״קח איתך שני רכבים״ אמרתי לפבלו.
״אני מסוגל לשמור עליהן בעצמי״ הוא אמר בטון מעט פגוע.
״אני סומך עליך, אני לא סומך על הסביבה״ אמרתי, ״תעדכן אותי בכל התפתחות״.
*****************************
״בוקר טוב בוס״ פבלו פתח את דלת חדר העבודה.
״בוקר טוב״ אמרתי, מבטי נעוץ בהודעה האחרונה שקיבלתי מאוסקר, על זה שנחת במיאמי חזרה.
אתמול הוא התקשר ועדכן אותי שהצורך בו ובצוות שלו במקסיקו נגמר, ושבעקבות הגיוסים, אלפונסו מסתדר בכוחות עצמו ולא צריך יותר סיוע, ולכן הוא חוזר למיאמי.
והבוקר עדכן שהוא נחת.
הרגשתי שזה לא תקין, אבל שייכתי את זה לעובדה שאני פשוט מעדיף את אוסקר רחוק ממני.
״מה קורה?״
״אוסקר חזר״ אמרתי והרמתי אליו את מבטי.
הוא הרים גבה בהפתעה, ״ביקשת ממנו לחזור?״
״לא״.
״הוא אמר לך מה הסיבה?״
״שום דבר מיוחד״ אמרתי והנחתי לנושא, יהיה לי זמן להתעסק באוסקר אחר כך.
״דבר״ אמרתי והזדקפתי, מישיר מבטי אליו.
דלת חדר העבודה נפתחה, מתאו ודייגו נכנסו והתיישבו במקומות שלהם, ויחד עם פבלו התחילו לירות עדכונים מהלילה.
״המשלוח הגיע למחסנים״ מתאו עדכן לקראת סוף הישיבה, ״החלק של סן דייגו כבר אצלם וההעברה עברה בלי תקלות״.
״הכל במחסנים?״ פבלו שאל ודייגו הנהן, ״הוגו דיבר איתי הבוקר, הם התחילו היום את ההפצה ברחובות״.
״האנשים שלנו אתמול בלילה סיימו למיין את הסחורה ולפזר את הסחורה במחסנים, החלוקה תתחיל כבר היום״ מתאו המשיך.
״מי אחראי?״ שאלתי.
״אני״ מתאו ענה, ״אני ודייגו נעבור בין המחסנים ונוודא שהכל עובר כמו שצריך, בימים הקרובים נערוך ביקורי פתע אצל הדילרים ברחובות ונוודא שאין בעיות״.
הנהנתי, מרוצה שכרגע הכל הולך לפי התכנית.
בשלב הזה היפנים כבר לא יכולים להפתיע אותנו בקשר לסחורה, לפחות החלק הזה בטוח.
״דבר אחרון, עברתי במקרה ליד הסטודיו הישן של אלה״
פבלו אמר, ״ראיתי שם שני רכבים של היפנים שמנסים להסתיר את עצמם, ועוד אחד שעמד בפינה נסתרת סמוך לדלת, הם חיכו לה״.
״כנראה שלא הלך להם״ דייגו הקניט.
כיווצתי את גבותיי באי הבנה, ״אני לא מבין״.
״גם אני לא״.
״הם חיכו לה? למרות מה שהם עשו לפני כמה ימים?״ מתאו שאל.
״ההסבר היחיד שיש לי הוא שהם לא יודעים שאלה כבר לא מגיעה לסטודיו הזה״ פבלו ענה, ״הם הציבו מעקב כנראה זמן רב, ויודעים שאלה מגיעה לסטודיו הרבה, אני חושב שהם בטוחים שהיא תחזור אחרי שנסדר את הבלאגן״.
״אז למה כל כך הרבה אנשים?״ מתאו שאל.
״כי הם בטוחים שהיא תחזור עם מישהו מאיתנו״ דייגו ענה.
״רגע״ אמרתי, ״הם יודעים שאנחנו מתכוונים לתקוף או לקבל סחורות, אבל הם לא יודעים שאלה החזירה את הסטודיו וכבר לא מתכוונת להגיע לשם?״
״אני לא יודע בוס, אני לי תשובות לתת לך״ פבלו ענה, ״הבנתי בעצמי שזה מוזר, זאת הסיבה שדיווחתי״.
״תבדוק את העניין הזה״ דרשתי, ״תשיג לי תשובות, ואני לא רוצה שאלה תשמע על זה מילה בינתיים״.
פבלו הנהן, ״אעדכן את אנזו כשהוא יחזור״.
״חזרתי״ קולו של אנזו נשמע בדיוק כשדלת חדר העבודה נפתחה.
״זה היה מהיר״ מתאו העיר ואנזו חייך, ״אני רואה שהתגעגעת אליי״.
״הוא התכוון שיומיים זה לא מספיק, תלך תחזור עוד שבוע״ דייגו אמר כשהוא שקוע במסך המחשב שלו ואנזו צחק.
״שב״ פקדתי.
פבלו עדכן אותו ואנזו כיווץ את גבותיו באי הבנה, ״אני לא מבין, הם יודעים על המבצעים הגדולים שלנו ועל הסחורות עוד לפני שהם מגיעות, אבל הם לא יודעים שהסטודיו הזה כבר לא של אלה ושהעברנו אותה?״
״זה בדיוק מה ששאלתי״ אמרתי, ״תפעיל את הקשרים שלך ותבדוק את זה״.
״קיבלתי בוס, עוד משהו?״ הוא שאל ופבלו המשיך לעדכן אותו בכל מה שהוא פספס ביומיים האחרונים.
אנזו היה הטוב ביותר באיסוף מידע מבין כולנו, הוא קלט מהר מהטובים ביותר ואנשים ברחובות לא נרתעו מלדבר איתו כמו שנרתעו ממני או בפבלו.
כולנו ידענו לאסוף מידע ולקבל את מה שאנחנו צריכים, אבל אנזו ידע להפעיל את האנשים הנכונים, היה לו כישרון לזה ולכן לא דאגתי, ידעתי שאקבל את התשובות שאני צריך.
״איך מתקדמות ההכשרות?״ שאלתי והבטתי בהם.
״לקראת סיום, עד סוף השבוע הם יהיו מוכנים להשבעה״ אנזו ענה, ״המצב בסן דייגו זהה״.
״יש בעיות?״
״לא״.
״כמה נשרו?״
״חמש עשרה מהקבוצה שלי מתחילת ההכשרות, ועוד שבע מהקבוצה של אנזו״ פבלו ענה באדישות.
״יותר מדי לטעמי״ אנזו אמר, ״פבלו נפטר מהם גם אם הם לא לבשו את אותו הצבע בגרביים״.
״אני רוצה את הטובים ביותר, אין לי זמן לבזבז״ אמרתי, ״תתחילו לבנות תכנית ותשבצו את הכוח אדם״.
״אין בעיה״ פבלו ענה.
״נתחיל בעבודה״ מתאו אמר לאחר שקיבל עדכון מהטלפון שלו, והתרומם יחד עם דייגו.
היישרתי מבטי לאנזו, ״איך הלך בסן דייגו?״ שאלתי לאחר שמתאו ודייגו יצאו מחדר העבודה.
עוד לפני שהוא הספיק לפתוח את הפה, הדלת נפתחה ולוסיה נכנסה ממנה, מבטה חודר למבטו של אנזו ועל פניה הבעה בלתי ברורה.
״הוא יסביר לך הכל לוס״ אלה אמרה מאחוריה ונעצרה כשראתה שכולנו שותקים.
״הרבצת לו?״ היא שאלה את אנזו, מבטה לא ברור.
״עשית מה?״ שאלתי בטון זועם והבטתי בו.
״יש לך שתי ברירות לוס״ אנזו אמר לה והתעלם ממני, ״לקבוע חתונה ולהשלים עם זה שהם לא יגיעו, או לא להתחתן איתי״ הוא אמר, ״אבל בשלב הזה, גם אם הם ירצו להגיע, לא אתן לזה לקרות״.
״מה הוא עשה? מה הוא אמר?״ היא שאלה.
״שמעת אותי?״
״שאלתי אותך שאלה, מה הוא אמר שגרם לך לריב איתו מכות?״
״הרבה דברים, אמרתי לך מה הברירות שיש לך״ אנזו אמר, השעשוע הרגיל נעלם מקולו.
״אתה לא רוצה להתחתן איתי?״
״אם לא הייתי רוצה להתחתן איתך לא הייתי מציע, או שהייתי מבטל מזמן״ הוא ענה באדישות, ״אני מעמיד את הבחירה בידייך, שוב, כמו לפני כמה שנים, יש לך שתי ברירות, תבחרי ותעדכני אותי מה את מחליטה אבל תשלימי עם זה שאבא שלך לא יתמוך בנישואין האלה לעולם, ואמא שלך תלך אחריו כמו עיוורת״.
״אני לא צריכה לבחור, אני יודעת שאני מעדיפה אותך על פניי כולם״ היא ענתה בביטחון, ״אבל להכל יש דרך״.
״לזה אין, ניסיתי את כל הדרכים ואף אחת מהן לא עבדה, תפסיקי לנסות לפתור הכל בשקט״.
״אנזו-״
״אני לא רוצה לשמוע לוס, את יודעת מה קרה שם ואני בטוח שסנטיאגו ישלים לך את שאר הסיפור״ הוא ענה, ״לא אתרץ את מה שעשיתי, תחליטי, ותעדכני אותי״ הוא סיים והסתובב חזרה אל המחשב.
סימנתי לאלה בראשי והיא הוציאה את לוסיה וסגרה את דלת חדר העבודה, מחזירה את השקט שהיה.
הבטתי בפניו של אנזו, מנסה לפענח אותם ולהבין מה עובר עליו.
״אתה תקבל דיווח מלא, אל תסתכל עליי ככה״.
״זה לא מעניין אותי, אני לא צריך לשמוע כדי לדעת שאני מאחוריך ומסכים עם כל החלטה שעשית״.
״אז מה אתה רוצה?״
״להבין מה אתה רוצה״ עניתי.
״שקט״ הוא אמר ונאנח, ״הסיפור הזה מתחיל לעלות לי על העצבים ואני מאבד את הסבלנות שלי״.
״לא הבנתי כלום, אפשר לשמוע מה קרה מההתחלה?״ פבלו קטע את הוויכוח.
״הגעתי אליו הביתה עם סנטיאגו, ניסיתי לדבר איתו יפה ולהבהיר לו שהסיפור ביני לבין לוסיה התחיל מזמן, שתמיד אהבתי אותה ומעולם לא היה סיכוי שיקרה משהו בינה לבין מריאנו כי מריאנו יודע מי היא בשבילי, מעבר לעובדה שהוא לא רוצה להתחתן״ הוא ענה, ״בהתחלה הוא הקשיב אבל בשלב מסוים הוא איבד את זה, שכח מהכבוד שלו והתחיל לצעוק כמו מטורף ולכנות את לוסיה זונה, לא עניין אותו כלום חוץ מהעובדה שהיא לא בתולה״.
״מפריע לו שהיא שכבה איתך אבל לא הפריע לו לחתן אותה עם זקן בן שישים ששכב עם עוד שבע עשרה כמוה ויבגוד בה כל החיים?״ פבלו שאל.
״אני לא יודע״ אנזו ענה, ״אחרי שהוא סיים לצעוק הוא נשבע שאם הבת שלו תראה את פניה בסן דייגו הוא יהרוג אותה במו ידיו, שהוא לעולם לא יסלח לה על זה שהיא הרסה את הכבוד של המשפחה״.
״איזה כבוד? הכבוד שלו צריך להיות לקאפו שלו והקאפו שלו שמח שלוסיה איתך״ פבלו אמר.
״לא שאלתי״ אנזו ענה.
״מה גרם לך להרביץ לו?״ שאלתי, ״את כל אלה כבר שמענו״.
״הוא אמר שהוא מתבייש שהבת שלו שייכת למשפחה שלנו״ אנזו אמר והביט בעייני, ״שאם היה לו טיפה שכל הוא לא היה מבטיח לה שיתן לה לבחור וככה היום היא כבר הייתה נשואה למי שהוא מחליט, ושהוא מאחל לה שיאנסו אותה עד שהיא תבין שהוא צדק, כיאה לזונה שהיא״ הוא המשיך.
חשקתי את לסתי, שואף אוויר בזעם עצור ומאגרף את ידיי, נתאפק לא לשבור כל מה שאני רואה מול עייני.
מעבר לעובדה שלוסיה הייתה כמו אחותי הקטנה, לא יכולתי לסבול את העובדה שמישהו איחל לאישה דבר כזה ודיבר בצורה כזאת לאחי הקטן, גם אם מדובר בחמו לעתיד.
״הוא אמר גם שהוא מתבייש שדון חוליו מינה אותך לקאפו, ושאתה ואני עוד נפיל את המאפיה״.
״אדבר על זה עם נאצ׳ו, זה לא יעבור בשתיקה״ אמרתי בטון נוקב, מבטיח שבניטו ישלם על המילים האלה.
המילים האלו הפכו אותו לבוגד וההחלטה מה לעשות איתו היא של נאצ׳ו.
״דיברתי איתו, הוא הבטיח שיטפל בעניין״ אנזו אמר, ״בכל מה שקשור ללוס, אני לא ילד ולא צריך שתתערבו, בניטו הבין עם מי יש לו עסק״.
״אף אחד לא יגיד דברים כאלה לך או עליה״ הבהרתי בקשיחות, ״בניטו יקבל את מה שמגיע לו ואתה, תפסיק להיות קשוח לאישה שלך ולך תדבר איתה״.
״לא אדבר איתה עד שהיא לא תחליט מה היא רוצה לעשות״.
״היא לא תוכל להחליט שום דבר אם היא לא יודעת הכל, ואתה לא מתכוון לספר לה הכל, אז אין לך ברירה״ פבלו אמר.
״היא יודעת את הרוב״.
״הרוב לא מספיק, תשים את האגו בצד ותפתור את הסיפור הזה, יש לך חתונה על הראש״ פבלו אמר.
״אין לי כוח עכשיו, שחררו ממני ותנו לי לעבוד ולהשיג מידע, אדבר איתה בערב״.
״לא, אתה תדבר איתה עכשיו״ אלה אמרה והתפרצה לתוך חדר העבודה, ״היא בטוחה שאתה לא רוצה להתחתן איתה והיא לא מכירה את הסיפור! אני מכירה כי סאם סיפרה לי אבל אין לי לב לדבר עם לוסיה ולהגיד לה את מה שהבן זונה אמר עליה, קום עכשיו ולך תסדר את זה!״
״היא יודעת״.
״היא לא! היא יודעת רק שהרבצת לו כי האמא המשוגעת שלה התקשרה אליה בבכי ואמרה שהחתן שהיא בחרה כמעט הרג את אבא שלה״ אלה אמרה, עיניה רושפות.
״חשבתי שסנטיאגו סיפר לה״ הוא מלמל.
״סנטיאגו לא דיבר איתה עד כמה שאני יודעת״.
״הוא לא היה מדבר איתה לפניך או לפני שהוא היה שואל אותך״ פבלו אמר ואנזו נאנח והביט בי, ״הפעלתי את אנשי הקשר שלי, בקרוב יהיה לך מידע״.
״לך״ פקדתי והוא התרומם ממקומו ויצא, נעמד ליד אלה ומחייך בשעשוע, מנשק את הלחי שלה ויוצא.
״אתחיל בעבודה ואעדכן אותך, אני לא צופה בעיות״ פבלו אמר ואני הנהנתי, הוא התרומם ונישק את ראשה של אלה לפני שיצא גם הוא וסגר אחריו את הדלת.
״התחלת לצעוק על האנשים שלי?״ שאלתי בשקט והיא גלגלה את עיניה, ״אתה לא תעשה כלום״.
״את רוצה לנסות?״ שאלתי בטון נמוך.
״לא! יש לי הרבה עבודה״ היא אמרה ואני צחקתי מהמבט המפוחד שלה.
״לכי תביאי את המחשב שלך, לא אגע בך״.
״למה? אתה לא רוצה לגעת בי?״ היא שאלה, מצליחה לבלבל אותי.
״אמרת שיש לך הרבה עבודה״ אמרתי, ״את רוצה שאגע בך?״
״כן אבל אני צריכה לעבוד״ היא אמרה ואני נאנחתי והתרוממתי, מצמיד אותה אל הדלת ואוחז בגומי המכנס שלה, מרפרף באצבעותיי על בטנה, ״יש לך כמה שניות לצאת מכאן לפני שאני נועל את הדלת ואת לא תעבדי היום״ איימתי.
אלה נשכה את שפתה התחתונה וזזה ממני, נושמת עמוק ופותחת את הדלת, יוצאת ממנה בריצה כמעט.
התיישבתי חזרה במקומי, עובר על ההודעות בנייד מהבוקר ומוודא שלא פספסתי שום דבר חשוב.
נעצרתי שוב על ההודעה שקיבלתי מאוסקר מוקדם יותר הבוקר, היחידה שתפסה את תשומת ליבי מבין כל הבולשיט שהוא כתב.
אוסקר: אני במיאמי, אחזור לעבודה ואכנס לעניינים כאן, תעדכן אם תצטרך אותי במקום אחר. (06:33)
באיזה קטע הוא במיאמי? מתי הוא חזר? ולמה לעזאזל הוא לא עדכן אותי?
״במה אתה שקוע?״ קולו של אנזו הסיח את דעתי.
״אמרתי לך ללכת לסדר את העניינים עם אשתך״ אמרתי, ״מה אתה עושה כאן?״
״סידרתי״ הוא אמר, ״הבטחתי לה שנדבר הערב״.
״זה לא נקרא לסדר אנזו״.
״אני יודע, אבל זאת שיחה ארוכה ולא יכולתי להתחיל אותה עכשיו כי איש הקשר שלי החזיר לי תשובה לגבי הסטודיו של אלה״ הוא ענה.
״מה לגבי הסטודיו שלי?״ היא שאלה בדיוק שנכנסה לחדר העבודה.
״שום דבר״ אמרתי וסימנתי לאנזו בעייני, ״סיימת לעצב אותו?״
״לא, רק התחלתי״ היא אמרה והתיישבה במקום שהפך קבוע לשלה, מרכיבה את האוזניות באוזניה ומתחילה לעבוד.
דפיקות נשמעו על הדלת, אלה התרוממה ופתחה אותה לכרמן, לוקחת מידה את כוס הקפה הגדולה שלה ומתיישבת בחזרה במקומה.
״את מתחילה להתרגל״ אנזו הקניט אותה אבל היא לא ענתה לו ונשארה מרוכזת במסך.
״היא לא תשמע אותך, דבר״.
״בטוח?״ הוא שאל ואני הנהנתי.
״הם לא יודעים שהעברנו אותה למתחם, הם בטוחים שהיא לוקחת הפסקה מלבוא לשם כי אנחנו לא נותנים לה, ועוד יותר בטוחים שהיא תחזור לשם בקרוב עם אבטחה כבדה וזאת הסיבה שהם ממתינים שם״.
״אני לא מצליח להבין״ אמרתי, ״איך מה שלא ניסינו להסתיר הם לא יודעים, אבל דברים אחרים כן?״
״אתה רוצה לשמוע מה ההשערה שלי?״
״יש לי ברירה?״
״הבוגד לא מקורב אליך״ הוא אמר.
״תן לי להבין, ההשערה שלך זה משהו שאני כבר יודע?״ שאלתי ביובש והוא גלגל עיניים, ״אם זה היה מישהו מהמעגל הקרוב הוא כבר היה יודע על אלה ובנוסף, מסגיר את העובדה שהיא במתחם כל הזמן״ הוא המשיך, ״מי שבוגד זה אחד מהחיילים״.
״שנמצא רק כאשר יש צורך בהם, ולא רואה אותה נכנסת ויוצאת מהחלק שלנו במתחם״ השלמתי, מבין פתאום שדבריו הגיוניים ולא מבין איך לא חשבתי על זה קודם.
״בדיוק בגלל זה התכנית של נאצ׳ו יכולה לעבוד״ הוא ענה.
״איזה תכנית?״
״לספר שקר כלשהו ולראות מי נופל בזה״.
״זאת עבודה קשה מדי, יש לך יותר מדי אנשים כדי לספר שקרים כאלה״.
״נעבוד לפי משמרות״ הוא הציע, ״בכל יום בתדריך הבוקר אני או פבלו נפלוט בטעות מידע לא חשוב, ונוכל לצמצם את האפשרויות לפי מי שעבד באותו יום״.
חשבתי על זה רגע, ״ואז מה? תעקבו בכל יום אחרי כל מה שקורה לפי השקר שסיפרת?״
״לא נצטרך, הוא יפול לידנו לבד ברגע שיאמין לטעות״ הוא ענה.
״ואם הבוגד מהצוות בסן דייגו?״
״קשה לי להאמין״ הוא אמר, ״אבל אדבר עם סנטיאגו ואבקש ממנו לפעול באותה הדרך, ריקו יהנה מזה״.
הנהנתי, ״תעדכן אותי בכל יום״.
״כמובן בוס״ הוא ענה ואז נשען לאחור, ״יכול להיות שכן אצטרך את ההתערבות שלך ושל נאצ׳ו בעניין בניטו״.
״חשבתי שאתה לא ילד״ אמרתי ותקעתי את מבטי במסכים המראים את המצלמות.
״אתה מוכן להקשיב?״ הוא נהם.
״אתה חייב לצעוק בכל פעם שמריאנו לא מקשיב לך?״ אלה שאלה ואנזו הרים גבות בהפתעה, ״חשבתי שאת לא שומעת כלום״.
״שמעתי כל מילה״ היא אמרה והביטה בי, ״תודה שעדכנת אותי על מה שקורה בסטודיו״.
״את כבר לא הולכת לשם, מה אכפת לך?״
״לא אכפת לי, אבל היה נחמד לדעת״.
״תחזרי להתעסק בצבעים, תשאירי לי את הדאגות״.
הכחול שבעיניה חדר לנשמתי, ״אל תחלק לי הוראות, אמרתי לך אלף פעם שאני לא אחת מהחיילים שלך״.
״דווקא יושב עלייך בול נשק״ אנזו אמר.
״אתה רוצה להתחרות איתי במטווח?״
״עוד שעה?״
״קבענו״ היא אמרה בחיוך וחזרה למחשב שלה.
״היא תביס אותך״ אמרתי כשהבטתי באנזו.
״אין סיכוי״ הוא אמר בזחיחות.
״הבסתי אותו״ אלה העירה ואני הרמתי גבה, ״לא הבסת אותי״.
היא גלגלה את עיניה, דואגת שאראה את זה.
״נעשה אחר כך קרב מגע?״
״אנזו״ נהמתי.
״לא התאמנתי הבוקר״ אנזו אמר ומשך בכתפיו.
״תתאמן בבית, אתה לא צריך לנסוע למתחם בשביל זה״ אמרתי והוא נחר בבוז.
״אני מקשיב״.
״מה?״
״אמרת שאתה צריך שאתערב בעניין בניטו״ הזכרתי לו.
״כשהייתי שם בניטו פלט משהו כל זה שהצעירים שינו את הדרך של המאפיה ושבגללנו היא כבר לא אותו דבר, ושטוב שנשארו זקנים שמוכנים לעשות הכל כדי להחזיר את המאפיה למה שהייתה״ הוא אמר, גורם לי לכווץ את גבותיי באי הבנה.
״אתה חושב שהוא רוצה לבגוד?״
״לא, אבל אני חושב שהוא לא הבין מספיק מי הבוסים שלו״ הוא אמר, ״הגיע הזמן שאתה ונאצ׳ו תערכו ביקור בבית שלו״.
״נאצ׳ו אמר שירחיק אותו מכל פעילות במאפיה, הוא לא יכול לעשות יותר מזה כל עוד הוא לא עשה משהו ממשי״ אמרתי, ״אבל זה היה לפני שעדכנתי אותו על היום״.
״הייתי דקה מלדפוק לו כדור בראש״.
״לוס לא הייתה סולחת לך אם היית הורג את אבא שלה, לא משנה מה הוא עשה״ פבלו התערב.
״זאת הסיבה היחידה שבגללה עצרתי״.
״הוא מגזים״ אמרתי, ״אבל ההחלטה להרוג אותו או לא לא תהיה שלך״.
״הוא עבר את הגבול מריאנו, ואתה מכיר אותי, אני לא מתאמץ יותר מדי״.
״לוס שווה את זה״.
״אני יודע, אבל הוא לא יהיה בחתונה שלי״ הוא אמר, ״ואחרי שלוסיה תהיה אשתי, הוא לא יוכל להגיד לה שום דבר״.
״הוא כבר לא יכול להגיד לה״ הערתי, ״היית צריך להעמיד אותו במקום והעמדת, תניח לנושא, אני לא חושב שהוא יעשה משהו בקרוב״.
״אז לא תתערב?״
״אתערב, לא היום״ אמרתי, ״בקרוב ניסע לסן דייגו ואטפל בנושא הזה, עד אז תמתין ותן לו להחלים ממה שעשית״.
״הייתי עדין״ הוא אמר ואני הרמתי גבה.
אפשר לומר הרבה דברים על אנזו, עדין הוא לא.
הוא נהנה להתעלל כמעט כמו שהוא נהנה מסקס, ואני בטוח שהיא חייך עם כל אגרוף שהוא הכניס לבניטו.
צלצול הטלפון של אלה הפריע לשקט, היא ענתה ודיברה בעברית, מזכירה מדי פעם את השם של מיה ונאנחת, מביטה בשעון שלה.
״אני לא בטוחה שאוכל מיה״ היא אמרה לבסוף באנגלית.
״אדבר עם אבא שלך לגבי הישיבה, תלכי בלעדיי לפגישות היום, אצטרף אלייך לפגישות של מחר״ היא אמרה וניתקה את השיחה, מחייגת שוב ומדברת במהירות עם הבוס שלה.
״אוסקר חזר״ אמרתי לאנזו והוא הביט בי בהפתעה, ״מתי? למה? אמרת לו לחזור?״
״לא אמרתי לו שום דבר, הוא חזר על דעת עצמו״ אמרתי והראיתי לו את ההודעה.
״אתה מעדיף שהוא ישאר שם?״
״אני מעדיף שהוא ידווח לי על הדברים שהוא עושה לפני שהוא עושה אותם״ נהמתי.
״זה נהיה דפוס מריאנו״ אנזו מעיר.
״אין לי זין להתעסק גם איתו לעזאזל״ אמרתי בשקט.
״החזית עם הקולומביאנים לא נרגעה, אני לא סומך עליו ברחובות מריאנו״ אנזו אמר, ״נצטרך למצוא פיתרון״.
נאנחתי ונשענתי לאחור בכיסא, יודע שזה נושא חשוב שאצטרך לטפל בו בקרוב.
אם אוסקר ימשיך לפעול על דעת עצמו ולעשות מה שבזין שלו, תהיה לי בעיה חמורה יותר מהבעיות שיש לי עם היפנים והרוסים.
״חשבתי על זה״ אנזו אמר לפתע, ״מה אם זה אוסקר?״
״הוא לא היה כאן שקרו הדברים שגרמו לנו להבין שיש בוגד״ אמרתי, ״וחוץ מזה, אין לו אומץ״.
״הוא מסוגל להכל אחרי שלא קיבל את המינוי״.
״לא מסוגל לצאת נגדי״ אמרתי וחזרתי למחשב, עובר על המיילים הדחופים.
לפתע התקבל מייל חדש מאלה.
הבטתי בה בשאלה ופתחתי אותו, מביט וקורא בעיון את החשבונית ואת פירוט כל ההוצאות שנעשו במסגרת העיצוב של הבית של ההורים שלי, ולבסוף מביט בסכום.
״הכל מוכן?״ שאלתי והיא חייכה, ״אתמול ווידאתי שהכל מוכן ואין תקלות, אתה היית עסוק מדי בלדבר עם אבא שלך״.
״טעות״ אמרתי בחיוך, ״שמתי לב לכל פרט״.
היא הרימה גבה, ״באיזה צבע השטיח במרפסת?״
״חום״ עניתי והיא חייכה, מבינה שאני לא משקר.
״אמא אוהבת את הבית״ אנזו אמר וחייך, ״שמעתי ממנה יותר מדי והיא לא מפסיקה לשבח את אלה״.
״זה מה שמגיע לך?״ שאלתי והצבעתי על הסכום והיא הנהנה, ״ולא שקל יותר, לפי החישוב שלי זה הסכום רק על ההוצאות, לא לקחתי אחוזים לעצמי הפעם״.
הבטתי בה במבט חודר, ואז העברתי מבטי למחשב והוצאתי את הנייד שלי, מבצע העברה של כפול מהסכום שהיה נקוב במייל.
״היא תהרוג אותך״ אנזו מלמל וחייך, מציץ בה ומחכה לתגובה שלה.
אלה הייתה שקועה באייפד שלה, מחייכת חיוך קטן ומרוכזת במשהו.
גיכחתי, מוכן לתגובה שלה שכנראה תגיע באיחור.
״שלחתי הודעה לדמיאן, שאלתי אותו אם הוא שמע משהו שגרם לאוסקר לעזוב את מקסיקו ולחזור״.
״אני לא סומך עליו אנזו״.
״על דמיאן?״
״על אוסקר״ נהמתי, הוא חזר מסן דייגו כדי לשגע אותי.
״מי כן?״ הוא שאל, אך עוד לפני שהספקתי לענות לו קולה של אלה נשמע בצעקה, ״תגיד לי השתגעת?״
הבטתי בה באדישות, מתאפק שלא לצחוק למראה מבטה המזועזע.
״את מדברת אליי?״
״כן! אני פאקינג מדברת אליך״ היא זעמה, ״כתבתי לך את הסכום המדויק! אתה רואה כפול? לא, כי אם היית רואה כפול הייתי מקב- לא חשוב! מה נסגר איתך?״
״סיימת?״
״אתה מתכוון להתעלם מהצעקות שלי ולעשות מה שאתה רוצה, נכון?״ היא שאלה.
״בדיוק״.
״מריאנו, זה יותר מדי! זה אפילו לא הסכום שאני לוקחת לעבודות שלי״.
התעלמתי ממנו והחזרתי את מבטי לאנזו, ממתין שימשיך לדבר.
״אני שונאת אותך״ אלה מלמלה ואני חייכתי והתרוממתי, עובר לשבת על הכיסא לצידה ומסובב אותה אליי, ״מה?״
״שמעת אותי״ היא אמרה ביובש.
״שמעתי, אני נותן לך הזדמנות לתקן״.
היא התקרבה אליי, שפתיה כמעט נוגעות בשפתיי כשלחשה שוב, ״אני שונאת אותך״.
״חבל״.
״למה?״
״כי את תקועה איתי״ עניתי וריסקתי את השפתיים שלי על שלה, שואב אותה לתוכי, נושך את שפתה התחתונה, טורף את פיה.
״מה התכניות שלך להיום?״ שאלתי לאחר שהתנתקתי ממנה, משאיר אותה חסרת נשימה.
״אני צריכה לעבוד, יש לי מלא עבודה לעשות עם מיה לפני שהיא נוסעת״.
״לאן היא נוסעת?״
״לישראל״ היא אמרה בטון לא ברור, ״יש לה מלא פרויקטים שהיא צריכה לסיים עד אז, ואני צריכה את עזרתה בכמה דברים, אז אנחנו עובדות יחד״.
״את צריכה לנסוע לדירה?״
היא נדב בראשה לשלילה, ״מיה מגיעה לכאן אחרי שהיא תסיים את הפגישות שלה״.
הנהנתי, ״אצטרך לעבוד הערב מהמועדון, תסיימי את העבודה עד הערב?״
היא הנהנה בהתלהבות.
״תשאלי את החברים שלך אם הם רוצים להצטרף״.
״אשאל את מיה״ היא אמרה.
״תעדכני אותי״ ביקשתי, ״לא ארצה שתצאי מהבית בלעדיי, המצב לא בטוח ברחובות ואני לא סומך על אנשי האבטחה״.
״אתה לא סומך על מתאו?״
״מתאו לא יהיה כאן היום״.
״אוקיי״ היא מלמלה והתקרבה אליי, מנשקת את שפתיי, מעניקה לי כוח להמשך היום.
״אצטרך לחזור לדירה אחר כך״ היא אמרה, ״יש לי מחר יום של פגישות ואצטרך להיות צמודה למיה״.
״תשני בפנטאהוז, אקפיץ אותך מחר בבוקר למשרד ותצאי עם מיה לאן שאת צריכה״.
״למה שתהיה הנהג שלי? יש לך עבודה ואני מסוגלת להסתדר בכוחות עצמי״.
״אני יודע״ אמרתי, ״את גם יודעת שלא אתן לאף אחד להתקרב אלייך אם אני לידך או לא, אבל אנחנו עסוקים בכמה דברים והאנשים שלי מפוזרים, תני לי לעבור את הימים הקרובים מבלי להתווכח איתי, אחר כך תעשי מה שאת רוצה״.
״אוקיי״ היא נאנחה, ״אז תחזיר אותי לדירה שלי היום?״
״את ישנה כאן״ אמרתי, מביט בעיניה, ״אני רוצה אותך במיטה שלי, היום, מחר, כל לילה״.
עיניה הביטו עמוק לעייני, הגבות שלה מכווצות באי הבנה, ״מ.. מה? למה שאני אשן כאן כל לילה אם יש לי דירה?״
״אמרתי לך את זה כבר ואגיד לך שוב, אם את רוצה להשאיר את הדברים שלך בדירה, תשאירי, אני רוצה שתעברי לגור כאן אלה, זה לא מעניין אותי מה יהיה עם הבגדים שלך״.
״אתה מבקש ממני לעבור לגור בפנטהאוז?״
חייכתי, ״לא הספקת להבין שאני לא מבקש?״ הדגשתי את המילה האחרונה.
״אתה לא יכול לקבוע שאני עוברת לגור כאן״.
״אני כן״ אמרתי ונישקתי את סנטרה, יורד לאט לאט לצווארה ומחייך למשמע האנחות שלה.
״מריאנו, זה מוגזם״ היא מלמלה, מנסה להשמע עצבנית, ״יש לי בית, יש לי שותפה״.
״תשני איתה מדי פעם״ אמרתי והיא הזיזה את פניי מצווארה ואמרה, ״אתה מטורף״.
״לא הסתרתי את זה״ אמרתי, ״את עוברת לגור כאן וזאת לא שאלה״.
״אתה רומנטי״ אנזו העיר ואני התעלמתי ממנו, מביט בה.
״אני.. אני לא יכולה מריאנו״.
״למה?״
״כי אני.. אנחנו עדיין לא.. מכירים מספיק כדי לגור יחד״.
״בולשיט, את מכירה אותי יותר טוב מהרבה אנשים ואני אותך, ואת ישנה כאן כל הזמן״.
״אני.. פשוט.. תקבל את זה שאני לא יכולה״ היא אמרה בקול שקט.
״מה את עושה עכשיו?״ הסחתי את דעתה, לא הייתי מוכן לקבל סירוב ואלה בכל מקרה ישנה איתי כל הזמן, ואפילו חזרה לכאן אחרי העבודה ואפילו מרצונה, בקרוב היא תבין שהמעבר הוא תמידי.
״אני מתחילה לעבוד על החדר שלי״ היא אמרה בחיוך קטן, ״אבל ריקו מציק לי, אז קודם אפטר ממנו״.
״צריכה שאתערב?״ שאלתי בשעשוע והיא צחקה, ״לא, אני מצליחה להתמודד איתו, אוריד אותו מהגב שלי בקרוב ואם לא, אסע לסן דייגו וארביץ לו״.
״מה הוא רוצה?״
״שאעצב את אולם החתונה שלו״ היא אמרה בגלגול עיניים, ״אני מנסה להסביר לו במילים פשוטות שזה לא יקרה אבל הוא מתעלם ממני״.
״זה יקרה״ קבעתי, ״אף אחת אחרת לא תעצב את האולם, את היחידה״.
״מריאנו אני-״
״את מה? את תעצבי את החתונה שלו וגם את של אנזו, קחי את כל הזמן שאת צריכה כדי להתכונן נפשית אבל לא תהיה מישהי אחרת״.
״אבל-״
״אני לא מתווכח, אמרתי משהו ולא אחזור על עצמי פעמיים״ אמרתי, חותם את השיחה וחוזר למקומי, מעלה את מפת העיר על המסך הגדול ונעמד מולו לצד אנזו, מתחיל לעבור על המקומות האחרונים שהיפנים תקפו בימים האחרונים ומסמן אותם, מנסה להבין מה הדפוס לתקיפות האחרונות שלהם.
חייב להיות סיבה לזה שהם תקפו או פגעו דווקא במקומות הספיציפיים האלה, שלהפתעתי לא היו אסטרטגיים במיוחד.
זכרתי גם את דבריה של אלה בעבר והפעם הייתי בטוח שהפעולות האלה לא נועדו כדי לבלבל אותי במטרה לתקוף במקום אחר במקביל, עלינו על הכל בזמן ושיבשנו את המהלכים שלהם, אז מה ההגיון הפעם? למה לתקוף מטרות קטנות במקום ללכת על הדבר הגדול?
לא לקח הרבה זמן עד שעליתי על המטרה שלהם, הפעם התקיפות לא נועדו כדי לבלב אותי אלה כדי להחליש את המאפיה ואז למוטט אותה, ולא היה לי ספק שאעצור את זה, שום דבר מזה לא יקרה.
אלה
תהיתי לעצמי מתי יגיע היום שאדע לשים מסקרה מבלי ללכלך את כל העין מסביב.
לעזאזל, הייתי עשר דקות רק על העיניים כי הייתי לחוצה מדי שמריאנו לא יכנס בכל רגע ויהרוג אותי על העיכוב הזה.
היינו אמורים לצאת כבר לפני שעה.
נשמתי עמוק וניקיתי בזהירות את הלכלוך, מתרחקת מהמראה ומביטה בעיניים, מרוצה מהתוצאה סוף סוף.
נעלתי את נעלי העקב השחורות שלי וסגרתי את הרצועה, מנתקת את הטלפון שלי מהמטען ויורדת בזהירות למטה.
״אני יודע דמיאן, זה לא מעניין אותי, אני רוצה תשובות ולא אקבל אותן ממנו״ מריאנו היה שקוע עמוק בשיחה, גבו פונה אליי ועיניו מביטות לנוף החשוך של מיאמי.
״תעדכן אותי, לא אחכה עוד הרבה״ היא פקד בטון נוקב והסתובב אליי, מעביר את מבטו על כולי, סורק אותי מלמעלה למטה ולבסוף מחייך.
או יותר נכון, מעווה את פניו למשהו שנראה כמו שמץ של חיוך.
״את מוכנה?״ טון קולו עמוק.
״אחרי שסיימת להלחיץ אותי? כן״ אמרתי והוא הביט אל תוך עייני במבט שהצליח לשתק אותי.
״חברה שלך כבר במועדון״ הוא אמר ואני הנהנתי, אוחזת בידו לכיוון המעלית.
״את יפה״ מריאנו אמר לי כשהגענו לרכב, מביט בעייני במבט של הקאפו שהפעם, היה רך קצת יותר.
הגבר הזה לעולם לא יוכל להיות רק או עדין, כל דבר שהוא יגיד תמיד ישמע כמו פקודה, או פחות רך בגלל הטון של הקאפו.
הפעם הנוקשות הרגילה נעלמה מקולו.
״תודה״ מלמלתי, שניה לפני שהוא הרכין את ראשו ופגש בשפתיי.
נכנסתי לרכב, ממתינה שהוא יסגר את הדלת ויכנס, ודווקא שחשבתי שהולכת להיות לנו נסיעה טובה, הטלפון שלו צלצל וגרם למריאנו לשקוע עמוק בשיחה שהתנהלה כולה בפורטוגזית.
השענתי את ראשי על החלון, מרגישה בדפיקות קלות בתוך הראש שלי ויודעת כבר מעכשיו שזאת הייתה טעות לצאת הערב.
הראש הולך לכאוב לי, והמוזיקה והאלכוהול לא תועיל בשום צורה.
אבל ידעתי שכך או כך מריאנו לא היה משאיר אותי לבד בפנטאהוז.
הייתי צריכה לבקש ממנו שיקח אותי לדירה, אבל עכשיו כבר היה מאוחר מדי בשביל זה.
מריאנו עצר את הרכב בכניסה האחורית של המועדון ויצא ממנו, פותח לי את הדלת ומוביל אותי אל הכניסה, לא טורח לנעול את הרכב או אפילו להחנות אותו כמו שצריך.
גלגלתי את עייני, אוחזת חזק בכף ידו שהובילה אותי כל הדרך למתחם הV.I.P, ואל הבר, היכן שמיה חיכתה ליד מייקל.
״חשבתי שלעולם לא תגיעו״ מיה אמרה בחיוך רחב ולחיים סמוקות, יופי, היא כבר שיכורה.
״אני הולך לעבוד״ מריאנו אמר באוזן שלי ואני הנהנתי, מסתכלת עליו מתרחק ממני עד שנעלם בין האנשים לכיוון המדרגות הנסתרות המובילות אל המשרדים.
החזרתי את מבטי למיה, מאתרת בזווית עייני את אנזו נשען על הבר בסוף ומביט בי, תוך כדי שהוא מדבר עם אחד החיילים.
הייתה לי הרגשה קלה שמשהו לא כשורה, לא ידעתי להצביע איך או מה בדיוק אבל מריאנו ואנזו היו דרוכים מהרגיל כבר כמה ימים.
״תשתחררי חברה! אנחנו יוצאות סוף סוף״ מיה צעקה בהתלהבות מוגזמת ואני צחקתי, מסמנת ביידי למייקל שעזב את הלקוח השיכור ונעמד לידי, ״כן ילדה יפה?״
״מתי היא הספיקה להשתכר?״
״שאנון וקודי היו כאן עד לא מזמן״ מייקל ענה ואני צחקתי, כמובן.
״תביא לי משהו״.
״חזק?״
״חזק״ הסכמתי והוא חייך ומזג נוזל בצבע שקוף לתוך שתי כוסות קטנות, והעיף את היד של מיה שזאת באה לקחת אחת מהן.
״זה מספיק בשבילך״ מייקל גער בה והביא לה בקבוק מים, והיא עיקמה את פרצופה בהבעה ילדותית.
״רגע, אכלת משהו היום?״ מייקל שאל, ״זה חזק, על קיבה ריקה זה יעשה לך בלאגן״.
״אכלתי בבוקר״ צעקתי מבעד למוזיקה, לא מצליחה להבין איך מייקל מצליח לנהל שיחות בצורה הזאת.
הוא נחר בבוז והתרחק ממני וצעק משהו לברמן השני, וזה נכנס לדלת מאחוריו ויצא כעבור כמה רגעים על קערה ענקית של ציפס, מגיש אותה למייקל ואפילו לא מעיף מבט לעברי.
הכרתי אותו מבילויים קודמים, והוא תמיד היה מחליף כמה מילים איתי ועם מיה והפעם, כלום.
״למה הוא מתעלם ממני?״ שאלתי את מייקל והוא צחק ואכל מהצ׳יפס, ״כי הוא יודע שאת של הבוס״.
גלגלתי עיניים והתעלמתי, לא היה טעם לנסות לפתוח וויכוח ברעש הזה.
אכלתי את הצ׳יפס, משגיחה בעייני על ממה שרקדה עם עצמה.
הורדתי את השוט יחד עם מייקל, וקפצתי על הרגליים בחיוך ענק, מרגישה את השחרור מתחיל להתפשט בגופי ומצטרפת אל מיה ברחבת הריקודים.
כל סיטואציה שבה רקדתי השפיעה על הגוף שלי בצורה אחרת.
הסטודיו שלי נועד לכל מטרה, לכל מצב רוח.
אבל כשרקדתי ככה עם מוזיקה בווליום עצום, רעש מטורף ואורות שמסנוורים את כולם, הרגשתי איך פעימות הלב שלי מתאימות את עצמן לקצב של המוזיקה, שהחיוך שלי מתפשט והמצב רוח שלי מטפס מעלה בשניות.
לא משנה על מה חשבתי, לא יכולתי שלא לחייך ולהרגיש טוב כאן, ואהבתי את המועדון הזה במיוחד.
עצמתי עיניים, נצמדת למיה בחיוך ומתמסרת לצלילים, שוכחת מהכל ופשוט נהנית.
״את כל כך יפה אחותי״ מיה צעקה באוזניי אחרי מי יודע כמה שירים שחלפו, מעירה אותי מהאופוריה שלי.
צחקתי, ״כמה שתית?״
״את יודעת שאני חושבת שאת יפה״ היא אמרה בחיוך, ״אבל זה לא רק אני, הגבר שלך לא מפסיק לבהות בך מהרגע שהתחלת לרקוד״.
הגבר שלך..
אני ומריאנו אמנם יצאנו אבל אף אחד לא מבטיח לי שהוא הגבר שלי, לפחות לא באותה מידע שאני האישה שלו.
נשכתי את שפתי התחתונה, תיארתי לעצמי שמריאנו מציץ מדי פעם במצלמות כדי לוודא שהכל כשורה.
אבל מאיפה מיה יודעת את זה?
״תסתכלי בעצמך״ היא אמרה לאחר שראתה שלא הגבתי וסובבה את גופי, גורמת לי לעמוד מול מריאנו כשעיניו חודרות לעיני.
הוא נשען על הבר לצידו של אנזו, מקשיב לו אבל לא מביט בו.
כוס הוויסקי הקבועה בידו והחולצה שלו פתוחה, חגורת הנשק תלויה עליה בנונשלנטיות ללא הג׳קט.
הגבר הזה הוא יצירת אומנות.
אני יכולה להבין למה המועדון שלו הוא אחד מהמועדונים הכי נחשבים במיאמי.
רוב האנשים והנשים שמגיעים לכאן, רק רוצים לבהות בו.
ברגע הזה שהבטתי בעיניו, לא היה לי ספק שאני יפה.
וכמו בבת אחת זיכרון המילים שלו מהבוקר חזר אליי, מעמעם את רעש המוזיקה.
״אני רוצה אותך במיטה שלי, היום, מחר, כל לילה״.
הוא אמר במבט חודר.
כיווצתי את גבותיי באי הבנה, ״מ.. מה? למה שאני אשן כאן כל לילה אם יש לי דירה?״
״אמרתי לך את זה כבר ואגיד לך שוב, אם את רוצה להשאיר את הדברים שלך בדירה, תשאירי, אני רוצה שתעברי לגור כאן אלה, זה לא מעניין אותי מה יהיה עם הבגדים שלך״.
״אתה מבקש ממני לעבור לגור בפנטהאוז?״
הוא חייך, ״לא הספקת להבין שאני לא מבקש?״
״אתה לא יכול לקבוע שאני עוברת לגור כאן״.
״אני כן״ הוא אמר ונישק את הסנטר שלי, מסיח את דעתי מהמילים שלו, מהקביעה המוגזמת, גורם לי להתמכר מחדש לשפתיים שלו.
״מריאנו, זה מוגזם״ מלמלתי באנחה, מנסה להשמע עצבנית אך ללא הועיל, הייתי חסרת יכולת תגובה מול המגע שלו.
״יש לי בית, יש לי שותפה״.
״תשני איתה מדי פעם״ הוא ענה כאילו זה טבעי.
הזזתי את פניו מצווארי, מביטה עמוק בעיניו, ״אתה מטורף״.
״לא הסתרתי את זה״ הוא אמר, ״את עובדת לגור כאן וזאת לא שאלה״.
לא יכולתי לעבור לגור עם מריאנו מהסיבה הפשוטה שלא התכוונתי לסכן את הלב שלי שוב במאת האחוזים.
לישון איתו זה דבר אחד, לשכב ולצאת איתו זה דבר אחר, אבל לעבור לגור איתו זה קו שאני עדיין לא מוכנה לחצות.
עד שעברתי לגור עם טום היה נראה שהכל טוב, ומאז התחילו הצרות.
לא יכולתי להגיד לו שום דבר מאלה, אז השתמשתי בתירוץ מטומטם כדי שהוא לא יעלה על הפחד שלי ואמרתי לו שאני פשוט לא יכולה.
מיה החליקה עליי, מעירה אותי מהבהיה בעיניים שלו וגורמת לי להבין שהייתי חצי קפואה באמצע הרחבה.
גיכחתי ואחזתי בה, גוררת אותה לבר ונעמדת לצידה, ״אני לא באמת שיכורה״.
״אני רואה״ גיכחתי, ״רבת עם דנילו?״
״אני סתם מנסה להשתחרר, עבדתי יותר מדי״ היא צעקה ואני צחקתי, מאתרת במבטי את אנזו כדי לבקש ממנו שמישהו יקח את מיה לדירה.
הטלפון שלי צפצף בהודעה, הוצאתי אותו וחייכתי כשראיתי את ההודעה של דנילו, הוא צירף תמונה שמיה שלחה לו כשהיא מחייכת בהגזמה, ואז שלח הודעה נוספת.
דנילו: אני מניח שאת במצב טוב יותר, רק מוודא שאתן בסדר. (01:20)
אני: אני בסדר, היא צריכה להגיע הביתה. (01:22)
דנילו: איפה אתן? (01:22)
אני: ב-Oroginal, אזמין לה מונית ואלווה אותה לדירה. (01:23)
דנילו: אין צורך אני באיזור, אבוא לקחת אותה. (01:23)
״את בסדר?״ קולו של אנזו נשמע באוזני, מקפיץ אותי.
״כן, סידרתי לה הסעה הביתה״ צעקתי לו בחזרה, מנסה לגבור על הרעשים שהמוזיקה יצרה.
״רוצה שאבקש מאחד הבחורים להחזיר אותה?״
״לא, ההסעה שלה בדרך״ אמרתי והוא הנהן והעביר מבטו על הרחבה, מנשק את ראשי וממשיך הלאה.
״אני רוצה לרקוד״ היא אמרה והתרוממה, מושכת אותי אחריה לרחבה ומחזירה את הצחוק לפניי, גורמת לי לזוז מחדש, למרות כאבי הראש שהתגברו.
השיר More Then You Know התחיל להתנגן בעצמה, מבטי פגש במבטה של מיה ושתינו צחקנו בקול, נעמדות אחת מול השניה ומתחילות לרקוד בצורה הכי מגוחכת שאפשר.
השיר הזה היה השיר שלנו לפני שהתגייסנו, היינו שומעות אותו בלופים כל הזמן ולא נמאס לנו.
שכחנו ממנו כשהתפצלנו בצבא, ועכשיו הרגיש לי כאילו חזרנו אחורה.
עוד שיר התחלף, ואחריו עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד, ורק שראיתי את דנילו נשען על הבר וצוחק, קלטתי שבכלל שכחתי שהוא אמור להגיע הנה ונסחפתי.
חייכתי במבוכה, אוחזת בידה של מיה ומובילה אותה כל הדרך לדנילו.
״אהוב שלי״ היא צעקה וחיבקה אותו, מנשקת את שפתיו בהגזמה ושוכחת מהסובבים אותה.
״רבתם או משהו?״ שאלתי את דנילו והוא נד בראשו לשלילה, ״היא עבדה כל היום, אין לי זמן אפילו לריב איתה״ הוא אמר ואני צחקתי.
״היא תישן אצלי היום״ דנילו אמר לי ואני הנהנתי בצחוק, מנשקת את הלחי שלו ומביטה בהם מתרחקים.
סימנתי למייקל, והוא התקרב אליי והביא לי בקבוק מים לפני שמיד חזר לשרת את שאר הלקוחות שהמתינו לו.
לקחתי את הבקבוק וזזתי מהבר, מפלסת את דרכי בין האנשים לעבר המדרגות ויורדת כל הדרך לעבר המשרדים, פותחת מבלי לנקוש ונכנסת.
אנזו ומריאנו ישבו מאחורי השולחן, מביטים במשהו במצלמות ונראים מרוכזים.
״היי ילדה יפה, נמאס לך לרקוד?״ אנזו שאל מבלי להביט בי.
״לעולם לא״ אמרתי, ״אבל מיה הלכה, ולי כואב הראש״.
״עם מי היא הלכה?״ מריאנו שאל.
״חבר שלה״ אמרתי ונשמטתי על הספה, משעינה את ראשי על הכריות ומביטה בהם, ״מה אתם עושים?״
״עובדים״ מריאנו אמר והחזיר את מבטו למצלמות, עוקב במבטו אחר משהו.
״מה אתה אומר..״ מלמלתי, מוציאה את הנייד שלי מהתיק ומנצלת את הזמן להרגע ולתת לראש שלי קצת מנוחה, שמחה על ההקלה והשקט שיש כאן.
״תוכל לבקש ממישהו שיקח אותי הביתה?״ שאלתי את מריאנו והוא הביט בי, ״למה? את לא מרגישה טוב?״
״לא כל כך״.
״נסיים פה עוד שעה, ונצא מכאן יחד״ הוא אמר, ״אני לא סומך על האבטחה כרגע״.
״אתה אומר את זה הרבה יותר מדי בזמן האחרון, מה אתם לא מספרים לי?״
״הרבה דברים״ אנזו אמר.
״ממתי אתה לא סומך על האבטחה?״ שאלתי את מריאנו במבט חושד.
״ממתי ששישה מהם הוכיחו שהם לא יודעים לעשות את העבודה שלהם״ הוא ענה בטון נוקב.
״אה״ מלמלתי, זה היה הגיוני.
״אז אתה שומר עליי שלא אברח?״ שאלתי בחיוך והוא החזיר לי חיוך מסוכן משלו, ״את חושבת שאני צריך אנשי אבטחה כדי לשמור שלא תברחי?״
״לא״ אמרתי ובלעתי רוק, לא מצליחה להזיז את עייני מעיניו עד שלבסוף אנזו הפריע לרגע, ״אתם רוצים שאצא ואחזור עוד כמה שעות?״
״שב״ מריאנו נהם והחזיר את מבטו אל המחשב.
ניצלתי את הזמן והוצאתי את הנייד שלי מהתיק, עוברת על כל ההודעות והשיחות שפספסתי מהרגע שהגענו ונעצרת לבסוף על השיחה עם סאם.
סאם: אולי תבואו שוב לסן דייגו? (01:00).
סאם: אני מוכנה לעבוד על מריאנו שיש כאן איזה משבר וצריך אותו. (01:30).
סאם: הוא הקאפו אחרי הכל, הוא צריך לדאוג לי. (01:31).
אני: נאצ׳ו עסוק מדי? (02:30)
סאם: חשבתי שנרדמת. (02:31)
אני: אני במועדון, מריאנו החליט לעבוד מכאן הערב. (02:32).
סאם: נאצ׳ו התחרפן, הוא לא יוצא מחדר העבודה ולא נותן לי לזוז מהבית בלעדיו. (02:33)
אני: את בהריון. (02:34).
סאם: זה לא זה, הוא מתנהג מוזר בימים האחרונים, הוא דרוך מדי, כאילו.. מחכה שמשהו יקרה. (02:34).
קיבלתי את התשובה של מריאנו מקודם, אבל עכשיו כשסאם אמרה שנאצ׳ו מתנהג בדיוק באותה הצורה, החלטתי שזאת לא האמת ושאכן קורה משהו.
אני: גם מריאנו, ושאלתי הוא ענה לי שהוא לא סומך על אף אחד אחרי שראה שאנשי האבטחה לא עושים את התפקיד שלהם. (02:4).
סאם: הוא מתכוון למה שקרה בסטודיו שלך? (02:41).
אני: גם, אבל זה לא יכול להיות מקרי ששניהם מתנהגים אותו דבר. (02:43).
סאם: הייתי אומרת לך שזה דווקא הגיוני אבל הפעם אני בוחרת להסכים איתך, יש לי תלושה שמשהו קורה והם לא מספרים לנו. (02:44).
אני: לדעתי הם גם לא יספרו. (02:44).
סאם: יכול להיות שזה משהו עם היפנים? (02:45).
אני: אחרת מה? זה נראה הכי הגיוני. (02:46).
סאם: אנסה לרחרח, אעדכן אותך אם אצליח לגלות משהו. (02:48).
אני: משעמם לך אה? (02:49).
סאם: אמרת בעצמך, אני בהיריון. (02:50)
״נזוז?״ מריאנו שאל ורק אז שמתי לב שהוא עומד מולי.
התרוממתי באחת, ועצמתי את עייני בחזקה כשהחלה סחרחורת שכמעט הפילה אותי על הרצפה אם לא זרועותיו של מריאנו שתפסו אותי.
״היי, את בסדר?״
״כן כן״ אמרתי ונשענתי עליו, ״רק סחרחורת״.
״בואי נלך הביתה״ הוא אמר ואחז בידי כל הדרך החוצה עד הרכב שלו.
ברגע שהגענו עקפתי אותו ועליתי למעלה, פושטת את בגדיי בדרך אל המקלחת ופותחת את זרם המים על הראשי, נאנחת בהקלה.
שנאתי להרגיש ככה, אבל משום מה אף פעם לא עצרתי את זה בזמן.
״יכאב לך הראש״ רועי אמר בפעם השמינית מאז שהחלטנו שאנחנו מזמינים אוכל.
כשמלי לא הייתה בבית יכולנו להישאר מורעבים במשך ימים, היינו עצלנים מדי כדי לבשל.
״אבל אני לא רעבה, אצה רוצה שאוכל בכוח?״
הוא שלח אליי מבט מיואש והסתכל על איתי, ״תזמין לה שניצל, תתעלם מהצעקות שלה״.
״איתי לא!״ צעקתי ואיתי צחק, מתעלם ממני ומזמין בדיוק מה שרועי אמר לו.
״אחר כך את סובלת, תלמדי לעצור את הנפילות האלה בזמן, את שוקעת עמוק במה שאת מרוכזת בו ובסוף את סובלת במשך ימים״ הוא גער בי.
גלגלתי עיניים והחזרתי מבטי אל המחשב, מנסה להתרכז בחומר שיש לי למבחן הקרוב בקורס טיס.
אבל עם הגברים האלה זה היה בלתי אפשרי.
״תעזוב אותה ותן לה ללמוד, במקום להתווכח איתה פשוט תזמין, היא תריח את האוכל ותהיה רעבה״ אריאל אמר והתיישב ליד איתי, מזמין לעצמו.
״אני שונא שהיא עושה את זה״ הם דיברנו כאילו אני לא בחדר.
״אבל אתה לא אבא שלה, תניח לה, תהיה חכם״.
״לא הבנתי, באיזה צד אתה?״ נהמתי.
אריאל חייך, ״שלך, תמיד, אבל אני נהנה להסכים עם רועי בדברים כאלה״.
״זה קורה פעם בשעה״ אמרתי במבט אטום.
״אז שיט, אני כנראה בצד שלו״.
חייכתי כשנזכרתי בכמה הכל היה פשוט וטוב באותם ימים.
בסוף אכלתי את הכל ואפילו גנבתי קצת מהמנה הכפולה של רועי, הוא צודק, אני צריכה ללמוד לעצור את זה בזמן.
רק עכשיו אני מבינה את הטעות שעשיתי בכל שלא הכנסתי אוכל ושתיה לגוף שלי כמעט כל היום ובזבזתי את האנרגיה על מאמץ ואלכוהול.
עכשיו זה מתנקם בי, ועם כל האהבה שלי לפנטאהוז ולרוגע ששורר כאן, ללילות שבהם אני מצליחה לישון רצוף כי מריאנו לצידי, כל מה שרציתי עכשיו היה את המיטה שלי.
סיימתי להתקלח בזריזות ויצאתי, מתלבשת ומסדרת את השיער שלי, מנגבת את שאריות האיפור מפניי ומורחת קרם.
יצאתי חזרה לחדר השינה, מופתעת לראות את מריאנו כבר אחרי מקלחת, שוכב על המיטה כשלגופו בוקסר בלבד.
״את בסדר?״ מריאנו שאל והניח את הטלפון שלו.
הנהנתי ועליתי על המיטה לצידו, לא מאמינה שאני נרדמת כשהוא במיטה ולא בחדר העבודה.
״מה קורה?״
״שום דבר״ אמרתי ונשכבתי על הכרית, ״אני סתם.. עייפה״.
״את משקרת לי״ הוא אמר, רכות מפתיעה בקולו.
נאנחתי, אי אפשר להעמיד פנים לידו.
״אני פשוט.. זה שום דבר, באמת״ אמרתי ונצמדתי אליו.
הוא כרך את זרועותיו סביבי ולא אמר מילה, נותן לי את המקום הרגוע שלי.
אבל עוד לפני שהספקתי להנות ממנו נשמע צלצול טלפון.
נאנחתי, יודעת שהצלצול הזה גוזר עליי לילה נוסף של שינה.
״אנזו?״ מריאנו שאל והאזין כמה רגעים לפני שקפץ מהמיטה, ״אני בדרך״ הוא אמר והחל להתלבש.
״אל תזיין את המוח, אמרתי אני בדרך״ הוא סינן.
״מצטער״ הוא אמר לי ונישק את מצחי לפני שיצא בריצה מחדר השינה, גורם לי להאנח.
ואני חשבתי שזה יהיה לילה טוב.
סיימתי לסדר את שיערי, מוסיפה חגורה שחורה בלולאות המכנס וסוגרת אותה, מביטה על כולי במראה ומרוצה מהתוצאה.
הרמתי את התיק על כתפיי וירדתי למטה, מסמסת למיה שאפגוש אותה במשרד כדי שנוכל לנסוע לפגישה עם הלקוח החדש שנכנס.
פתחתי את דלת חדר העבודה מבלי לדפוק, נכנסת ונעמדת מול מריאנו, מחכה שיסיים את שיחת בטלפון שלו.
״אני יוצאת״.
״לאן?״ הוא שאל ועיניו לא הניחו לעייני.
״לפגישה״.
הוא התרומם מהכיסא ונשען על השולחן מולי, ״תחזרי לכאן אחר כך״.
״לא, אשן היום עם מיה בדירה שלי״.
״אני לא אחזור על עצמי, אני רוצה אותך כאן בלילה״.
נחרתי בבוז, הוא אומר את זה כל יום אבל בפועל אני ישנה לבד רוב הזמן והוא מבלה עם העבודה שלו עד השעות הקטנות של הלילה.
מאז שסן דייגו המריאו חזרה, מריאנו בקושי עוצם עין.
אני לא יודעת מה מעסיק אותו כל כך הרבה ואני לא יודעת מה שונה עכשיו מכל הזמן, אבל אני לא מתכוונת להיות נודניקית או להפריע, ולכן הבנתי שכדאי שאשן בדירה שלי בלילות הקרובים, או לפחות עד שהמצב ירגע.
״אני רוצה לישון במיטה שלי, יש סיבה לזה שאני משלמת על הדירה הזו״.
״אקנה לך את הדירה אם זה מה שמפריע לך״ הוא אמר בטון נמוך ״הלילה את ישנה כאן״.
״לא״ אמרתי והתקרבתי אליו ״אני לא מתכוונת לריב איתך על זה, אבל לא אשן כאן הלילה, אתה טוען שאתה רוצה שאגור כאן אבל משאיר אותי לבד כל לילה וכמעט כל היום, אני לא רוצה לצאת נודניקית ולהפריע לך, יש לך את העבודה ואת החיים שלך״.
״אני עובד אלה, לא משחק״.
״אני יודעת, ואני לא מתלוננת״ הבהרתי ״ולא בורחת, אני רק ישנה בדירה שלי, אחזור לישון כאן שיהיה לך זמן לישון כמו בן אדם״.
התקרבתי ונישקתי את שפתיו נשיקה ארוכה, מוכיחה לו שזה לא היה וויכוח או ריב, אלה שזה בסך הכל לטובתו.
יצאתי מחדר העבודה מבלי לתת לו להגיב, נכנסת למעלית וישירות לחניון ואל הרכב שלי, מוודאת שהמאבטחים מאחוריי.
הפלאפון שלי צלצל, אבל אפילו לא טרחתי להרים אותו כדי לראות מי מתקשר, ידעתי שקרוב לוודאי זה מריאנו.
אבל הוא צריך לקבל את העובדה שיש לי דירה ושותפה, ועם כמה שהלילות בבית שלו הם הלילות הכי טובים שהיו לי עד כה, אני רוצה לישון גם בבית שלי לפעמים.
אחרי הכל, אני גם מתגעגעת למיה.
וחוץ מזה, שנאתי לישון בידיעה שהוא עובד ומסכן את חייו, שנאתי לישון במיטה הענקית שלו לבד ולשמוע שוב ושוב הבטחות שקריות על כך שיצטרף אליי, ואז לקום בבוקר כמו שהלכתי לישון, לבד.
עצרתי את הרכב בחניון וסימסתי למיה שאני למטה, ממתינה כמה דקות וחוזרת שוב אל הכביש, הפעם שמיה לצידי.
״בשבילך״ היא אמרה והגישה לי כוס ענקית עם פרנץ׳ ונילה, גורמת לי לעצום עיניים בהנאה צרופה מהריח של הקפה האהוב עליי.
״אני אוהבת אותך״.
״יופי, אז עכשיו תספרי לי למה את נראית כאילו דרסו לך את הכלב״ היא ענתה ואני חייכתי בעדינות, לוגמת מהקפה ואומרת בזהירות ״רבתי עם מריאנו״.
״שוב?״
״לא.. כן.. לא בדיוק ריב, הוא רוצה שאשאר לישון בפנטאהוז גם היום, ואני הצבתי לו עובדה שזה לא יקרה והלכתי״.
״אז לא רבתם״.
״לא בדיוק״ אמרתי ״אבל אני חושבת שהוא התקשר, ולא עניתי״.
״אתם לא יכולים לריב כל הזמן אלה, אתם חייבים למצוא פשרה״.
״אין, הוא עקשן״ אמרתי ״אני יודעת שיש לו הרבה לחץ על הכתפיים והרבה עבודה.. אבל, גם אני רוצה ממנו קצת״.
״אמרת לו את זה?״ היא שאלה ואני הנהנתי, אחרי הכל, אמרתי לו, לא?
״יהיה בסדר חברה, אני בטוחה שהוא מבין ולא כועס״.
כעבור כמה דקות נסיעה הגענו אל הבית של הלקוח שאיתו התחלנו לעבוד לפני מספר ימים.
מיה דפקה על הדלת ושנינו נכנסנו אל הבית בחיוכים, כאלה שלא שיקפו לפחות את מצב הרוח שלי.
נתתי למיה למיה להוביל את הפגישה, מאזינה בחצי אוזן ומתרכזת רק ברעיונות עתידיים.
לא היה לי כוח לנסות להתחבב על אף אחד, רציתי רק לחזור הביתה.
״תודה רבה לך, אני מבטיחה שנעדכן אותך בכל שלב״.
מר קרוס חייך באדיבות וחיכה עד שנצא מביתו כדי לסגור את הדלת.
״אני לא יודעת איך אבא שלי אוהב אותו, הוא לא נחמד בעליל״ מיה מלמלה ואני גיכחתי.
אנחנו בדרך כלל לא הולכים לבתים של לקוחות, אבל זה היה אחד מהחברים הקרובים של מייקל כך שנאלצנו להתחשב ברצונו קצת יותר מהרגיל.
מיה חייגה לאבא שלה ומילאה את השקט של הנסיעה, מפרטת לו מעל ומעבר את מהלך הפגישה.
החניתי את הרכב שלי בחניה המיועדת לו, וצעדתי עם מיה יחד אל המעליות.
היא יצאה בקומת הלובי ורצה לתפוס מונית ואני המשכתי לדירה, נחושה לנוח מעט.
לאחרונה הצטברו למיה מלא חוזים, ובניגוד אליי, אין לה מושג קלוש בכל אחד מהם.
אני הצלחתי לתפוס את עורך הדין של החברה כבר לפניי שבוע וצמצמתי את הפער שלא הצלחתי לסגור בעצמי.
אבל למיה זה תקע את העבודה, לכן היא הייתה צריכה לנסוע לחברה להמשיך לעבוד עד שתסיים גם היא לצמצמם את הפער שפתחה.
עליתי אל הדירה, נהנית מהשקט במעלית ומקווה שהלילה ארדם ואצליח לישון כל הלילה.
לאחרונה התרגלתי למיטה של מריאנו, ידעתי שהוא בא לשעה או שעתיים בלילה והצלחתי להריח אותו מתוך שינה.
אבל זה לא הספיק.
ובלילות שראיתי אותו מזנק מהמיטה, הצלחתי לישון אפילו פחות.
הכנסתי את המפתח לחור המנעול ופתחתי את הדלת, מניחה את התיק על השולחן וסוגרת אחריי את הדלת.
הסתובבתי ונעצרתי במקום.
מריאנו עמד במרפסת בגבו אליי, מחזיק בידו בקבוק בירה ומדבר בטלפון בטון שקט ומסוכן.
נעמדתי במקום, לא יכולתי לזוז ולא הרגשתי שאני מסוגלת להוציא קול מפי.
רציתי לחבק אותו כל כך ומצד שני, פחדתי שנריב שוב.
הרגשתי שכבר לא היו בי כוחות.
״אני מחכה לעדכון נאצ׳ו, הגיע הזמן שנפתור את המצב הזה, לא אשאיר את הסכנה מעל הראש שלהן״ הוא אמר והתיישר, מסיים את הבירה שנשארה בבקבוק ואומר אל הטלפון ״תעדכן אותי״.
הוא הסתובב, ומבטו הבהיר לי שהוא שמע שנכנסתי וידע שעמדתי כל הזמן הזה מאחוריו.
״איך הייתה הפגישה?״
״בסדר״ אמרתי בטון חלש, מחפשת בעיניו את הסיבה לכך שהוא כאן.
הוא התקרב אליי, מניח את בקבוק הבירה הריק על השולחן.
״מה אתה עושה פה מריאנו?״
״את לא יכולה להגיד מה שאת רוצה וללכת כשהתשובה שלי לא מוצאת חן בעינייך״.
״אתה לא מנסה להבין אותי״ אמרתי.
״אני מבין״ הוא אמר ״אבל לא תמיד אוכל לרצות אותך״.
״מריאנו-״
״אני לא הגבר הזה אלה״ הוא אמר בטון מסוכן ״אני לא הגבר שיחבק אותך בלילות וינשק אותך במצח לפני שאת נרדמת, אני לא הגבר שיקום ויפסיק את העבודה שלו כשאת מבקשת, אני הקאפו של כל המאפייה הסיציליאנית אלה, העבודה שלי היא לא עבודה רגילה ויהיו זמנים שלא יהיה לי זמן לאכול״.
הבטתי בעיניו, כל מה שהוא אמר לא היה חדש לי ועדיין, זה צבט לי בפנים.
״אני לא רוצה את הגבר הזה, אני רוצה אותך״ אמרתי בכנות מפתיעה ״אבל גם אותך אין לי״.
״זה יעבור״.
״לא״ אמרתי ״אתה אומר לי את כל הזמן אבל בפועל אני בקושי רואה אותך, במהלך היום אתה ברחובות או סגור בחדר העבודה ובלילה אני נרדמת לפניך ומתעוררת כשאתה כבר אחרי אימון, וגם ככה קשה לי להרדם כשאני יודעת שאתה הורג את עצמך״.
״אני לא הורג את עצמי״ הוא אמר, ״אני לא מנסה לכפות עלייך משהו שאת לא רוצה, אבל אני רוצה אותך במיטה שלי אלה״.
״אתה אומר שאתה רוצה אותי במיטה שלך אבל משאיר אותי לבד, מה עם מה שאני רוצה?״
הוא התקרב, נעמד צמוד אליי ומביט בעייני, ״מה את רוצה?״
״אותך, לפלות בלילות, לא אכפת לי איפה״.
הוא שתק, ואחרי רגע שנראה כמו נצח, הנהן ורכן, מצמיד את שפתיו לשפתיי בנשיקה שהחזירה את החיים לגוף שלי.
״אשתדל״.
אחזתי במתניי מתחת לגקט החליפה וחיבקתי אותו, יודעת שלפחות הלילה, לא אשן לבד.
״סיימת לעבוד היום?״
״אין לי עוד פגישות, אבל יש לי הרבה עבודה״ עניתי.
״תעבדי מהפנטאהוז?״ הוא שאל ואחז בלחיי.
נדתי בראשי לשלילה, ״אני הולכת לסבא שלי, הוא רוצה לדבר איתי״ אמרתי ונשכתי בכתפיי, ״אבוא אחר כך״.
״תעדכני אותי כשאת מסיימת ואבוא לקחת אותך״.
״יש לי רכב״ אמרתי ונאנחתי, ״אבוא בעצמי״.
מריאנו הנהן, ראיתי שהוא רוצה להגיב אבל מנסה לתת לי את המרחב שלי, והערכתי אותו על זה.
״מה התכניות שלך?״ שאלתי.
״יש לי ישיבה״.
״עם הזקנים?״ שאלתי והוא חייך, ״משהו כזה, כן״.
משכתי בכתפיי ונישקתי את שפתיו ארוכות, מביטה בו יוצא מהדירה ונועלת אחריו את הדלת, נכנסת למקלחת.
הבוקר סבא שלי התקשר אליי ועדכן שהוא בבית אחרי ימים ארוכים של עבודה.
מסתבר שהייתה איזה שהיא בעיה עם אחת החברות האיטלקיות שהוא עובד איתה, ולכן הוא נאלץ להמשיך מהיעד שהיה בו ישירות לאיטליה כדי לנסות לתקן את הנזק.
לא נכנסתי לפרטים, זה היה מסובך מדי בשבילי.
הדד ליין שהוא הציב לי להכרות עם מריאנו עבר כבר לפני יומיים, אבל הוא לא הזכיר שום דבר על זה והיה נראה ששכח.
קיוויתי שלא יזכיר את זה בקרוב.
אבל היו לו מלא שאלות שעליהן הייתי חייבת לתת תשובות.
סבא שלי היה מעורב כל הזמן בכל דבר הכי קטן שקורה בחיים שלי, ופתאום הוא מגלה על דברים בדיעבד וגם תמיד מגלה שהסתדרתי, מבלי לדעת איך ועם מי.
אני מבינה אותו, גם אותי זה היה מלחיץ.
והגיע הזמן להרגיע אותו מעט.
יצאתי מהמקלחת, מתנגבת במהירות ולובשת גינס בהיר ישר, וחולצה בצבע שחור שחושפת מעט מהכתפיים שלי.
נעלתי את הסניקרס השחורות שלי, והכנסתי כל מה שאצטרך לתיק הקטן, מסמסת למיה שיצאתי ויורדת במעלית אל החניון, מתחילה בנסיעה לעבר הבית שלו.
בעבר הצעתי לו לשכור או לקנות משרדים כדי שיהיה לו נוח יותר לעבוד ולהעסיק עובדים.
הוא הקשיב לי ושכר קומה שלמה בבניין סמוך לבניין שבו אני עובדת, אבל הוא מעולם לא עבד שם.
הוא מעדיף את חדר העבודה בבית שלו, והמשרדים משמשים רק את העובדים.
חניתי את הרכב בחניה הקבועה שלי בחניון שלו וצעדתי את המעלית, קולטת פתאום שהשומר שמריאנו מינה כצל שלי, לא מאחוריי.
אני: משהו קורה? (18:45).
מריאנו: למה את מתכוונת? (18:46).
אני: החייל שלך לא מאחוריי, אתה צריך את כולם כי קורה משהו עכשיו? (18:46).
ההמתנה הארוכה להודעה שלו רק הוכיחה לי שמשהו לא כשורה.
פתחתי את הדלת לבית של סבא שלי ונעצרתי, עוצמת את עייני ארוכות כשההבנה של מה שעשיתי נוחתת עליי.
גם במבצעים שהיו, מריאנו השאיר חייל אחד או יותר איתי, אין סיכוי שהוא יתן לי ללכת לבד, בטח שלא מבלי לעדכן אותי או לכל הפחות לבקש ממני שלא אצא מהבית.
הוא היה אצלי בדיקה לפני פחות משעתיים, הייתי בטוחה לגמרי ששום דבר לא קורה וייתכן ששוב גרמתי למישהו למות.
אני: אל תהרוג אותו. (18:52).
מריאנו לא טרח לענות, הוא פשוט התקשר אליי.
״איפה את?״
״אצל סבא שלי, הגעתי, אני בסדר״ אמרתי וסגרתי אחריי את הדלת, ״לא התכוונתי להלשין עליו״.
״הוא לא עשה את העבודה שלו״ הוא אמר, טון קולו זועם.
״אני.. א-״
״אני שולח אלייך את מתאו״.
״לא! אין צורך, הבניין של סבא שלי מאובטח״.
״אני לא מתווכח איתך״.
״לא אוכל להסביר לסבא שלי נוכחות של שומר ראש מריאנו״ אמרתי בקול שקט, ״אני אעדכן אותך כשאני מסיימת ואפגוש את מתאו בדרך או משהו, אני מבטיחה״.
מריאנו נאנח, ״תעדכני אותי כשאת מתכוונת לצאת״.
״אני לא רוצה להפריע לך באמצע הישיבה״.
״לא תפריעי״.
״בסדר״ אמרתי בדיוק שדלת חדר העבודה נפתחה וסבא שלי יצא.
ניתקתי את השיחה, מתקדמת לכיוונו ומחבקת אותו חזק.
״Hola abuelo״ מלמלתי בחיוך, נרגשת לראות אותו שוב כאילו לא ראיתי אותו חודשים.
למדתי כבר בגיל קטן שהמפגשים עם סבא שלי לא מובנים מאליהם.
הוא תמיד היה גר בחול, היה מבקר בארץ לעיתים רחוקות ואנחנו כמעט ולא הורשינו לנסוע אליו כי היינו קטנים.
ובזמן האחרון, נסיעות העסקים שלו מתרבות ולמרות שאנחנו גרים במרחק של כמה רחובות, אני בקושי רואה אותו.
ועדיין, זה היה הסבא שהייתי הכי מחוברת אליו.
״מה שלומך יפה שלי?״ הוא שאל, מלטף את שיערי.
הוא שחרר אותי מהחיבוק ונכנס אחריי אל חדר העבודה, סוגר אחרינו את הדלת.
״אני בסדר, מה שלומך? איך אתה מרגיש?״ שאלתי והנחתי את התיק והג׳קט על הספה, מתיישבת לצידם.
״מצוין, קרה הרבה שלא הייתי כאן?״
נחרתי בבוז, ״מה כבר יכול לקרות? איך הייתה הטיסה שלך?״
״סיוט, הייתי מנותק בזמן חשוב״ הוא ענה ואני גלגלתי עיניים.
רק סבא שלי יתייחס לשקט מהעבודה כאל סיוט.
״אבל אני לא מעניין, כל הזמן אותו דבר, מה השתנה אצלך?״
הסמקתי מעט כשחשבתי על ההצעה של מריאנו ואמרתי ״שום דבר מיוחד..״
״שום דבר מיוחד חוץ מ..?״
אין ספק שסבא שלי מכיר אותי טוב מדי.
״אני מבולבלת בגלל..״
״שוב הבחור ההוא שסיפרת לי עליו?״ הוא שאל, ומעיניו נשקפו אהבה ודאגה.
חייכתי בביישנות, ״עכשיו הכל.. קצת יותר טוב ביננו, אבל אני לא יודעת מה יהיה הלאה ו.. זה מלחיץ אותי״.
״ספק״ הוא השלים אותי.
״בדיוק״ אמרתי ונשימתי לאחור, מרגישה שיש לי עם מי לדבר.
״אולי כדאי שאעשה איתו שיחה? לא מוצא חן בעייני שיש מישהו שמשאיר את הנכדה האהובה עליי בספק כל הזמן״ הוא אמר.
סבא שלי תמיד נהג לומר לי שאני הנכדה האהובה עליו, כולם ידעו את זה וזה לא היה סוד במשפחה, היינו הכי מחוברים למרות המרחק והעובדה שלא היה נוכח בהמון אירועים משמעותיים של המשפחה.
באלה שקשורים אליי, הוא תמיד היה.
״ולא, לא שכחתי שהצבתי לך דד ליין שלא עמדת בו״.
צחקתי, ״הייתי בטוחה שכן״.
״זה לא מוצא חן בעייני אלה, הסיבה היחידה שאני לא עוצר את זה היא שאני רואה את הרוגע בעיניים שלך ושומע את הסיפורים״ הוא אמר, ״למרות הריבים, העובדה שאת ישנה אצלו ושהסכמת לעצמך להשתחרר מספיקה בשבילי כרגע, אבל אני רוצה לפגוש אותו בימים הקרובים״.
״הוא.. עסוק״.
״זה לא מעניין אותי״ הוא אמר, ״את מדאיגה אותי ילדה״.
״זה בסדר״ אמרתי ״תסמוך עליי״.
״אני סומך עלייך״ הוא אמר אבל לא השתכנע, ״בימים הקרובים אלה״.
״אנסה לבדוק איתו״ אמרתי באי נוחות.
״מה יש?״ הוא שאל כשראה את המבט בעייני.
״הוא.. ביקש שאעבור לגור איתו״ אמרתי בקול שקט.
״ומה ענית?״
״לא עניתי״ אמרתי, ״אני לא מסוגלת״.
״ההחלטה היא שלך, את יודעת טוב מכולם מה את מרגישה״ הוא אמר, ״תחשבי על זה״.
הנהנתי, ״למה רצית שאבוא אליך?״
״יש לך הרבה עבודה? הפרעתי לך?״
״אתה לא מפריע לי אף פעם״.
הוא חייך ונישק את ראשי לפני שפשט את ג׳קט החליפה שלו ואמר ״אני יודע שיש לך איזה נושא לא סגור עם הבחור הזה, אבל רציתי שתבואי לכאן היום מכיוון שיש מישהו שאני רוצה שתכירי, אני מקווה שאחרי היכרות קצרה תביני שהוא טוב יותר מהבחור שאיתו את מסובכת״.
״אני.. פשוט לא חושבת שאני פנויה לזה כרגע״ אמרתי ״טוב לי איתו..״
״אני יודע, פיתחתי ציפיות אבל לאחרונה הבנתי שאת נעולה, ולמען האמת, הוא סיפר לי שגם לו יש מישהי כך שזה לא משנה כבר בכל מקרה״ הוא אמר בחיוך ״אבל לא יזיק שתכירו בכל זאת, גם חברים טובים זה חשוב, והוא מסוג האנשים שאת צריכה בצד שלך״ הוא המשיך, ״חוץ מזה, בזמן הקרוב אני אצטרך לנסוע הרבה, את מכירה את התקופה.. וחשוב לי לדעת שיש כאן מישהו שאוכל לסמוך עליו שישמור עלייך כשלא אהיה כאן״.
״אוקיי, אני סומכת עליך״ אמרתי ״מי זה?״
״בן של חבר ילדות שלי״ הוא אמר בקצרה ״אני מכיר אותו מאז שהיה קטן, הוא גבר לא פשוט בלשון המעטה, יש לו.. הרבה יותר מדי על הכתפיים והוא מצליח לסחוב את המטען שלו בצורה הטובה ביותר״ הוא המשיך, ״אבל חשוב יותר, הוא בן אדם שדואג לאנשים שיקרים לו יותר מהכל״.
״אני לא יקרה לו, הוא לא מכיר אותי״.
״אבל אני יקר לו, כמו שהוא יקר לי, והוא יכיר אותך״ הוא אמר והחזיק בשתיי ידיי, ״אני צריך שיהיה עוד מישהו שישמור עלייך כאן״.
״אתה הולך למות או משהו?״ שאלתי בגיחוך והוא חייך, ״לא יפה שלי״ הוא צחק, ״אבל בעקבות האירועים האחרונים שקורים בחיים שלך, אעדיף גיבוי מהצד שלי״ הוא אמר במבט דואג מהול בשעשוע.
״אתה מפחיד אותי״.
״אל תפחדי, אני מבטיח לך שהכל בסדר״.
חייכתי בהקלה, למרות שהחשש בתוכי לא הניח לי, ידעתי שיש משהו שמסתתר מתחת לפני השטח, החשש התמידי שסבא שלי מסתיר משהו - צף שוב.
״איפה הוא?״
״צריך להגיע כל-״ הוא החל לומר אך נקטע מרעש הדלת שנפתחה מאחוריי.
שום דבר לא הכין אותי לשמוע קול גברי מוכר, מוכר מדי שאומר ״מצטער על האיחור, היה לי עניין חשוב לטפל בו לפני שאגיע״.
שום דבר לא הכין אותי לזה, שום דבר בעולם לא היה יכול להכין אותי לזה.
עצמתי ענייניים בחזקה, מרגישה את דפיקות הלב שלי מאיצות לרמה בלתי הגיונית כשסבא שלי עזב את ידיי וקם מהספה, ממלמל משהו שלא הצלחתי לשמוע.
זה לא יכול להיות.
מה קורה פה? מי משחק בי?
״ילדה שלי? הכל בסדר?״ קולו של סבא שלי נשמע ואני פקחתי את עייני בתגובה ונשמתי עמוק פעמיים, לפני שאחזתי ביידית הספה והתרוממתי על רגליים רועדות מדי, יודעת מה אני הולכת לראות וחוששת מהרגע יותר מהכל.
הסתובבתי, וכמו שחשבתי, היישר אל עיניים חומות חודרות, שלאחרונה הפכו לדבר האהוב עליי בעולם.
עיניים שעכשיו, הביטו בי במבט מופתע זהה לשלי.
״ילדה, זה מריאנו איברה, הבן של החבר הכי טוב שלי עוד מאז היינו ילדים, בעצם, הוא כבר כמעט הבן שלי״ סבא שלי אמר בנסיון להפיג את השקט, ״מריאנו בני, תכיר את הנכדה האהובה עליי, א-״
״אלה״ מריאנו השלים אותו.
״נכ- את.. אתם מכירים?״
הם מכירים?
״מכירים? הנכדה שלך היא הבחורה שעליה סיפרתי לך, היא האישה שלי״ מריאנו אמר, מביט אל תוך עייני במבט המום לא פחות משלי.
״האישה שלך? שמעתי אותך טוב?״
״שמעת טוב מאוד״ מריאנו ענה לו והוציא את ידיו מהכיסים.
״מה אתה אומר..״ סבא שלי ענה לו, ולפני שהספקתי להבין מה קורה, שלף את אגרופו והיכה בחזקה בפניו של מריאנו.
״סבא!״
״מצטער ילדה שלי, זה הגיע לו על כל מה שסיפרת לי, ועדיין לא התחלנו לדבר על העובדה שהוא יוצא איתך״.
מריאנו התעשת והתקרב אליי ואוחז בפניי בשתי ידיו, מלטף את הלחיים שלי באגודליו ״אלה?״
״יש לך שלוש שניות לזוז ממנה בן, אני אוהב אותך אבל אף אחד לא נוגע בילדה שלי בלי אישור״ סבא שלי המשיך בטון מאיים ומבט מפחיד לא פחות.
התעשתי במהרה, מפחדת שסבא שלי יראה שוב את השרירים שלו.
הנחתי את ידיי על ידיו של מריאנו ואמרתי ״הכל בסדר סבא״, מרגישה מוגנת יותר מאיי פעם לנוכח הדאגה שנשקפה מעיניו של מריאנו.
״אני צריך להרוג אותו?״
״להרוג?״ מריאנו שאל ואני חייכתי בהתנצלות ״יכול להיות שאמרתי לו שעצבנת אותי״.
הוא הרים גבה בשאלה ״את באמת רוצה שאמות? עדיף שתירי בי בעצמך״.
״למה?״
״עד לפני כמה דקות הוא היה הגב שלי, ועכשיו לא נראה לי שהוא מחבב אותי במיוחד״.
״לא, אני ממליץ לך לצאת מהדלת שנכנסת בה״ סבא שלי ענה לו ״לפני שלא תישאר לך אצבע מסוימת.. או במקרה שלך, שתי הידיים שאתה לא מוריד מהילדה שלי״.
מריאנו צחק, ובהפגנת התעלמות מוחלטת קירב את שפתיו לשלי והצמיד אותם, מנשק אותי בעדינות אך בו בזמן, מסמן סוג של טריטוריה, כמו להראות שאני שלו.
התנתקתי ממנו כשנגמר לי האוויר, והנחתי בעדינות את ידי על הכתם שהחל להיות סגול בלחי שלו, מחייכת.
״את מרוצה״.
״אני לא הייתי מצליחה להגיע לזה, וזה הגיע לך״ אמרתי והוא גיחך, מנשק את מצחי ארוכות ולבסוף מסתובב.
״מצטער רודריגז, בכל מקרה אחר אני מניח שהייתי מדבר איתך לפני, אבל אני לא חושב שיש משהו שישנה את דעתי״.
רודריגז..
״שישנה את דעתך?״ סבא שלי שאל, מביט בו בצורה שונה מאיך שהביט בו עד עכשיו.
״היא שלי״ מריאנו אמר והצמיד אותי אליו.
סבא שלי העביר את המבט שלו אליי ואמר בחיוך ״את רוצה להיות זאת שתגיד לו שהפרצוף היפה שלו הולך להמחק בקרוב?״
״לא, האגו שלו גבוה מדי״.
״אתה יודע שאני מכבד אותך״ מריאנו אמר בשעשוע ״אבל אני לא חושב שיש משהו שאתה יכול לעשות״.
״לצערי״ סבא שלי אמר והביט בו בנוקשות ״אבל אני יכול לדאוג שתסבול״.
״אתה היחיד״ מריאנו השלים בשעשוע ״וברגע שאתן לך את הפקודה אתה תיסוג ולא תעשה כלום, לא תגיד מילה, לא יהיה לך את הכוח״.
״אבל אתה לא תיתן שום פקודה״ סבא שלי אמר בחיוך.
״על מה אתם מדברים?״ שאלתי ״איזה פקודה? למה הוא היחיד שיכול לגרום לך לסבול? ולמה הוא חייב להקשיב לפקודות שלך? איך אתם מכירים לעזאזל?״
מריאנו כיווץ את גבותיו והביט בי כמה שניות בשתיקה לפני שהחזיר מבטי לסבא שלי ואמר בהשלמה ״לא סיפרת לה, היא לא יודעת״.
״ואתה כן?״ סבא שלי שאל בזעם כשההבנה נחתה עליו, והטון שבקולו בישר על צרות.
״אני אמור לדעת שהיא הנכדה שלך?״
״חשפת אותה לעולם שלנו? מה חשבת שיקרה? איך חשבת לשמור עליה?״ סבא שלי שאל עצבני, ואחז בדשי החליפה של מריאנו, נראה חסר אונים.
״לא קרה לה כלום עד עכשיו נכון?״ מריאנו שאל בקור, ושחרר את אחיזתו בי.
״ומה אם היה קורה לה בדרך לכאן? מה אם משהו יקרה לה מחר?״ סבא שלי הרים את קולו ״מה אם מישהו מהבוסים ידע שהיא הנכדה שלי?״
״הם לא יודעים?״
״אתה יודע?״ סבא שלי שאל בקול גבוה ושחרר אותו, הולך הלוך ושוב ומשפשף את מצחו ״היא הדבר היחיד שהסתרתי בסוד מכולם במשך שנים! למה אתה חושב שמעולם לא ידעת עליה?״
מריאנו שתק, מרים את ראשו לתקרה ונושם עמוקות ״היא הייתה שייכת למאפיה״.
״בדיוק!״ סבא שלי התפרץ ״מעולם לא רציתי שהיא תהיה חלק! ובגללך היא כן! אתה הכנסת אותה לזה! איך אני אמור להסביר את זה עכשיו?״
״אחשוב על משהו״.
״תחשוב על משהו? על מה בני? יש דברים שגם אתה לא תצליח לעשות״.
״אני יכול הכל״ מריאנו ענה בקרירות ״אתה חושב שאתן למישהו לפגוע בה? או בך?״
״אני לא צריך שמישהו ירה לה כדור בין העיניים כדי לפגוע בה מריאנו״ סבא שלי ענה לו באותו טון, ״אני יודע שהיפנים מאיימים על החיים שלה, וכרגע יש לך אויב שקול בתוך הבית שלך שמאיים כמעט על אותו הדבר, היא על הכוונת של מקסיקו״.
״אמרתי שאחשוב על משהו רודריגז, אני לא רוצה לחזור על עצמי פעמיים״.
״כדאי לך״ סבא שלי ענה לו ״אל תגרום לי להצטער על שהשארתי אותך בחיים״.
״אני זה שצריך להצטער על העובדה שאתה בחיים״ מריאנו נהם, ״איך לעזאזל הסתרת את זה מכולנו?״
סבא שלי נאנח, מבט חסר אונים על פניו, ״מריאנו-״
״אתה בכלל מבין מה עשית?״ מריאנו סינן, פניו זועמות ועיניו קרות ואכזריות כמו שבחיים לא ראיתי, ״אתה מבין שבגדת באמון של כולנו?״
״אני מבין, ואקבל כל מה שתחליט, אבל אל תפגע בה״.
״נראה לך שאני יכול?״ הפעם מריאנו צעק.
בחיים לא שמעתי אותו צועק.
התרחקתי שני צעדים אחורה, הזעם קרן ממריאנו והפחיד אפילו אותי, לא הייתי מסוגלת להיות קרוב.
״תסמוך עליי״ מריאנו ענה, לפתע מתרפס בפניו למרות הזעם, ״אם מישהו יעז לנסות לפגוע בה, תהיה מלחמה, הוא לא יחיה״.
״אתה כבר נלחם באחים שלך בני״ הוא אמר, ״יש לך יותר מדי מלחמות בחוץ ובפנים, אל תחפש מלחמות נוספות״.
״אני לא מפחד ממלחמות ולא משנה מי היריב שלי, אף אחד לא יפגע בה״.
לא הבנתי את מערכת היחסים שלהם, לא הבנתי מה קורה כאן, לא הבנתי שום דבר והמוח שלי לא היה בטוח שהוא רוצה להבין.
״היא הדבר הכי יקר לי בעולם״ סבא שלי אמר והביט בעיניו ״אם שערה תיפול מהראש היפה שלה, זה לא יעניין אותי אם אתה קאפו, האחריות לחיים שלה עליך עכשיו״.
מריאנו הנהן ״היא הפכה להיות בין הדברים הכי יקרים גם לי, תשאיר לי את הדאגות רודריגז, לא אתן לאף אחד להתקרב אליה, לא הגעתי לאן שהגעתי בגלל הפרצוף היפה שלי״.
סבא שלי נשם עמוקות והנהן, מסתכל עליי, ולפתע מבטו התרכך.
״זה.. רודריגז? דון רודריגז?״ שאלתי את מריאנו, ורק אז שמתי לב שהדמעות שהצטברו קודם בעייני, כבר מזמן זלגו.
איך לא שמתי לב?
״ילדה שלי״ סבא שלי אמר ברכות, מושך גם את תשומת ליבו של מריאנו.
״לא״ אמרתי והתרחקתי צעד אחד אחורה ״אתה.. אתה גם קשור למאפייה?״
״אני יותר מקשור אליה ילדה שלי״ סבא שלי אמר, נראה מובס ״היא חלק ממני, חלק גדול עוד מאז שהייתי צעיר״.
״אז.. אתה.. העבודה שלך..?״
לא הצלחתי להרכיב משפט, היה לי כל כך הרבה מה לומר ובו בזמן, שום דבר להגיד.
״למה.. למה שיקרת לי? למה הסתרת ממני?״
הייתי נסערת.
ההבנה של מה שגיליתי עכשיו הכאיבה לי יותר מהכל.
סבא שלי, נמצא בצמרת המאפיה הסיציליאנית, שחצי ממנה מאיימת על החיים שלי.
וסבא שלי שיקרה למאפיה הזאת, והסתיר ממנה משהו חשוב כל כך המשך הרבה שנים, סבא שלי עלול להחשב בוגד ולמות.
הלם אפילו לא התחיל לתאר את מה שהרגשתי.
חסמתי הכל, אבל הפעם לא בכוונה, המוח שלי פשוט לא הכניס שום דבר.
״אלה״ מריאנו ניסה בעדינות להרגיע.
״לא!״ מלמלתי, מנסה לעצור את הדמעות ללא הצלחה.
״אתם מדברים על החיים שלי כאילו זה.. כאילו אני חפץ.. ואני.. לעזאזל אני.. אפילו לא מודעת לסכנות שעליהם אתם מדברים!״ אמרתי, נלחמת על כל נשימה, נלחמת להמשיך לדבר, ״מה קורה פה? מתי הפכתי למשחק? אתה שיקרת לי שלא קורה כלום! למה? איך הייתי יודעת לשמור על עצמי?״ צעקתי על מריאנו ואז העברתי מבטי לסבא שלי, ״ממתי אתה שייך למאפייה? מה מכל מה שאמרת כל החיים היה אמת? מי אתה בכלל?״ שאלתי, מרימה את קולי בכל רגע.
הבנתי מה קרה פה, ובו בזמן לא הבנתי שום דבר מזדיין.
״אני אסביר לך הכל״ סבא שלי אמר ואני נענעתי את ראשי לשלילה ״אני.. אני לא.. אני לא רוצה לשמוע.. אף אחד מכם כרגע״.
״אלה״ מריאנו ניסה שוב, עיניו מביעות דאגה.
״לא!״
״את בטוחה לחלוט-״ ״זה לא מעניין אותי״ אמרתי בשקט, מנסה להרגיע את הדמעות שלי שזלגו ללא שליטה ולבסוף מחליטה ללכת, לא היה סיכוי שארגיע את עצמי לידם ולא יכולתי להכיל שום דבר.
הרגשתי שאני עומדת להתעלף.
״אני.. פשוט..״ מלמלתי, אך התייאשתי באמצע, הבכי חנק אותי, הרגשתי נבגדת ומאוכזבת יותר מאיי פעם.
הרגשתי שאני נחנקת, ורק רציתי אוויר.
אפילו הכאב שהרגשתי כשגיליתי על הבגידה של טום ומור לא היה גדול כל כך, הרגשתי שהכאב של כל אותה תקופה, מתגמד לעומת הרגשות שסערו בי עכשיו, לעומת האכזבה והכאב.
זאת ללא ספק הייתה האכזבה הכי גדולה בחיים שלי.
ועל זה, לא בטוח שאצליח להתגבר אי פעם.
לא הייתי בטוחה שאצליח להגיע לרכב שלי אפילו, את מה שקרה פה עכשיו, לא אוכל להכיל לעולם.
הסתובבתי במהירות, לקחתי את התיק שלי מהספה וצעדתי אל הדלת, מתעלמת משתיהם ופותחת אותה בתנופה, צועדת היישר אל המעלית.
״אלה״ קול מוכר נוסף נשמע לפתע וגרם לי לעצור, ולהביט באנזו שהתקרב אליי מהצד.
״מה את עושה פה? מה קורה? למה את בוכה?״
״ידעת מזה?״
״ממה?״
״אלה, חכי רגע״ קולו של סבא שלי נשמע, ואנזו הפנה לעברו את מבטו, שבן רגע הפך מופתע.
אוקיי, לפחות מהחלק הזה הוא לא ידע.
״דון רודריגז, מה קורה פה?״
״את לא יכולה ללכת ככה אלה, חכי, אקח אותך לבית״ מריאנו אמר כשיצא מהמשרד גם הוא.
״איבדת את הזכות להגיד לי מה לעשות, כולכם״ אמרתי וניצלתי את העובדה שכולם היו שרויים בהלם כדי להכנס למעלית וללחוץ על קומת הלובי.
אין שום סיכוי שאגע שוב ברכב הזה, ואין סיכוי שאצליח לנהוג.
דלתות המעלית נסגרו מבלי שאף אחד ינסה לעצור בהם, חכמים.
יצאתי מהמעלית אחרי כמה שניות, מנגבת את הדמעות שלי וניגשת למונית שבדיוק נעצרה בכניסה.
״הכל בסדר מיס?״ נהג המונית שעצר לי שאל ברגע שנכנסתי לרכב.
״כן, תיסע בבקשה״ אמרתי ונתתי לו את הכתובת של הדירה שלי, למרות שידעתי שזה יהיה המקום הראשון שבו יחפשו אותי.
אחרי זמן מה שנהג המונית מזגזג בין הנתיבים העמוסים, הגענו לבסוף לפתח הבניין שלי.
שילמתי לו ויצאתי, נושמת עמוק ומנסה לייצב את רגליי הרועדות, מתחילה לצעוד אל הבניין בזהירות מחשש שאפול מהרעד.
ועדיין לא הצלחתי לעצור את הדמעות שלי.
פתחתי את דלת הדירה בידיים רועדות, מודה על העובדה שמיה הייתה בבית וכמו תמיד שכחה לנעול את הדלת כי אין סיכוי שהייתי מצליחה לעשות את זה בעצמי.
״אלה?״ מיה שאלה ברגע שנכנסתי.
הפניתי אליה את מבטי, והדמעות התגברו אף
יותר, והחלו לזרום כמו נהרות, ללא פילטרים, ללא עכבות.
לא היה שום דבר שימנע מהם לרדת, והם ירדו בגדול.
״יפה שלי! מה קרה?״
הטלפון שלי צלצל אבל זה לא עניין את שתינו, רציתי להשמיד אותו.
הוצאתי אותו מהתיק וניגשתי לכיור, מילאתי קערה במים וזרקתי אותו לתוכה, רואה אותו נשבר אבל לא טורחת להישאר כדי לראות אותו מת סופית.
״אני לא יכולה לנשום מיה״ מלמלתי, מתנחמת בחיבוק שלה.
״מריאנו?״
״גם״.
״בואי, תתקלחי ותלכי לישון, מחר נדבר על הכל״ היא אמרה ועזרה לי להגיע אל המקלחת שבחדר שלי ולפשוט את בגדיי.
התקלחתי בזריזות, עוטפת את עצמי במגבת ויוצאת אל החדר, מתלבשת ופותחת את הדלת כדי שהיא תוכל להכנס בחזרה.
״מריאנו מחפש אותך״ היא אמרה והרימה את הנייד שלה להוכחה.
לא הגבתי, והיא הבינה לבד ״לא לתת לו לראות אותך אם הוא מגיע״.
״לא״ אמרתי בקול צרוד ״וגם לא לאנזו, או לסבא שלי, לאף אחד מהם״.
״סבא שלך?״
שתקתי, לא הייתי מסוגלת לבטא שום דבר ממה שקרה בשעות האחרונות, לא רציתי לחשוב על זה.
״אלה, לא אוכל לעזור לך אם לא תסבירי לי מה קרה? את נראית רע״ היא אמרה.
״סבא שלי, מכיר את מריאנו ואנזו״.
״אוקיי? הוא רצה להכיר את מריאנו? למה את נסערת כל כך?״
״הוא לא מכיר אותו דרכי״ אמרתי, וההבנה חלחלה אליה לאט לאט, גורמת לעיניה לגדול.
״הוא קשור למאפייה?״ היא שאלה ואני הנהנתי חסרת כוחות, והתיישבתי כל המיטה, נשכבת ורק מייחלת לקצת שקט.
״גם.. גם דנילו?״
הנהנתי, ״אני מצטערת״.
היא התיישבה ליידי וליטפה את שיערי, ״לכי לישון, אני לא אתן להם להכנס, את בטוחה״.
״תודה״ אמרתי, מתכוונת לזה יותר ממה שהיא חושבת.
כרגע, היא הייתה היחידה שיכולתי לסמוך עליה.
———————————
ווידוי קטן שאני בטוחה שתאהבו - זה היה בין הקטעים הראשונים שכתבתי על הסיפור.
אפילו לפני שכתבתי את פרק 1.
וזהו, תהנו ממנו🖤