" העזתי לשאול והוא הניד את ראשו לשלילה והתרכז בכביש עם המבט החודר והמכווץ שלו. הוא שתק, המון והפעיל את המוזיקה, אך על ווליום נמוך.
"נהנית?" הוא שאל אותי לפתע והפתיע אותי בשאלתו. חשבתי שכל הדרך תעבור בשתיקה ושמחתי שהוא ניסה לפתח שיחה בנינו.
"האמת היא שכן, אהיה כנה איתך-"
"תמיד תהיי כנה איתי." הוא קטע אותי והרתיע אותי במקצת, לא הבנתי מדוע היה לו חשוב להבהיר לי את זה, אך הבלגתי על זה.
"חשבתי שאני לא אצליח להתחבר אליכם, אבל נהניתי מאוד, עמית נסיך אמיתי ואחיך מדהים וגם התאומים שדאגו להכל. ו...אתה ממש דאגת לי, אני תמיד אודה לך על זה." הוא הידק את לסתותיו החזקות והגבריות שלו ושוב התעוררה בי התשוקה הזאת כלפיו.
"זה היה חד פעמי, פעם הבאה תדעי לשתות בהתאם לגוף שלך." זה הצליח לפגוע בי החוסר רגישות הזאת פתאום. לא הבנתי מדוע הוא החליט להתייחס אלי בקור.
"למה אתה פתאום קר כזה?" הוא החל להתעצבן וזה היה ניכר בכל חלק בגופו הדרוך.
"אני מי שאני, לא השתנתי בארבעים ושמונה שעות שהיינו בצימר." הוא פלט בזלזול והרגשתי את הדמעות עומדות בקצות עיניי. לא רציתי לבכות על ידו, אך הדמעות זלגו בכל זאת וניגבתי אותן מהר שלא יבחין בזה.
"למה את בוכה?גרמתי לך לחשוב אחרת?" הוא שאל אותי ברצינות ונעץ בי מבט כשעצר ברמזור אדום. משכתי בכתפיי מעלה והוא נאנח ברוגז.
"את חייבת להתמודד עם דברים בבגרות, לא לבכות מכל דבר."
"אני לא נכה ריגשית כמוך, שניר." פלטתי בחוסר טאקט ומיד התחרטתי. לא אהבתי לפגוע באנשים, למרות שידעתי שהוא לא ייפגע, עדיין הרגשתי חרטה ומצפון שהחל להתעורר. שנאתי את האופי החלש שלי והוא הצליח להוריד את הביטחון שלי בשניה אחת בודדה.
"את לא מחדשת לי, רומי. אולי תתחילי לפתח עור חזק יותר?זה רק יעזור לך בחיים."
"מה היה הקטע במקלחת?אה?אתה נמשכת אלי."
"את אישה מושכת, אני גבר והגוף שלך היה צמוד לשלי, חשוף מולי. מה חשבת שאשאר אדיש?" הוא שאל ופנה שמאלה ברמזור.
"אתה משחק בכל הנשים שאתה פוגש?"
"אני לא ילד, רומי. אני מבהיר לכולן מה הכוונה שלי ואיתך...מה כבר קרה שאת נפגעת ככה?" הוא צדק, הייתי מגוכחת והרגשתי מושפלת. שנאתי אותו ברגע הזה. שהרגשתי מבולבלת בגללו ושהלב שלי פעם במהירות שיא בגללו.
"אתה צודק, לא קרה כלום בתכלס. אני פשוט בוכה מכל דבר. אל תתייחס אלי."
"אוקיי, אני לא אתייחס. למרות שאת לא כנה איתי." הוא רמז לי וגלגלתי את עיני האדומות.
החלטתי להתעלם ממנו ולפתוח את ההודעה של לידור שעוד שכחתי לפתוח מיום קודם.
החלטת להתנהג כמו זונה ולנסוע לצימר בצפון עם האביסרורים?את תשלמי על זה, לא מאמין שאהבתי אותך.
נלחצתי מההודעה הזאת, ידיי רעדו בהיסטריה ושניר הבחין בזה וחטף את הנייד מידי וקרא את ההודעה. הוא החזיר לאחר מכן את הנייד לידיי וזה לא נראה שזה הזיז לו בכלל.
"הכל בסדר, תתעלמי ואל תפחדי, אוקיי?" הוא שוב השרה בי תחושת ביטחון, אך החלטתי לשתוק כמו דג ולחרפן אותו מהשקט שלי.
אחרי שעה וחצי הגענו למרכז, שניר הוריד אותי בבית, עזר לי עם התיקים והעלה אותם לבית שלי למרות שהתעקשתי שאסתדר.
"תודה על הכל שניר." הודתי לו בטון שקט ועייף ובכנות. רציתי רק להתקלח וללכת לישון.
"אין בעד מה, ביי." הוא אמר ויצא מהבית שלי. נעלתי את הדלת וכשהסתובבתי פגשתי במבט הזועם של מתן. גלגלתי את עיניי, לא היה לי כוח להתמודד עם ההטפות שלו.
"מה זה היה?" הוא שאל בטון שקט ומאיים, גמעתי את רוקי והרגשתי את העייפותהלוחצת עלי.
"כלום." השבתי לו בחוסר כוחות, הרמתי את התיקים מהריצפה והתקדמתי לחדר שלי. אך מתן עצר אותי עם ידו שנאחסה בזרועי בחוזקה וזה הכאיב לי.
"למה נראה לך שאת תסעי לצימר עם שניר ואלעד?מה קורה פה, רומי?" הקול שלו עלה לטון זעום וגלגלתי את עיניי. רק ההטפות שלו היו חסרות לי.
"אלעד יוצא עם גלי, אז נסעתי איתה. מה הבעיה שלך?" שאלתי אותו כעוסה נורא ונעצתי בו מבט קשיח.
"למה נראה לך שאת מערבת את עצמך עם המשפחה הזאת?אני מזהיר אותך, פעם אחרונה שאת מסתובבת איתם, עוד עם שניר." הוא פקד עלי ופלטתי צחקוק חסר הומור. הוא כיווץ את גבותיו בבלבול על הצחקוק הציני הזה.
"אומר זה שמתעסק איתם בעסקים מפוקפקים. באיזו זכות אתה בכלל מעז להטיף לי?אה?" לסתותיו המרובעות התהדקו בחוזקה וידיו התכדררו לאגרופים.
"את לא תגידי לי מה לעשות, אני אח שלך הגדול וחשבתי שכבר הבהרתי לך מה הסיבה. אני אחליט לך אם את תסתובבי איתם או לא. ואני קבעתי שלא, אז פעם הבאה שאני אראה אותך מסתובבת עם שניר, אני אפוצץ לו ת'פנים. אל תגידי שלא הזהרתי אותך." הוא אמר כל מילה בהתכוונות וידעתי שהוא לא משקר, או מנסה להפחיד אותי. ידעתי שזה מה שהוא יעשה, אבל בכל מקרה לא קרה ביני לבינו כלום וגם לא יקרה. הוא הבהיר לי את זה טוב מאוד ברכב בחזור למרכז. הוא סתם נמשך אל הגוף שלי, חפף לי את הראש ודאג לי באופן שלא ציפיתי ממנו. זו סתם משיכה שהייתה רגעית, כמו שלבטח הוא נמשך לכל אישה עם בגד ים. לעזאזל איתו.
"אני גם ככה לא מתכוונת לחזור להסתובב איתם. זה היה רק בשביל גלי, זה הכל."
"יופי, אני ממש מקווה שככה זה יישאר גם."
"ביי מתן!" התעצבנתי עליו ועברתי אותו בהתנגשות בכתפו ונכנסתי לחדרי. לא יכולתי לסבול יותר את היום הזה.