״אם הם יחליטו להמשיך להגיב ונתקוף לפניהם אבל בינתיים כדאי שנתארגן, הקולומביאנים חמומי מוח ולא חושבים לפני שהם מגיבים״ דון רודריגז אמר, ״ואם ימשיכו ככה, תהיה לך עוד חזית להלחם בה״.
״אמחוק אותם לפני שהם יספיקו למצמץ״.
״אני יודע בן״.
*******************************
״אתה מקשיב לי?״ אנזו שאל והעיר אותי מהמחשבות.
״כן״ עניתי והבטתי בו, ״יצרת קשר עם הקולומביאנים?״
״קבעתי פגישה עם איש הקשר שלי לעוד שעה, אני ופבלו נפגוש אותו״.
״אני רוצה תשובות להכל אנזו, בלי משחקים״.
״ברור״ הוא ענה.
״מה עם הצרפתים?״ שאלתי את פבלו.
״אין חדש עם הצרפתים, השמועות מצד היפנים והרוסים עדיין קיימות אבל אני מתחיל לחשוב שהם הפיצו את השמועה הזאת ברחובות כדי לבלבל אותנו, לא שמעתי שום דבר מצד הצרפצים וההפך, הם עדיין משתפים פעולה עם המאפיה״ פבלו אמר, ״יכול לעשות שזאת תרמית, אבל קשה לי להאמין שהצרפתים מתוחכמים מדי, ביקשתי מהאנשים שלנו ברחובות שיבדקו אם הם שומעים משהו וכלום, הצרפתים לא מראים שום סימן של קשר עם היפנים״.
״הם לא, הם רוצים להישאר בשטחים שלהם ומסתפקים בהם, הצרפתי רוצה להמנע ממלחמות וקשה לי להאמין שהוא יחבור ליפנים״ אנזו אמר, ״אולי זאת תרמית של היפנים?״
״ובנוסף, הוא חייב לנו״ פבלו אמר, ״על הסיפור שהיה לו בעבר עם הקולומביאנים״.
לפני כמה שנים הייתה מלחמה ענקית בין הצרפתים לקולומביאנים על השטחים שלהם שפעם היו חופפים.
המאפיה שלחה אנשים ונשקים ועזרה לצרפתים ובזכותינו הם הצליחו להביס אותם, להשתלט על השטחים ולהדוף את הקולומביאנים.
״נשמע הגיוני, יש לנו איך לוודא את זה?״ שאלתי ופבלו הנהן, ״אני מחכה לתשובה סופית מהאנשים שלי״.
״אני שומע על זה כל הזמן משניכם, אבל איפה התשובות?״
״חוץ מזה, המאפיה הצרפתית מתרכזת בסן דייגו, למה שהם יחברו ליפנים במטרה לתקוף דווקא כאן?״
״אני חושב שהמידע שאנחנו מחפשים לא נמצא במיאמי״ אנזו אמר לבסוף והרים את מבטו מהמחשב.
״אז איפה?״ שאלתי.
״אני לא יודע, אבל זה לא כאן״.
״מה לגבי הרוסים?״ שאלתי והפניתי מבטי אל פבלו.
הוא נאנח, ״במיאמי הם שקטים בינתיים, הם מרכזים את מירב המאמצים שלהם במקסיקו״.
״דיברתי עם דמיאן הבוקר, הם סופגים הרבה ונפגעים מהרוסים, אלפונסו בעמדת כוח נחותה כרגע והמצב שלו לא טוב במיוחד״ אנזו אמר, ״הוא מצליח להגיב כמו שצריך ומחזיר מלחמה, אבל דמיאן אומר שאם זה ימשיך ככה הוא לא יחזיק מעמד הרבה זמן״.
״אוסקר והאנשים שלו יסייעו לו״ פבלו אמר.
״פתאום הם פתחו במלחמה מול מקסיקו?״ שאלתי, ״ופתאום הרוסים מחליטים שהם לטובת היפנים? זה לא נשמע לי הגיוני״.
״מסכים, לא עשינו שום דבר שעלול להתפרש כהתגרות ברוסים״.
״אולי זאת ההוכחה שאתה מחפש״ אנזו אמר ואני הבנתי ישר את כוונתו ולא הוספתי מילה.
אם השמועות על כך שאלפונסו החל להיות מעורב בעסקי הסחר בנשים אכן נכונות, אין לי ספק שזה מה שהצית מחדש את המלחמה מול הרוסים.
ואם הוא לא יפסיק, המלחמה תגיע גם למיאמי.
״לפחות זה שהרוסים מתרכזים שם אומר שהם עוזבים את מיאמי וסן דייגו בשקט לבינתיים״ פבלו אמר.
״שקט מדי״ אמרתי, ״משהו קורה, וזה לא מוצא חן בעייני״.
״חשבתי כמוך״ פבלו אמר, ״אבל אני חושב שהם מנצלים את הרגיעה כדי להתחמש ולהתגייס, הם ספגו פגיעה קשה במבצע האחרון״.
״אני מסכים עם פבלו״ איאן אמר, ״אל תשכח גם שהסחורה בדרך מריאנו, אנחנו לא יכולים לתכנן מבצע או לצאת לנקמה, אי אפשר להתחייב לדבר כזה, ויותר מכך עדיף לנו לנצל את השקט הרגעי לפחות עד שהסיפור של המשלוח והמעבר הזה יגמר״.
״הסחורה יצאה לדרך?״ שאלתי ודייגו הנהן, ״אני יוצא לכיוון עם איאן בעוד שעה, נגיע לנקודת המפגש ונוודא שכל הסחורה נמצאת ותקינה, נעביר את התשלום הראשון ונוביל את הסחורה עד לנקודת המפגש״.
״יצרת קשר עם האנשים בסן דייגו?״
״כן״ דייגו ענה, ״הם ערוכים ומחכים להוראה שלנו״.
״אתם משוחררים, תעדכנו אותי בכל שלב״.
דייגו ואיאן הנהנו והתרוממו מכיסאותיהם, צועדים יחד לכיוון היציאה מחדר העבודה.
״מתאו עם אלה?״ אנזו שאל ואני הנהנתי.
״מה אנחנו יודעים על המצב של היפנים?״ שאלתי ונשענתי לאחור בכיסאי.
פבלו נאנח, ״הם עדיין רבים מאיתנו, אבל מצב התחמושת וההגנה שלהם לא טוב, מתו להם הרבה אנשים והעסקים שלהם נפגעו קשה, במיוחד הרחוב הראשי שפגענו בו שבו היו מירב העסקים היוקרתיים שלהם״ הוא אמר, ״הם חברו לכנופיות שכונתיות אבל ממה שאני רואה כרגע, הכנופיות האלה רק עושות להם יותר בלאגן, היפני צריך זמן להתאושש ובמקום זה הוא רק מסבך את עצמו יותר״.
״הם מנסים להפטר מהם?״ שאלתי ופבלו הנהן, ״אבל זה לא פשוט, הסאיג׳י צריך להתעסק בכל כך הרבה דברים שזה הדבר האחרון שמעניין אותו״.
״העסקים שלהם עובדים כרגיל״ אנזו ציין בהקשר למה שפבלו אמר קודם.
״אלה שלא נפגעו״ פבלו השלים, ״היפנים ממשיכים להרוויח יפה ועדיין המובילים בשוק בסחר בנשים, אבל מה שכן נפגע גרם להם להפסיד המון״.
״אנחנו יודעים אם הרוסים מתכוונים לסייע?״ שאלתי.
״כן״ אנזו אמר, ״איוואנקוב נמצא כרגע במקסיקו, אבל אני יודע שהוא שלח את אחיו לכאן במטרה לסייע ליפנים לנקום״.
״שלח את אחיו לכאן? חשבתי שהם בסכסוך״ פבלו אמר במבט לא מבין.
״הם התפייסו, מבחינתם להשמיד את המאפייה זאת מטרה חשובה יותר ממה שעומד בינהם״ אנזו אמר והזדקף, ״מחצית מכוחם של הרוסים עדיין במיאמי, כרגע הם מתבצרים בשטחים שלהם ולא מתפרעים, אבל אני מתאר לעצמי שזה בגלל שהם עדיין לא קיבלו את הפקודה באופן רשמי״.
״לרוסים יש המון כוח ואנשים״ פבלו ציין.
״יחד עם היפנים, הם שווי כוח למאפיה״ אנזו הסכים, ״אבל אין להם את השליטה ברחובות שיש לנו, כל אחד יהיה עסוק בלשמור קודם כל על השטחים שלו״.
״יחד עם היאקוזה הם גוברים על המאפייה״ פבלו אמר.
״אחכה לראות מה איש הקשר שלי אומר לגבי אחיו של איוואנקוב לפני שאנחנו מתחילים לתכנן משהו נגד הרוסים״.
״אני לא מתכנן כלום עכשיו, אם היאקוזה החליטו שהם נשארים בשקט כדי להתחמש, גם אנחנו נעשה את זה״ אמרתי, ״אבל אני מעדיף להיות צעד אחד לפניהם ולדעת לפני שהם בכלל חושבים לפעול או לצרף את הרוסים לנקמה״.
אנזו הנהן.
״מי גובה את הכספים היום?״ שאלתי ופבלו נאנח, ״אנחנו״.
אנזו הנהן והתרומם מהכיסא, עונה לשיחה בנייד שלו ויוצא החוצה, פבלו אחריו.
הטלפון שלי צלצל בדיוק שדלת חדר העבודה נסגרה, נאצ׳ו.
״כן?״
״מה קורה?״ הוא שאל, קולו מותש.
״אתה נשמע רע״ אמרתי והוא גיחך, ״אני מתאים את הקול להרגשה״.
״מה קרה?״
״סאם לא מרגישה טוב כבר כמה ימים״.
״ההריון?״ שאלתי והוא הנהן, ״היא מקיאה ובקושי ישנה״.
״למה נתת ללוסיה לנסוע? היית מבקש ממנה להישאר״.
״לא אכריח אותה להיות במקום שלא טוב לה״ הוא אמר, ״אבל לא בשביל זה התקשרתי, אני חושב שעליתי על מידע שאנחנו צריכים״.
״תסביר״.
״הקולומביאנים לא נמצאים כאן בסן דייגו ולכן זה דאגה אחת פחות, התרכזתי יותר ביחסים שבין הרוסים ליפנים והצרפתים, דון רודריגז הגיע לכאן לפני יומיים וגם הוא עלה על המידע הזה״.
״באיזה מידע מדובר?״
״היפנים מתכננים לקנות מהצרפתים כמות עצומה של נשק, הצרפתים לא רוצים כרגע למכור להם כי הם יודעים שזה ישמש אותם במלחמה נגד המאפיה והצרפתים לא מעוניינים לפתוח חזית״ הוא אמר, ״אבל ההצעה של היפנים קיימת״.
״מה זה קשור לרוסים?״
״הרוסים והצרפתים ביחסים טובים כאן בסן דייגו״ הוא אמר, ״והטוב הזה עלול להשפיע על הצרפתים לטובת היאקוזה״.
״אני לא חושב שהצרפתי יכנע לרוסים, הוא חייב למאפיה״.
״לא, אני זוכר״ הוא אמר, ״אבל הרוסים לא משאירים לו ברירה, הם התחילו לפגוע בעסקים של המאפיה, הם רוצים להראות להם שהם מחלישים אותנו״.
״מה הם עשו?״
״שרפו לנו שתי מסעדות ופגעו בכמה דילרים, גנבו להם את הסחורה״.
״הגבת?״
״לא, אני שומר על פרופיל נמוך בגלל המשלוח״.
״טעות נאצ׳ו, אם לא תגיב הם ידעו שמשהו קורה״.
״חשבתי על זה״ הוא אמר, ״לא אשתוק, אני פשוט מחכה לתשובה מהאנשים שלך לגבי תאריך הגעה של המשלוח, ואז אבחר כמה קרוב להגיב״.
״ניסית לדבר עם הצרפתי?״
״לא״ הוא אמר, ״אתפנה לזה בהמשך, אני מחכה לעוד מידע״.
״אנזו דיבר איתך?״
״לגבי זה שהוא חושב שהכל תרמית?״ הוא שאל, ״כן, הוא אמר לרודריגז את המידע ורודריגז אימת את זה מול האנשים שלו, וזה נכון, הצרפתים כרגע לא מתכוונים לעזור ליפנים בחזית במיאמי״.
״אדבר עם רודריגז״.
״הוא אמר שיתקשר אליך״ הוא אמר, ״אבל הוא יצא לפגישה עם הצרפתי״.
״אבוא לסן דייגו, תקבע איתו בעצמך, אם הוא יראה את שתינו זה יזכיר לו שוב את החובה שלו״.
״עם הצרפתי?״
״כן״ אמרתי, ״הגיע הזמן שנזכיר לו למי הוא צריך להיות נאמן ומה יקרה אם יחליט לעבור צד״.
הוא גיחך, ״אנחנו חייבים להפסיק לנסוע אחד לשני״.
חייכתי, ״אני לא חושב שזה יקרה״.
״מריאנו״ הוא אמר שניה לפני שניתקתי, ״תביא איתך את אלה, אני חושב שהיא תעזור לסאם ותעודד אותה, ואנחנו נוכל לעבוד בשקט״.
״אשאל אותה״.
הוא צחק, ״כן בטח״ הוא אמר וניתק את השיחה.
אני: איפה את? (14:30)
אלה: ניו יורק. (14:31)
אני: גם שם יש לי אנשים. (14:32)
אלה: במשרד מריאנו, לא כולם עושים מה שהם רוצים כמוך. (14:32)
אני: מתי את מסיימת? (14:33)
אלה: מאוחר, יש לי הרבה עבודה וכנראה אשאר כאן עד מאוחר היום. (14:34)
אני: אבוא לאסוף אותך עוד שעה. (14:34)
אלה: אתה לא קורא את ההודעות שלי או שאתה פשוט מתעלם? (14:35)
אני: מתעלם. (14:35)
התרוממתי מהכיסא שלי, מחייג לדון רודריגז ועולה לחדר השינה, מוציא מזוודה ואורז כמה בגדים.
״מריאנו?״
״אני מפריע?״
״לא, מה קורה?״
״נאצ׳ו דיבר איתי בעניין הצרפתים״.
״מעולה, אני בדיוק בדרך לברר את שאר המידע״.
״משהו שאמור להדאיג אותי?״
״כרגע לא״ הוא אמר, ״הצרפתי יודע שהם קטנים מדי בסן דייגו ומיאמי, הוא לא יסכן את האנשים שלו במלחמה מול המאפייה״.
״ומול הרוסים והיפנים כן?״
״הוא לא מפחד מהם, אבל הוא לא ישאר בלי הגנה, אם הוא יראה שהמאפיה יוצאת נגדו הוא יחבור אליהם או לפחות יחתום איתם על הפסקת אש ואז נהיה בבעיה״.
״אני רוצה פיתרון למצב הזה״ אמרתי, ״אנחנו במלחמה מול שתי מאפיות גדולות, ויש לנו בעיות עם הקולומביאנים, לא נוכל לפתוח חזית נוספת מול הצרפתים״.
״אני יודע בן״ הוא אמר, ״כרגע אני רק רוצה לוודא שהצרפתי לא יחתום איתם על עסקת הנשק, אחר כך יהיה זמן לטפל בנאמנות שלו״.
״למה שהצרפתי יקשיב לך?״
״הוא חייב לי חוץ ממה שהוא חיית למאפיה באופן כללי״.
״אגיע בהמשך לסן דייגו, אלך לדבר איתו בעצמי״.
״אתה רוצה שאחזור? אין צורך שכולנו נדבר איתו, זה יגרום לנו להראות כאילו אנחנו מתרפסים״.
״כן״ עניתי, ״אתה נשאר בסן דייגו?״
״לא, אחזור היום למיאמי, אני צריך לטפל בכמה דברים שלא סובלים דיחוי״.
״מרטינז איתך?״
״כן, יש משהו שתרצה שאעשה במיאמי כשאגיע?״
״אני רוצה שתברר לי כל דבר אפשרי על הרוסים, זה נראה לי מוזר שהם נלחמים את המלחמות של היאקוזה״.
״היאקוזה עשתה את זה בשבילם כשהם נלחמו בקולומביאנים, איוואנקוב מחזיר טובה״ הוא ענה.
״אני יודע, אבל היפנים בזמן האחרון לא מרימים אצבע״.
״אבדוק את העניין הזה, עשית משהו עם הבית זונות?״
״מעקב סמוי״.
״לא יהיה חכם להפציץ אותו כרגע, היאקוזה יגיבו בחומרה והמאפייה צריכה להתחמש לפני שהיא יוצאת שוב נגדם, במיוחד שמדובר בנקמה בסדר גודל שכזה״.
״מסכים״.
״דיברת עם אלפונסו?״
״לא ישירות, דמיאן מוסר שהמאפיה במקסיקו סופגת הרבה״.
״אצטרך לחדש את הקשרים עם האנשים שיש לי במקסיקו״.
״תתעסק בדברים החשובים יותר, מצידי שמקסיקו תשמיד את עצמה״.
הוא צחק, ״הם לא סולחים לך שהרגת את נאנדו״.
״הם לא יכולים לעשות דבר״.
״מסכים, אבל אני רק אומר שכדאי שתזהר, כרגע אלפונסו עסוק אבל אני מתאר לעצמי שבקרוב הוא יזכר בזה, נאנדו היה יד ימינו״.
״הוא גרם למותו״.
״מתי אתה טס?״
״עוד כמה שעות״ אמרתי, ״אגיע לסן דייגו בשעות הערב״.
״לא נספיק להפגש, אני יוצא למיאמי בעוד ארבע שעות״.
״אני בטוח שתשרוד את הגעגוע״.
הוא צחק, ״אעדכן אותך כשיהיו לי תשובות מריאנו״.
״תזדרז עם זה רודריגז, אין לי את כל הזמן שבעולם, בינתיים המאפיה שקטה אבל לא אתן להם לתפוס אותי לא מוכן״.
״סגור, אחזור אליך בהקדם״ הוא אמר וניתק את השיחה.
נכנסתי להתקלח בזריזות, יוצא חזרה ולובש חליפה שחורה עם חגורת הנשק, מוודא שלא חסר בה כלום.
התקשרתי לאנזו, ממתין כמה רגעים עד שענה.
״כן אחי?״
״איפה אתם?״
״בדרך לקולומביאני״.
״סיימתם עם הכספים?״
״לא, נמשיך אותם אחר כך״.
״תוודאו שזה לא מלכודת אנזו״ ביקשתי.
״סגור״.
״אני נוסע עוד מעט לסן דייגו, תגיד לפבלו שאני צריך אותו״.
״סגור הוא יגיע בזמן, אשאר במיאמי עד שתחזרו״.
״אעדכן אותך שנגיע לשם, לנאצ׳ו יש חדשות על הצרפתי והרוסים״.
״ריקו דיבר איתי, הוא מאבטח את ההאנגר, שמור על עצמך״.
ניתקתי את השיחה, מסמס לפבלו ומבקש ממנו שידאג להכין את המטוס לפני שלקחתי את התיק שלי וירדתי לכיוון הרכב.
נסעתי לכיוון המשרד של אלה, לא טורח לעדכן אותה שהגעתי ופשוט יוצא מהרכב ועולה אליה.
״אד.. אדוני, את.. אתה לא יכול להכנס, גברת אלון בפגישה וביקשה שלא יפריעו לה״.
הבטתי לבפנים אבל לא הצלחתי לראות כלום, הזכוכיות היו חשוכות.
״עם מי?״ שאלתי את אותו אחד שניסה לעצור אותי גם פעם קודמת.
״עם מיס פרידמן״.
התעלמתי ממנו ופתחתי את הדלת של המשרד שלה, מוצא אותה רכונה מטל המחשב כשמיה לצידה, מתעמקת באותו הדבר.
״אמרת לי שעה״ היא אמרה והחזירה את מבטה אל המסך.
״יש לי זמן״ אמרתי והתיישבתי על הספה, מחייך ומהנהן למיה.
״אתה בלתי אפשרי״ היא מלמלה.
״שמעתי את זה כבר״.
״נמשיך מחר?״
״לא, בואי נסיים עם זה״ אלה ביקשה והם המשיכו לעבוד עוד כחצי שעה, ואני ניצלתי את הזמן כדי לעבור על מיילים ולהשיב לחשובים שבינהם.
״סיימתי״ אלה אמרה ורק אז שמתי לב שמיה כבר לא במשרד.
התרוממתי מהספה והתקרבתי אליה, אוחז בידה ומצמיד אותה אליי, ״אני נוסע לסן דייגו הערב״ אמרתי ונישקתי אותה ארוכות עד שהיא התנתקה ממני כדי לנשום.
״א.. אתה? למה?״
״כי אני צריך, יש לי כמה דברים לעשות שם״ אמרתי והיא הבינה לבד שאני לא מתכוון להרחיב כאן, ״את רוצה לבוא איתי?״
היא הרימה את ידה והצמידה אותה אל המצח שלי.
״מה את עושה?״
״בודקת לך חום, אתה שואל ולא קובע״.
גיכחתי, ״נאצ׳ו אמר שסאם חולה ושזה יהיה טוב אם תבואי, תוכלי לעזור לה ולהיות איתה בזמן שנעבוד״.
״מה יש לסאם?״ היא שאלה בדאגה.
״נאצ׳ו אומר שזה בגלל ההריון, היא מקיאה ובקושי ישנה״.
״אז אתה מציע לי רק כי נאצ׳ו ביקש״.
״לא הספקת להכיר אותי?״ שאלתי, ״אני לא צריך את נאצ׳ו בשביל שתבואי איתי, ושאלתי מתוך נימוס״.
״אתה לא מנומס״.
״ניסיתי״ אמרתי והיא גלגלה את עיניה בכוונה.
הרכנתי את ראשי והצמדתי את פי לאוזנה, ״יש לך מזל שאנחנו במשרד שלך״.
״אני בטוחה שהשמועות שאנחנו מזדיינים פה כבר התחילו לרוץ״.
״את רוצה שאתן להם בסיס?״ שאלתי בטון מסוכן והיא נאנקה, ״לא״.
״האמת שתכננתי לבקש ממך לנסוע לסאם לכמה ימים גם ככה״ היא אמרה והסמיקה, ״היא התקשרה אליי הבוקר והיא הייתה נשמעת רע, היא ביקשה שאבוא״
הנהנתי, ״תארזי את הדברים שלך, נצא״.
״אני צריכה לעדכן את הבוס שלי, ואת מיה״.
״אני מחכה לך״ אמרתי והיא השתחררה מאחיזתי ויצאה מהמשרד, מחייכת לבחור שעומד בכניסה שלה כל הזמן וממשיכה ללכת לכיוון המשרד האחרון.
ניצלתי את הזמן לעדכן את אבא שלי ואת דון חוליו שאני נוסע לזמן קצר וניסיתי להתקשר לאוסקר פעמיים, מכווץ גבותיי באי הבנה כשהוא לא ענה.
״אפשר ללכת?״ שאלתי כשהיא חזרה למשרד והיא הנהנה, ״אני לא יודעת מה הייתי עושה בלי מייק״.
״מייק?״
״הבוס שלי מריאנו, הוא אבא של מיה״ היא אמרה והתחילה לארוז את הדברים שלה, ״בוס אחר בחיים לא היה נותן לי להיעדר מהמשרד כל כך הרבה זמן״.
חיכיתי שתסיים לארוז את הדברים שלה, ואחזתי בגבה התחתון בדרך למעלית והיישר אל הרכב שלי.
״את משאירה את הרכב שלך כאן?״
היא הנהנה, ״מיה צריכה לחזור איתו הביתה״.
״אין לה רכב?״
״לא, היא הרסה אותו לפני כמה זמן ומאז לא קנתה חדש״, היא אמרה ונכנסה לרכב שלי, עונה לשיחה בטלפון שלה ומתחילה לדבר בעברית.
נסעתי לדירה שלה, לא טורח להכנס לחניון ועוצר את הרכב בכניסה לבניין.
אלה גלגלה עיניים ונאנחה בעצבים, וטון קולה הפך נוקשה ועצבני, לפני שהיא סינמה משהו וישר ניתקה את השיחה.
״מה קורה?״ שאלתי אותה כשפתחה את דלת הדירה שלה.
״אמא שלי יכולה לחרפן אותי לפעמים״ היא מלמלה וזרקה את התיק שלה על הספה, צועדת לחדר השינה שלה.
״מה היא עשתה?״ שאלתי ונכנסתי אחריה, מתיישב על הכורסא בחדר הארונות.
״לכמה זמן נוסעים?״
״יומיים פחות או יותר״.
היא הביטה בי במבט לא מבין ולבסוף משכה בכתפיה והתחילה לזרוק כל מיני דברים אל תוך התיק שלה.
״היא התקשרה להגיד לי שסבא שלי הודיע שהוא יגיע לחגים בישראל״.
״נו?״
היא נאנחה והפסיקה באריזה, נשענת על השידה ומסתכלת עליי, ״החגים הקרובים זה החגים שהכי אהבתי, ואין מצב שבחגים האלה מישהו חסר מהמשפחה, כל שנה אנחנו עושים אותם ביחד ואפילו סבא שלי מגיע ממיאמי במיוחד״.
״מה יש בחגים האלה?״
״החג הזה מיוחד בגלל שיש כל מיני דברים שאסור לאכול ועושים ערב שיש לו סדר מיוחד אבל זאת לא הנקודה״ היא אמרה, ״מאז שאני קטנה אני אוהבת את החגים האלה, ובגלל זה סבא שלי מעולם לא וויתר עליהם והגיע לישראל כל שנה״.
״הוא תמיד היה גר במיאמי?״
היא נדה בראשה לשלילה, ״הוא עבר לשיקאגו כמה שנים אחרי שהשתחרר מהצבא, חזר לישראל ואז שוב לשיקאגו, וכמה שנים לפני שנולדתי הוא עבר למיאמי, עד עכשיו״.
״אבל מה זה שונה משאר החגים? אני יודע שיש לכם עוד״ אמרתי, יודע שבישראל יש תקופות של חגים.
היא משכה בכתפיה, ״הם פשוט מיוחדים יותר״.
״אז סבא שלך נוסע לישראל, איך זה קשור אלייך? ולמה זה עצבן אותך?״
״אני לא אהיה שם״.
״את לא יכולה לנסוע?״
״אני לא רוצה לנסוע, אני לא רוצה לחזור לישראל בקרוב ובמיוחד לא בתקופה הזאת״ היא אמרה ועיניה הוכיחו לי שיש משהו אחר שבגללו היא לא רוצה לחזור לישראל ואין לו שום קשר לחגים.
״למה?״
״פשוט ככה״ היא אמרה והתרוממה להמשיך לארוז.
״אז אמא שלך רבה איתך כי לא בא לך לחזור לישראל?״
״אתה חייב להבין, אין דבר כזה שמישהו מאיתנו חסר בחגים האלה״ היא אמרה והסתובבה אליי בחזרה, ״והשנה אני לא אהיה, אלה החגים שהכי אהבתי ואמא שלי פשוט מסרבת לקבל את זה שאני כבר לא אוהבת אותם יותר, היא רבה איתי כל פעם מחדש על זה שאני בוחרת להישאר במיאמי, זאת הפעם הראשונה שלא אהיה עם המשפחה שלי בחגים האלה״.
״אהבת?״
היא פתחה את פיה כדי לדבר ואז סגרה אותו, נושכת את שפתה התחתונה וחושבת מה להגיד.
״כן, אני כבר לא אוהבת את החגים האלה יותר״.
״למה?״
היא משכה בכתפיה, ״ככה״.
״זאת לא תשובה״ אמרתי והתרוממתי, נעמד מולה ומביט אל תוך עיניה, רואה את העצבות משתלטת עליהם.
״התקופה הזאת.. זאת התקופה הכי נוראה בשבילי בשנה״ היא אמרה, ״המבצע היה שבוע לפני החגים, וכל מה שקרה אחר כך קרה במהלך החודש וחצי האלה״.
״זה עבר אלה״ אמרתי ברכות.
היא נדה בראשה לשלילה, ״שום דבר לא עבר, אני מזהירה אותך מראש, לא כדאי לך להיות לידי בתקופה הזאת ועדיף בשבילך שתיקח ממני הפסקה, אחזור אליך כשהיא תגמר ואחזור לעצמי״.
״אני לא לוקח הפסקה ואת לא הולכת לשום מקום״ חתמתי את השיחה.
היא באה לענות לי אבל הטלפון שלה צלצל והפריע לה.
״השיחה הזאת לא נגמרה״ הבהרתי בזמן שהיא שלחה אלי מבט מלא משמעות וניגשה לענות לטלפון שלה, ״היי סבא״.
״איפה אתה?״ היא אמרה בקול גבוה ואז פרצה בצחוק, ״המקום האחרון שציפיתי שתהיה בו״ היא אמרה והמשיכה באריזה.
״כן אני מסתדרת, מיה לא צריכה להלשין לך על כל דבר, אסתדר עם כל העבודות שיש לי״, ״זה בדיוק בזמן״, ״בסדר בסדר אני נשבעת, אל תצעק עליי״, ״אתה יודע שאני לא יכולה לשלוט בזה״.
היא גלגלה עיניים ונחרה בבוז, ״לך אין שום זכות להגיד לי שום דבר בנושא הזה״.
היא הביטה בנקודה מסוימת בקיר ולפתע חיוכה דעך, ״כן, היא דיברה איתי מקודם״, ״זה לא משנה, שום דבר לא ישנה את דעתי״, ״כי אני לא רוצה סבא״.
היא נאנחה ואז עברה לדבר בעברית, תיארתי לעצמי שהיא שוב מדברת על החגים ומסבירה לסבא שלה את עמדתה.
לא ידעתי מה בדיוק קרה ולמה היא נמנעת נחרצות מלנסוע לשם, אבל ידעתי שמאחורי כמה משפטים מסתתר סיפור יותר גדול ואולי אפילו חצי מהחיים שלה, ואהיה חייב לגלות מה.
״לא יודעת״ אלה חזרה לדבר בספרדית.
״אתה נוסע, אין לך שום קשר אליי ואתה לא צריך להישאר כאן בגלל השטות הזאת, אתה יודע שאני לא חוגגת את זה כבר שלוש שנים וזה לא ישתנה השנה״.
היא חייכה, ״אתה רוצה שאעבור למדינה אחרת?״
נהמתי והיא הבזיקה אליי את המבט וחייכה בשעשוע, אבל עיניה עדיין נותרו כבויות והעייפות בלטה בהן.
לפתע היא עצמה את עיניה בחזקה והתיישבה, ״כן, ראיתי אותה״, ״לא קראתי שום דבר מעבר לכותרת, לא יכולתי להמשיך״.
״כן, היה לי אחד אל-״ היא אמרה ואז נעצרה כשהביטה בי, עוברת לדבר בעברית ומונעת ממני להבין מה היא אומרת.
היא נשכה את שפתה, היה נראה כאילו היא מתגוננת.
״יומיים״ היא חזרה לדבר באנגלית.
״אשלים אותם בקרוב, אל תדאג״.
הטלפון שלי צפצף בזמן שאלה המשיכה לדבר.
אנזו: בוצע אחי, פבלו יעדכן אותך מאוחר יותר בפרטים. (16:30)
אני: איפה אתה? (16:30)
אנזו: בדרך למועדון, פבלו יצא לכיוון ההאנגר, אליסאו ממשיך עם הכספים. (16:32)
לא טרחתי לענות על ההודעה הזאת והחזרתי את הטלפון לכיס, מחכה שאלה תסיים לדבר בטלפון.
״סיימתי, אוכל רק להתקלח לפני שיוצאים?״
הנהנתי והיא נכנסה להתקלח, יוצאת אחרי זמן קצר לבושה במכנס טרנינג בצבע חום ובגופית סבא לבנה.
״אני מוכנה״ היא אמרה והניחה את מברשת השיער שלה על השידה, מרימה קפוצ׳ון בצבע לבן ואת התיק שלה.
״למה אתה מסתכל עליי?״
״מתי היום הולדת שלך?״ שאלתי אותה והיא הביטה בי במבט מתפלא, ״איך לעזאזל? דיברתי בעברית״.
״הבנתי את זה לבד״.
״אתה לא מפספס שום דבר״.
״ביום שבו אתחיל לפספס דברים אהיה בבעיה״ אמרתי וסימנתי לה בעייני שאני עדיין מחכה לתשובה.
״עוד חודש ושבוע״.
״ולמה את לא חוגגת אותו שלוש שנים? בגלל המבצע?״ שאלתי והיא הנהנה.
״איך זה קשור אחד לשני?״ שאלתי והרמתי את התיק שלה, מתקדם איתה לעבר היציאה מהדירה וממתין שהיא תסיים לנעול אותה.
״המבצע היה כמה ימים לפני היום הולדת שלי״.
״ו..?״
״הכל קרה באותו זמן, לא רק המבצע וטום, היו עוד דברים והיום הולדת שלי איבדה משמעות, אני לא אוהבת לחגוג אותה״ היא אמרה ומשכה בכתפיה, ״מבחינתי זה סתם יום שמציין שאני מזדקנת, זה לא מעניין אף אחד אחר״.
״אף אחד לא חגג לך?״
״ניסו בשנתיים הראשונות, ברחתי משם וחזרתי אחרי הרבה זמן״ היא אמרה, ״אמרתי לך, אף אחד לא רוצה להיות ליידי בתקופה הזאת, לא משנה מי מנסה וכמה, אני תמיד דוחה את כולם ושנה שעברה הם הבינו לבד והתרחקו מעצמם כל התקופה הזאת״.
רציתי לשאול אותה עוד אבל בחרתי לוותר ולעזוב את הנושא הזה.
אלה נפתחה קצת יותר וזאת התקדמות.
בקרוב היא תבין שאני אדע הכל, לא יהיה לי ספק.
אבל עד אז, היא תצטרך לעשות את זה בקצב שלה, אחרת היא תסגר מחדש ואנחנו שוב נריב פעם בשעה.
את הנסיעה להאנגר העברתי בשיחות טלפון עם דייגו שהסביר לי שהם קיבלו את הסחורה והכל נמצא, הם עכשיו מעבירים את התשלום ויוצאים לדרך.
שחררתי את מתאו עוד קודם, ועכשיו הוא התקשר לעדכן שחבר לאליסאו באיסוף הכספים.
לא אהבתי להשאיר את אנזו לבד במיאמי, אבל היו זמנים שדרשו את זה וסמכתי עליו שיצליח להתמודד עם הכל.
״אמרתי לך להישאר לישון״ אמרתי לאלה כשהיא פיהקה בפעם השלישית מאז עלינו למטוס.
״לא הצלחתי להרדם גם ככה״ היא אמרה, ״ישנתי בסך הכל שעה ברצף אחרי שהלכת, אחר כך נמנמתי ובסוף התייאשתי וקמתי לעבודה״.
״כמה ימים את בלי שינה?״
״יומיים״ היא אמרה, ״אני אשלים את זה בקרוב״.
הרמתי גבה בשאלה והיא צחקקה, ״זה קורה לי לפעמים, ואז אני פשוט מגיעה למצב שאני עייפה מדי וכשאני נופלת לשינה, אני קמה אחרי הרבה שעות״.
״את הורסת את הגוף שלך״ אמרתי והיא משכה בכתפיה, ״אין לי איך להלחם בזה״.
״תשני עכשיו, יש לך לפחות חמש שעות עד שנגיע״.
היא הנהנה, ״אחכה שנתייצב״.
פתחתי את המחשב שלי, מתיישב מולה ומתחיל לעבוד, עצם העובדה שלקחתי הפסקה מהעניינים במיאמי כדי לטוס, לא אומר שהעבודה נגמרה.
כעבור כמעט חמש שעות התרוממתי מהכיסא, וצעדתי אל חדר השינה בסוף המטוס.
התקרבתי למיטה בעדינות והתיישבתי עליה, נשכב לצידה של אלה ומושך אותה אליי.
היא זעה מעט ולבסוף הניחה את היד שלה על הבטן שלי, מצמידה את ראשה לכתפי אך עדיין לא מתעוררת.
העברתי את ידי על פניה בעדינות, מנסה להעיר אותה מבלי שתבהל.
״נחתנו כבר?״ היא מלמלה מנומנמת.
״עכשיו, כדאי שתקומי״.
היא נאנחה ופקחה לאט לאט את עיניה הכחולות, גורמת לי להתהפנט ליופי שלהן.
״זוז ממני״ היא אמרה ודחפה אותי קלות, גורמת לי לצחקק כשקמה ונכנסה לשירותים לצחצח שיניים.
התרוממתי מהמיטה וחזרתי לכיסא שלי, חוגר את עצמי ושולח אליה מבט משועשע כשבאה כעבור כמה דקות והתיישבה מולי.
״היי פבלו״ היא אמרה בחיוך והתעלמה ממני, ״סליחה שלא התייחסתי אליך קודם״.
״זה בסדר, הצלחת לישון?״
״רק שעה״ היא אמרה ואני שלחתי אליה מבט תוהה, ״כל הזמן הזה לא ישנת?״
היא נדה בראשה לשלילה, ״נמנמתי״.
״למה לא קראת לי?״ שאלתי, יודע שהיא נרדמת טוב יותר כשאני יושן איתה.
״אתה עובד״ היא אמרה ומשכה בכתפיה, ״ואמרתי לך זה לא סיפור, אשלים את זה״.
״אנחנו מתחילים בנחיתה אדוני״ הדיילת אמרה לצידי ואני הנהנתי לאישור.
״תתגרי״ אמרתי לאלה והיא הקשיבה לי.
לפחות בזה היא לא מתווכחת ורבה איתי.
״חבל שהגעתם, היה לי כיף לעמוד כאן כמה שעות טובות במקום לעבוד״ ריקו התלונן כשירדנו מהמטוס אל ההאנגר המאובטח.
״היי נסיכה״ הוא אמר כשראה את אלה והיא שמטה את התיק שלה על הרצפה ורצה אליו, קופצת אל בין זרועותיו הפתוחות ומחבקת אותו.
״התגעגעתי אלייך ילדה״ הוא אמר ואני נעמדתי לצידם, משלב את ידיי ומביט בהם.
״תסגור את העיניים אם זה מפריע לך״ ריקו אמר והוריד את ידו לכיוון הישבן שלה.
״עוד סנטימטר אחד למטה ואתה תלמד לזיין עם יד אחת״ איימתי והוא צחק ושחרר את אלה.
״מה עשית?״
״באתי לגעת לך בישבן״.
״טוב, אם הוא לא יוריד לך את היד, אני אעשה את זה״.
ריקו גיחך והתקרב לחבק גם אותי, ״קדימה״.
״שוב היה צורך לאבטח את ההאנגר?״
״נאצ׳ו לא לוקח סיכונים, אתה מכיר אותו״.
״נאצ׳ו מפוצץ בניינים במרכז העיר ונהנה מזה, איזה סיכון בדיוק הוא לא לוקח?״ פבלו שאל וריקו צחק, ״יש בזה משהו״.
״ניפגש בבית״ אמרתי ואחזתי בידה של אלה לעבר הרכב של ריקו, מחכה שהיא תכנס ונכנס למושב הנהג, מתחיל בנסיעה.
״למה שאלת את ריקו אם היה צורך לאבטח את ההאנגר?״
״פעם כשהיינו נוסעים לסן דייגו, היינו מגיעים ונוסעים בלי להציב שמירה״.
״בגלל היפנים?״
״לא רק, יש למאפיה המון אויבים ושמעת את ריקו, נאצ׳ו לא לוקח סיכון״.
״כי זה אתה?״ היא שאלה ואני הנהנתי, ״אני או אנזו או סנטיאגו, זה לא משנה״.
״יותר מסוכן כאן או במיאמי?״
״יותר מסוכן למי?״
״בכללי״, היא נשכה את שפתה התחתונה והביטה בי בשאלה, אבל תשומת ליבי לא הייתה מותנת לה יותר, אלה לשני הרכבים השחורים שהיו בעקבותיי.
״חייג לריקו״ קראתי למערכת ברכב, לא מסיר את מבטי מהם.
״אני רואה אותם״ ריקו ענה ישר, ״הם לא קלטו אותי, הם בטוחים שזה רק אתה על הכביש, אני מאחוריהם״.
״מי אלה? מה קורה?״ אלה שאלה.
״אני מנסה להפטר מהם״ אמרתי, ״למה אתם לא יורים עליהם?״
עוד לפני שהוא הספיק לענות השמשה האחורית התנפצה והקליע שרק ליד אוזני, פחות משניה אחרי שאחזתי בראשה של אלה וכופפתי אותה.
״תזיזי את הכיסא לאחור ותתכופפי, עכשיו״ פקדתי על אלה ואחזתי בהגה בברכיים שלי, מוציא את הנשק מהחגורה וטוען אותו.
״אין לנו קו נקי, תמשיך לנסוע, אתה על הדרך הראשית״.
״אני מכיר את הכבישים ריקו, תפטרו מהם״ אמרתי.
״אזעיק תגבורת, לא נצליח לבד תוך כדי תנועה״ פבלו אמר, ״הם ארבעה רכבים״.
״אלוהים״ אלה מלמלה והניחה את מצחה על המושב, ממשיכה למלמל בעברית.
הבטתי שוב במראה, מגביר מהירות ומזגזג בין הרכבים, מנסה להתחמק מהם ומוריד את הראש בכל פעם שנשמעה יריה.
״אני צריך שתחזיקי את ההגה״.
״אני לא רואה מה אני עושה מריאנו!״
״את לא צריכה לראות, תעשי מה שאני אומר לך אלה״ פקדתי בחוסר סבלנות.
היא אחזה בהגה בידיים רועדות ואני התרוממתי, מסובב את ראשי ויורה באופן ממוקד בשני הרכבים דרך החור שבשמשה, מצליח להרוג את שני הנהגים ואת אלה שישבו לידם, לא מזיז את מבטי עד שהרכבים סטו מהדרך.
התיישבתי בחזרה, לוקח את ההגה מידה של אלה ומגביר עוד יותר את המהירות.
״היו עוד שניים, הורדנו אותם״ ריקו אמר ורק אז שמתי לב שהוא עדיין על הקו.
״יש עוד?״
״לא, סע לבית, אנחנו אחריכם״ הוא אמר, ״אתם בסדר?״
״כן״ אמרתי וניתקתי את השיחה, מניח את ידי על ראשה של אלה ומלטף בעדינות, מבהיר לה שהכל בסדר.
המשכתי לנסוע, לא מוריד מהמהירות עד הרגע שחניתי בכניסה.
יצאתי מהרכב, מנער את רסיסי הזכוכיות מידיי וניגש לפתוח את הדלת של אלה, עוזר לה לצאת החוצה ומצמיד אותה אליי, מנסה להרגיע את הרעידות שבגופה.
״את בסדר?״ שאלתי והיא הנהנה, עדיין רועדת בטירוף כולה.
״היי, תסתכלי עליי״ אמרתי והרמתי את סנטרה, מוודא שהיא עדיין איתי.
״משהו כואב לך?״
״לא.. אני לא חושבת ש.. שנפצעתי״.
הסתכלתי על כולה, מחפש סימנים של שריטות או דם ונאנח בהקלה כשלא מצאתי כלום.
״אנחנו בסדר, זה נגמר״ אמרתי ונישקתי את שפתיה, מרגיש את האנחה שלה.
היא אגרפה את ג׳קט החליפה שלי ונצמדה אליי, שואבת נחמה מהמגע שלי.
״סליחה, נבהלתי״.
״אני יודע״ אמרתי ונישקתי אותה שוב, אוחז בידה ומנסה להרגיע את הרעד שעוד נשאר בה.
״אני צריכה עוד״ היא מלמלה, ״תנשק אותי עוד, בבקשה.. אחרת אני..״
לא שאלתי מה, פשוט הצמדתי את השפתיים שלי לשלה, מנשק בעדינות, מעמיק מדי פעם ונותן לה את מה שהיא צריכה.
נשכתי השפה התחתונה שלה בעדינות כשהרגשתי שהיא לא איתי, מוציא ממנה אנחה שהוכיחה לי שהיא חזרה.
המשכתי לנשק אותה, מחדיר את לשוני וטועם כל חלק בפיה, שואב את השפתיים שלה לתוכי, מנשק בצורך.
״אני בסדר״ היא מלמלה והתנתקה ממני חסרת נשימה, מצמידה את מצחה לשפתיי.
״פעם הבאה שיורים עליך תדאג לא להרוס לי את הרכב״ ריקו התלונן ברגע שיצא מהרכב לידנו.
התעלמתי ממנו, מושך את אלה אל תוך הבית ונכנס ישירות אל חדר המגורים.
״יהיה פעם אחת שתנחתו מבלי להיות מעורבים בקרב יריות?״ סנטיאגו שאל כשנכנס לחדר המגורים יחד עם סאם ונאצ׳ו.
״היי״ סאם התרחקה מנאצ׳ו וניגשה לחבק את אלה, שלהפתעתי עדיין רעדה מעט.
חשבתי שהיא נרגעה, אבל אני מניח שזה השפיע עליה יותר ממה שתיארתי לעצמי.
״במיאמי לא עוקבים אחרינו בכבישים״ פבלו ציין.
״כנראה חשבו שזה ריקו״ נאצ׳ו אמר ״בגלל הרכב״.
״זה קורה הרבה?״ שאלתי והבטתי בריקו שהנהן, ״לאחרונה״.
״את רועדת יפה שלי״ סאם אמרה ואלה לא ענתה לה, עיניה בוהות בה והיא נושכת את השפה התחתונה שלה.
״אקח אותה להתקלח, ניפגש עוד שעתיים ונתחיל לעבוד״ אמרתי ומבלי לחכות לתשובה משכתי אותה לקומה העליונה וישירות לחדר השינה שלנו.
״היי, תסתכלי עליי, היי״ מלמלתי ואחזתי בסנטרה, מטה את ראשה מעלה ומכריח אותי להביט בעייני.
״את איתי?״
היא מיקדה את מבטה במבטי, אבל לא זזה, לא הניעה את גופה ולא הגיבה.
אחזתי בצידי פניה, מצמיד את שפתיי לשפתיה ונאנח בהקלה כשהיא התנשמה עמוקות ונישקה אותי בחזרה, אוחזת בזרועותיי ונצמדת אליי.
״היי״ מלמלתי וליטפתי את פניה כשהתנתקתי ממנה.
״מצטערת״ היא מלמלה.
״את בסדר?״
היא הנהנה, אבל לא הסתפקתי בזה ואחזתי בידה אל המקלחת, עוזר לה להתפשט ומתפשט בעצמי, נכנס יחד איתה, ופותח את המים על הקרים ביותר.
״פאק מריאנו״ היא צעקה ונצמדה אליי, ״התחרפנת?״
״התאוששת?״
״אתה לא צריך קרח מופשר כדי להחזיר אותי לשפיות אלוהים!״
צחקתי, וכיווצתי את המים לטמפרטורה נוחה יותר, אבל לא שחררתי את אחיזתי ממתניה.
״אני בסדר״ היא מלמלה והניחה את ראשה על כתפי, לא מתנגדת לאחיזה שלי ונכנעת לה.
התקלחתי בזריזות, ממתין שהיא תסיים להתקלח וכורך מגבת סביבה.
״מה זה היה?״ שאלתי אותה כשיצאנו אל חדר השינה והתחלנו להתלבש.
״מה?״ היא שאלה והתחמקה ממבטי.
״תיארתי לעצמי שזה ילחיץ אותך אבל לא חשבתי שככה תגיבי, חשבתי שהתרגלת.. היית מנותקת״.
״נבהלתי״ היא ענתה ומשכה בכתפיה.
״אלה״.
״זה כלום מריאנו, אל תעשה מזה סיפור״ היא אמרה והחלה לייבש את שיערה.
״היה לך שוב התקף חרדה, נכון?״ שאלתי ואחזתי בידיה, מונע ממנה להמשיך בעיסוקיה.
״לא״ היא הודתה, ״כמעט״.
״כמעט?״
היא הנהנה, ״עצרתי אותו בזמן.. יותר נכון, אתה״.
״בגלל שנישקתי אותך?״
״אני לא יודעת מה בדיוק עצר את זה.. אבל זה לא היה התקף הפעם״.
״ממה זה הגיע?״
״אני לא יודעת״.
״את רגישה לרעשים?״
״לא״ היא ענתה, ״אבל רעשים חזקים כאלה מפחידים אותי לפעמים״.
״בכל פעם שאת שומעת רעש גבוה את נכנסת לחרדה?״
היא נדה בראשה לשלילה, ״רק לפעמים״.
״זה תוקף אותך הרבה?״
״ממש לא״ היא אמרה, ״בשנה הראשונה אחרי המבצע זה תקף אותי לעיתים קרובות יחסית, אחר כך זה הפסיק ולא חוויתי התקפים כאלה עד שעברתי למיאמי״.
״מה העיר אותם שוב?״
״הטיסה״ היא אמרה, ״מאז היו עוד כמה פעמים בודדות ואז.. אתה״.
״זה מה מעיר אותם בדרך כלל?״
״אני לא יודעת, כל פעם זה משהו אחר״ היא אמרה, ״אפשר להפסיק לדבר על זה? אני אפילו לא יודעת אם זה התקפי חרדה״.
״זה התקפי חרדה״.
היא נחרה בבוז, ״שכחתי שאתה יודע הכל, זוז ממני״.
היא לקחה את הטלפון שלה ויצאה מחדר השינה, יורדת למטה מבלי לחכות לי.
סיימתי להתלבש ולקחתי את הג׳קט למטה, מתעלם מסאם ואלה בחדר המגורים ונכנס ישירות לחדר העבודה.
״העלתי את התיקים״ פבלו העיר ואני הנהנתי.
״חשבתי שאמרת שעתיים״ נאצ׳ו אמר ואני חייכתי ללא שמץ של הומור, ״ואני רואה שלא הקשבת״.
״אלה בסדר?״ הוא שאל ואני הנהנתי, חושב על התשובות שלה ויודע בוודאות שאני לא מאמין לרובם.
״מתי הפגישה עם הצרפתי?״
״עוד שעה וחצי״.
״נבוא איתכם״ ריקו הוסיף.
״לא, אנחנו לא רוצים שהוא יקבל את הרושם שבאנו מוכנים למלחמה״ נאצ׳ו אמר.
״הם לא יראו אותנו״ פבלו אמר, ״אבל ללכת לשם לבד זאת התאבדות, אנחנו עדיין לא יודעים אם זה תרמית או לא״.
נאנחתי, ״תישארו מאחור ותדאגו לא להפריע״.
״כן בוס״ סנטיאגו אמר ונאצ׳ו התרומם, ״כדאי שנזוז״.
״אתה רוצה לקדים?״
״הוא לא יחכה לנו״ נאצ׳ו אמר, ״נפתיע אותו״.
אלה
״בוקר טוב״ קולה של סאם נשמע ברגע שיצאתי אל המרפסת.
״בוקר״ אמרתי והתיישבתי לצידה, מניחה את כוס הקפה שלי על השולחן הקטן ולא מסירה את משקפי השמש מעייני.
היא צחקה, ״זאת אני שאמורה להיות לא נחמדה״.
״אני לא בן אדם של בוקר״.
״קשה להבחין״ היא אמרה ואני צחקתי, ״מצטערת, לוקח לי זמן להתעורר״.
״ותני לי לנחש, התעוררת לבד״.
״אני מניחה שכמעט כמוך״ עניתי לה והיא צחקקה, ״לא כמעט, כמוני״.
מיותר לציין שכמעט ולא נרדמתי בלילה, זה לא יעניין את סאם וגם ככה לא יהיה מה לעשות עם זה.
״ראית את נאצ׳ו אתמול בלילה?״
היא נדה בראשה לשלילה, ״לא מאז שהוא יצא עם מריאנו, את?״
״אותו הדבר״.
״הם לא ינוחו בקרוב״ היא אמרה, ״ממה שאני מבינה, הבעיות לא מפסיקות להגיע״.
״עזבי אותם, איך את מרגישה?״
״הקאתי רק פעמיים הבוקר״ היא אמרה בחיוך מזויף.
צחקתי, ״כמה פעמים את מקיאה בדרך כלל?״
״שלוש או ארבע, תלוי איך אני ישנה בלילה״.
״ועכשיו את בסדר?״ שאלתי והיא הנהנה, גורמת לי להרהר איך אני אהיה כשאהיה בהריון.
״אני רק רוצה לעבור את הזמן הזה״ היא אמרה, ״ולהגיע לשלב שאני אמורה להנות מההריון״.
״זה יעבור לפני שתשימי לב״.
״גם נאצ׳ו אמר את זה, אבל אתם לא סובלים כמוני״ היא אמרה והתרוממה מהכיסא, ״אלך לחפש את ריקו, אני צריכה לשאול אותו משהו, כבר חוזרת״.
חייכתי אליה כשעברה והרמתי את כוס הקפה שלי, שותה באיטיות ומחייכת לנוכח הזיכרון שצף.
״מה זה?״ רועי שאל והרים את המעטפה שהבאתי לו.
״מה אתה דואג? מה זה כבר יכול להיות? תפתח כבר״.
הוא הביט בי בחשד ולבסוף פתח, קורא כמה רגעים ולבסוף מחייך, ״מזל טוב״.
״למה אתה צוחק?״
״את הולכת להיות דודה״.
״אני כבר דודה, אדיוט״.
״את במחזור?״
״לא״.
״את בהריון?״
״תגיד, אתה מקשיב לעצמך?״ שאלתי, ״מה זה השאלות האלה?״
״אז למה את כמו קוץ בתחת?״
גלגלתי עיניים ונשכבתי על הספה, מניחה את ראשי על רגליו ולא טורחת לענות לו.
״אתם רוצים משהו לאכול?״ אריאל שאל והתיישב לידנו, ״אני גווע״.
״תזמין לעצמך, למה אתה צריך לגרום גם לי להשמין?״ שאלתי ורועי גלגל עיניים, ״תתעלם ממנה, מה אתה מזמין?״
״לין רוצה אסייאתי״.
״תזמין לה נודלס בלי בשר״.
״עם דג?״
״לא״.
״לך?״
״תזמין מה שאתה רוצה, אני יאכל איתך״.
״קח תסתכל בתפריט״ הוא אמר ודחף לרועי את הטלפון שלו.
״תודה רבה שאתם שואלים אותי, או מקשיבים לי״.
״הוספתי״ רועי אמר בהתעלמות מוחלטת ממני והחזיר לאריאל את הטלפון.
״לין באה לכאן?״ רועי שאל ואריאל הנהן, ״היא תביא את האוכל״.
״אריאל״ קראתי והוא הסתכל עליי, ״כן יפה שלי?״
״אה, תודה, לרגע חשבתי שאני בלתי נראית״.
״היא במחזור, תתעלם ממנה״ רועי אמר ואני גנחתי מעצבים.
אריאל צחק ונענע בראשו לשלילה, עונה לשיחה שהתקבלה בטלפון שלו ומתרומם מהספה.
״אני מחכה לתשובה״.
״איזה יום היום?״ שאלתי בחוסר סבלנות והבטתי בו.
הוא החדיר את ידיו לשיערי והחל לעסות את ראשי בעדינות, יודע שזה מרגיע אותי כמעט אוטומטית.
״שישי״.
״מתי אנחנו חוזרים לבסיס?״
״ביום ראשון״.
״מה כתוב על ההזמנה?״ שאלתי אותו והוא ענה כמעט מיד, ״יום שלישי״.
״אתה חושב שמישהו יתן לי לצאת לברית?״
״שאלת?״
״כן״.
״לא״.
״אתה חושב שגם אם יתנו לי לצאת, יש לי מה ללבוש?״
״כן״.
״אנ- אין לי!״
״אני מתעלם ממך, ניסית לדבר עם חיים?״
״מה זה יעזור? אני לא יכולה לעקוף סמכות וללכת אליו למרות שאמרו לי לא״.
״את יכולה ואת יודעת שהוא ישחרר אותך מבלי להתחשב במה שהמפקדת המטומטמת שלך אומרת״.
״היא שונאת אותי״ אמרתי בייאוש והוא נאנח, ״דברי איתו״.
״בסדר אבל זה לא משנה! נולד לי אחיין ואין לי מה ללבוש לברית״.
הוא הביט בי כמה רגעים ולבסוף שאל, ״שוב רבת עם טום?״
״הוא יכול להיות מעצבן שהוא רוצה״ מלמלתי.
״מה הפעם?״
״הוא רצה שנצא היום לאיזה אירוע של חברים שלו״ אמרתי, ״ואמרתי לו שאני לא יכולה כי אמא שלך הזמינה אותי לארוחת שישי״.
״ו?״
״ואם אלך איתו, לא אספיק להגיע״.
״לא, התכוונתי, ולמה הוא התעצבן?״
״כי הוא טוען שאני לא רואה אף אחד חוץ ממך״ אמרתי, ״שכל שישי אני יכולה לאכול איתך ואירוע זה משהו שיש פעם ב.. ובלה בלה, המלמולים הקבועים שלו״
״את רוצה ללכת לאירוע?״
״אם הייתי רוצה הייתי הולכת״ אמרתי, ״לא שזה בא על חשבונך והוא יודע את זה״.
״הוא ילך לבד ומחר אתם תשלימו״ הוא אמר, ״הקטעים האלה בסופי שבוע נמאסו עליי, הוא יודע שאנחנו בקושי בבית, מה הבעיה שלו?״
״הוא מתלונן שגם שאני בבית אני איתך״.
״אז עם מי תהי?״
״איתו״.
״הוא צריך לפתוח את הראש ולנסות להבין אותך ואת העובדה שזה שאת יוצאת הביתה פעם בשבועיים לא אומר שזה תמיד חייב להיות מוקדש רק לו״.
״אני יכולה להבין אותו״ אמרתי, ״אבל זה לא שהוא איתי כל הזמן, הוא אף פעם לא לוחץ עליי שאבוא איתו לאירועים של חברים שלו ורוב הזמן שאנחנו יחד זה בבית שלי או שלו, אז למה הפעם זה חשוב לו כל כך?״
״אולי הוא הבין שהוא עושה טעות?״
״איזה טעות?״
״את אומרת בעצמך שהוא אף פעם לא לוחץ עלייך שתבואי והולך לבד, אולי הוא הבין שהוא צריך להראות אותך יותר״.
״אני עוד יחשוב שאכפת לך״.
״ממך? תמיד, מהשמוק הזה? ממש לא״.
״הוא לא שמוק״.
״יום יבוא ואת תביני שצדקתי״.
״אתה אומר לי את המשפט הזה מהרגע שלמדתי לדבר״.
״נו? את רואה? אני צודק״ הוא אמר והתעלם מהגלגול עיניים שלי, ״יום אחד זה יתקע לך״.
״ואז אתה תהיה מאושר״.
הוא הביט בי בחיוך ושאל שוב, ״את במחזור?״
״כן״ אמרתי לבסוף והוא צחק במשך כמה דקות ללא הפסקה.
״מה כל כך מצחיק אותך?״ שאלתי בחיוך, נדבקת מהצחוק שלו.
״אם את ככה במחזור, אני באמת לא רוצה לדעת איך תהי בהריון.. אבל.. מה שבטוח זה שאני לא אהיה בסביבה שלך.. כן, אני אברח ואחזור כשהילד שלך יהיה בחוץ״.
לא יכולתי להוריד את החיוך מהפנים למרות שהזיכרון כאב לי מבפנים.
רועי תמי היה יודע כשאני במחזור אפילו בלי שהייתי מספרת לו.
גם כשהייתי מתנהגת רגיל, ומכחישה, הוא היה יודע, ותמיד היה צוחק עליי שבהריון אהיה גרוע יותר.
אבל בעצם, הוא תמיד ידע הכל מבלי שאמרתי לו, ממחזור ועד ריבים עם טום.
מספיקה הודעה אחת, קצרה ככל שתהיה, כדי שרועי יעלה על המצב רוח שלי באותו הרגע, והוא תמיד צדק.
לצערי, הוא באמת לא יהיה שם כדי לראות אותי בהריון, אבל הוא גם לא יחזור כדי לראות את התינוק שלי.
כל זיכרון על רועי רק הוכיח לי כמה החברות ביננו הייתה משהו שאי אפשר להסביר.
היינו החברים הכי טובים ואחים וזוג באחד, הוא היה הנפש התאומה שלי, הוא היה החצי השני שלי.
פעם התבאסתי שרוב החברים שלי הם בנים, ניסיתי להתחבר יותר לבנות אבל נפגעתי פעם אחר פעם עד שהתייאשתי ולא ניסיתי ליצור חברויות חדשות, הסתפקתי במה שהיה לי.
אבל אז הסתכלתי על רועי והבנתי שאני לא צריכה עוד, היה לי את הכל בבן אדם אחד.
בבסיס היו יורדים עלינו תמיד שאין מצב למצוא אחד בלי שהשני איתו, ידעו שאם רועי מאחר זה כי הוא ישב איתי ואם אני מגיעה למקום כלשהו זה כי תיאמתי והגעתי עם רועי.
שאם אני יודעת משהו כנראה שגם רועי יודע ואם מישהו צריך ממנו משהו ולא מצליח לתפוס אותו, הוא מגיע אליי.
עד כדי כך שלא פעם ולא פעמיים רצו שמועות על כך שאנחנו יחד, עד שאנשים הרגישו צורך להעיר לנו, אבל זה לא עניין אותנו.
להפך, צחקנו על זה, וזה שעשע אותנו.
ההורים שלנו כבר לא הרימו גבות כשישנו אחד עם השניה או שבילינו ימים שלמים אחד אצל השני, זה היה ברור.
זה היה רועי ואני.
בשלב מסוים הבנתי שכמה שאנסה להסביר לאנשים את הקשר שלנו, לא אצליח.
הוא לא היה קשר רגיל, הוא היה מיוחד, וידעתי שאנשים פשוט לא יצליחו להבין אותו, רק אנחנו.
כשרועי הלך, לא איבדתי רק את החבר הכי טוב שלי, איבדתי את הבן אדם שהיה שם בשבילי מבלי שהייתי יודעת שאני צריכה מישהו.
איבדתי את החצי השני שלי.
ובגלל שלא הצלחנו מעולם להסביר את הקשר שלנו, מעולם לא הצלחתי להסביר את גודל האבידה בשבילי.
״על מה את חושבת?״ סאם שאלה והתיישבה לצידי.
״נזכרתי במשהו, מצאת אותו?״.
״הוא בלתי אפשרי״ היא אמרה בייאוש וכמו סימן, ריקו יצא למרפסת, לבוש בבגדי אימון.
״לאן אתה הולך?״ סאם שאלה, ״הבטחת שתשב איתי״.
״להתאמן, אשב איתך אחר כך״.
״לשבת על מה?״
״ליינים חדשים למועדון״ היא ענתה, ״אני לא יכולה להשתתף בישיבות צוות ולכן אצטרך שריקו יעביר את הכל בשמי״.
״כמובן, אחי מנצל כל הזדמנות לברוח מההורמונים שלך וזה משאיר אותי לספוג את הכל״.
״איפה אחיך באמת?״ סאם שאלה, מושכת את תשומת ליבי.
״כשאהיה המזכירה שלו אדע לענות לך, הוא יצא עם מריאנו מוקדם והם עדיין לא חזרו״.
התשובה לה חיכיתי מהרגע שפקחתי עיניים הבוקר.
״כרגיל״.
״רוצה להתאמן?״ ריקו שאל והביט בי בחיוך שהיה רחב מדי לטעמי.
הוא מתכנן להרוג אותי?
״עכשיו?״ שאלתי והוא הנהן, ״עכשיו״.
״אבל רק קמתי״.
״כבר כמעט שבע בבוקר״ הוא אמר ואני גלגלתי עיניים, ״בשעות האלה אני ישנה במיאמי״.
״את לא חייבת, אלך לרוץ או משהו״ הוא אמר, יודע שאני אקום בכל מקרה.
גלגלתי עיניים ונאנחתי בעצבים, ״אפשר לפחות לסיים את הקפה שלי?״
״תסיימי בדרך״.
נאנחתי, מנסה לשאוף אוויר ונכשלת.
התרוממתי מהכיסא ועליתי למעלה, מחליפה לבגדי אימון ויורדת בחזרה, עדיין מנומנמת.
״הכנתי לך חדש״ ריקו אמר והגיש לי את הכוס שלי, צועד יחד איתי אל מחוץ לבית ואל אחד הרכבים.
״המפקדה כאן״ אמרתי והוא גלגל עיניים, ״אני הולך להתאמן, אני לא צריך ללכת עד האימון״.
״עצלן״ אמרתי ונכנסתי לרכב, מביטה סביב ושואלת, ״של מי הרכב הזה?״
״שלי״.
״מתי הספקת?״ שאלתי בהלם והוא צחק, ״חשבת שיש לי רכב אחד?״
״אה״ אמרתי, ״צודק, זה לא נורמלי רכב אחד״.
הוא לא ענה לי, אבל לא היה צורך, כי כבר הגענו למתחם האימונים.
״תרוצי קצת בזמן שאענה לשיחה״ הוא אמר ברגע שנכנסנו והתפנה לענות לנייד.
המשכתי להליכונים, עולה עליהם ומפעילה אחד מהם על מהירות נמוכה, מנסה להסתגל לבוקר הזה ולהתעורר מעט.
לא שיקרתי כשאמרתי למריאנו שאשלים את שעות השינה החסרות, באמת אשלים אותם מתישהו.
אני רק לא יודעת מתי, ועד שזה יקרה, תיארתי לעצמי שכל הלילות שלי יראו כמו הלילות האחרונים.
לילות שבהם אני בקושי ישנה.
הבעיה העיקרית בלילות כאלה זה שבזמן שאני לא ישנה המחשבות מתפרעות, לכן אני עושה מה שאני יודעת הכי טוב - מדחיקה, בכך שאני מרכיבה אוזניות ושמה מוזיקה בווליום שיכול להפוך אותי חרשת.
ככה אני לא שומעת את המחשבות של עצמי, ממש כמו מתחת למים.
״זה היה מהיר״ אמרתי לריקו שהצטרף לריצה על ההליכון לצידי.
״כזה אני, מהיר״.
גלגלתי עיניים והאצתי מהירות, מתעלמת ממנו ובוהה בקילומטרים שעולים על הצג של ההליכון, מתרכזת בזה ומנסה הכל כדי לא לשכוח במחשבות.
כעבור זמן מה, ריקו עצר את ההליכון שלו וסימן לי לעצור את שלי.
״תעשי הפסקה קטנה״ הוא אמר, אפילו לא מתנשף לעומת הנשימות הכבדות שלי.
״אני לא קטנה״.
״את כן״ הוא אמר והתעלם ממני, מסמס משהו בנייד שלו.
נשמטתי על הרצפה לצד הזירה, מנסה להסדיר את הנשימות שלי ומחייכת, ההרגשה הזאת ממכרת ולא משנה כמה סבל היא דורשת.
לפני הצבא שנאתי להתאמן, שנאתי ספורט ולמעשה, גם לא הייתי צריכה אותו.
אם הייתי עושה הליכות או ריצות זה היה בשביל הכיף.
קצת לפני שהתגייסתי, רועי הציב לעצמו מטרה להכניס אותי לכושר, לטענתו, כדי שלא יהיה לי קשה בטירונות ואוכל לעבור את הכל.
בזכותו התמכרתי לזה, בזכותו באמת עברתי הכל בקלות.
בזכות רועי התמכרתי לתחושה של השריפה בשרירים, לחוסר נשימה ולרעידות ברגליים.
בזכות רועי פיתחתי אינספור כישורים שקשורים לתחושות האלה, והתחושות האלה הצילו אותי מלשקוע יותר פעמים משאוכל לדמיין.
״קדימה״ ריקו אמר והושיט את ידו, עוזר לי להתרומם על רגליי.
״מה עכשיו?״
״אלמד אותך תרגילים חדשים, או שאת רוצה להלחם?״
״לא, אני רוצה ללמוד״ אמרתי ועיניו נצצו בחיוך, ״הרבה זמן לא לימדתי אותך״.
הנהנתי, אהבתי את האימונים עם ריקו, הם הזכירו לי את האימונים עם רועי ואיתי ואריאל, הם נתנו ללב שלי תחושת רוגע.
״תרגיל ראשון״ הוא פתח ונעמד מאחוריי, כורך את זרועו סביב צווארי ומשלב אותה בזרוע השניה שלו.
״נסי להשתחרר״.
במשך כמה דרות שלמות ניסיתי כל מה שאני יכולה, כל מה שאני יודעת, אבל כל נסיון או מחשבה נגמרה בכל שלא הצלחתי לנשום, נחנקתי יותר מהאחיזה שלו או התעייפתי.
״אי אפשר להשתחרר מזה״.
״אפשר״ הוא אמר ושחרר אותי, ״את בסדר?״
הנהנתי והוא נעמד מלפניי, ״תביאי את הידיים שלך״.
הוא אחז בידיי האחת וכרך אותה סביב צווארו, כך שהגרון שלו מוצמד לחלק הפנימי של היד שלי, ובעזרת הכף יד אחז בזרוע השניה שלי, יוצר צורת חניקה שלא מאפשרת נקודת חולשה בידיים.
״שימי לב״ הוא אמר והשתחרר במהירות, לא נותן לי לעכל את הסביבה שלי לפני שמצאתי את עצמי שוכבת על הגב ברצפה והבוקס של ריקו מוצמד לרקה שלי.
״מה?״
״לאט יותר״ הוא אמר ונעמד מלפניי שוב, מסביר לי צעד ציד.
״כשאת רוצה לחנוק מישהו, מה המטרה שלך?״
״לחנוק אותו״.
״אבל?״
״אבל?״
״המטרה שלך היא שהוא לא יוכל לנשום בכלל עד שהוא ימות״.
״אוקיי?״
״את לא מצפה שהוא יחנוק את עצמו עוד יותר נכון?״
״נכון״.
״זה בדיוק שאת צריכה לעשות״.
״להתאבד?״
הוא צחק, ״שימי לב״ הוא אמר ונשען מעט קדימה, גורם לכך שהאחיזה שלי תתהדק מקדימה אבל לכך שגופו יתרחק ממני, ואז אחז בשתי ידיו בזרוע החונקת שלי, משל את האחיזה באחת וסובב אותי באוויר, מטיח אותי ברצפה ומצמיד את האגרוף שלו לרקתי, שוב.
״קלטת?״
״שוב״ אמרתי והוא חזר על אותו תרגיל עוד פעמיים עד שהבנתי את המהלך והרגשתי מספיק בטוחה לנסות אותו.
אבל כמו שתיארתי לעצמי, לא הצלחתי בפעם הראשונה, וגם לא השניה והרביעית והשביעית.
״לאט״ הוא אמר ואני ביצעתי את כל השלבים לאט, מרגישה שהוא מרפה את גופו ונותן לי לנצח כדי שאבין את התרגיל.
״אל תוותר לי״ ביקשתי והוא הנהן, והפעם הצלחתי.
״שוב״ אמרתי בהתלהבות ושוב הצלחתי, קולטת את הנקודה בדיוק ולוחצת ברגע המתאים בנקודה המתאימה.
״קלטת״ הוא אמר אחרי כמה פעמים שאנחנו מנסים ובכולם ניצחתי.
״עכשיו הפוך, אני רוצה שתנסי למנוע ממני להשתחרר״.
ריקו אהב ללמד אותו תרגיל בשני הכיוונים שלו, ותמיד דאג להבהיר לי איך אוכל לעשות משהו ולמנוע מהצד השני לעשות את אותו הדבר.
היה בזה משהו שאתגר את המוח שלי יותר, כי הייתי צריכה לחשוב משני הצדדים בו זמנית כדי למנוע מהאויב שלי לעשות את מה שאני חושבת אולי לעשות.
״ואיך אעשה את זה?״
״לפני שנתחיל, אלמד אותך כמה נקודות שאת צריכה להכיר״ הוא אמר ואחז בזרועי, מיישר אותה ומציב את אצבעותיו על נקודה מעל המרפק.
״כואב לך כשאני לוחץ?״ הוא שאל ולחץ.
״לא״ עניתי, הוא הזיז את האצבע שלו בפחות מסנטימטר ולחץ שוב, ״פאק!״ צעקתי.
הכאב היה בלתי נסבל, הרגשתי זרם בכל היד ואיבדתי את התחושה לכמה רגעים.
״וכאן?״ הוא שאל ולחץ על נקודה פנימית שהכאיבה לי באותה מידה.
״פאק ריקו!״ צעקתי, ״זה כואב!״
הוא חייך, וזה רק עצבן אותי עוד יותר.
״אתה מטומטם לגמרי! יכולת לשתק לי את היד״.
״לא הייתי משתק לך כלום, עדיין כואב לך?״
״בטירוף!״
הוא יישר את היד שוב ולחץ על אותה נקודה בצורה שונה, והכאב פסק.
״איך..?״
״בגוף שלנו לא צריך להפעיל יותר מדי כוח כדי לשתק או לנטרל אנשים-״
״אני יודעת, אני מכירה את הנקודות, אבל את אלה לא הכרתי״ אמרתי, ״בזרוע?״
הוא הנהן, ״בזרוע יש שלוש נקודות מהמרפק עד הכתף, הן לא רשמיות ולא מלמדים עליהם בשום מקום אבל כמו שאת רואה, הן כואבות״.
״אז.. איך אתה יודע?״
״נסיון״ הוא אמר, ״יש נקודות על השריר שהן רגישות, לכן ברגע שתלחצי עליהם בצורה הנכונה, לא תרגישי את היד״.
״כמו כל נקודה רגילה בשאר הגוף״.
״בדיוק״.
״קלטתי, תראה לי שוב״.
הוא הראה לי איפה ללחוץ על הגוף שלו, ובלם את הצעקות שלו כשלחצתי עליהם קצת יותר מדי חזק.
״את מתנקמת בי״ הוא התנשף, ״ואת קולטת מהר לעזאזל״.
״יכול להיות״ אמרתי במבט תחמן והוא גלגל עיניים, ״שחררי אותי״.
״אחשוב על זה״.
״אלה!״ הוא צעק ואני צחקתי ושחררתי אותו, מחייכת בשעשוע כשהוא ניער את היד שלו.
״עוד תרגיל״ ריקו אמר כשנרגע ואני צחקתי, ״אתה בטוח שאתה יכול להזיז את הידיים?״
״את רוצה שאראה לך איך אני מזיז את הידיים?״ הוא שאל ועוד לפני שהספקתי לחשוב על תשובה, קולו של מריאנו נשמע בטון מסוכן שלא שמעתי בחיים, ״אתה רוצה שאראה לך איך מזיינים בלי ידיים?״
״תגיד, יש לך משהו נגד הזיונים שלי? זאת כבר הפעם השניה שאתה מאיים עליי באמצעותם״.
״שאלתי אותך שאלה״ מריאנו אמר ונעמד מול הזירה כשנאצ׳ו לצידו, מביט בסיטואציה שעשוע.
״סליחה בוס״.
״אל תתחיל איתי ריקו״ מריאנו אמר בטון זועם, עיניו נעוצות בריקו, ״ותעיף את העיניים שלך״.
ריקו נאנח והסתובב אליי, ״תרגיל חדש״.
״ממתי אתם פה?״ נאצ׳ו שאל ואני ניצלתי את מבטי כדי להסתכל על מריאנו שהחזיר לי מבט מסוכן, הלסת שלו חשוקה וידיו משולבות על חזהו, גורמות לשרירים שלו להיראות פי שתיים גדולים יותר.
״מהבוקר, מה אתם עושים כאן?״ ריקו שאל ובשלב הזה הפסקתי להקשיב להם, מנסה לבלוע את הרוק ולנשום תחת מבטו של מריאנו.
״נמשיך?״ ריקו העיר אותי מהרגע שלנו ואני הנהנתי, בולעת את רוקי בכבדות ומנסה להתעלם ממבטו החודר של מריאנו.
״תניחי את שתי הידיים שלך על הצוואר שלי״ הוא אמר ואני ביצעתי.
ריקו הניח את ידיו על ידיי בצורת איקס, הפעיל מעט כוח וגרם לי לשחרר את האחיזה, לפני שהפך אותי והטיח אותי ברצפה, כך שידיי מוצלבות באיקס מעל החזה שלי וכל ברך שלו בצד אחר של גופי.
״לעזאזל״.
״מהר יותר״ הוא פקד ואנחנו עשינו שוב את אותו התרגיל, רק הפעם מבלי להתחשב בהבנה ופשוט במהירות.
״קלטת?״
הנהנתי, והוא נשם עם עצמו כמה רגעים לפני שהתחלנו לעשות את אותו התרגיל שוב ושוב כשפעם אחת הוא הקורבן ופעם אחרת אני.
״עוד פעם אחת, הפעם תחשבי טוב על המהלכים שאת עושה ותזכרי מה את עושה כדי להגיע אליהם״ הוא אמר, ״זה תרגיל לא פשוט, אמנם קלטת אותו מהר והצלחת אבל זה לא אומר שתמיד תצליחי להשתחרר, שימי לב שהוא פועל על כוח בעיקר ורוב היריבים שלך יהיו חזקים יותר ממך״.
״שוב, והפעם אל תרחם עליי״.
״אני אשבור אותך אלה״ הוא אמר, ״אני כמעט אף פעם לא מפעיל את מלוא הכוח שלי״.
״אני יודעת, ולא אגיב על זה, אתה יודע שאני יכולה לנצח אותך״.
״יהיו לך סימנים, יכאב לך״.
״ריקו, אם היה לי שקל על כל סימן או כדור משכך כאבים שלקחתי בגלל אימון לא הייתי עובדת לשארית חיי״.
״ברצינות?״
הנהנתי, ״כשהייתי מתאמנת עם חברים שלי, הם כמוך לא היו מפעילים את כל הכוח שלהם עד שהתעצבנתי, מה הנקודה? אם יקרה מצב שבו אצטרך להפעיל את הכישורים האלה נגד מישהו, הוא לא ירחם עליי וישתמש בכל הכוח שלו״.
״את צודקת״ הוא אמר, ״אבל אני לא יכול אלה, אני באמת מסוגל לפגוע בך״.
״אבל איך אלמד?״ שאלתי, ״אני לא מפחדת להפגע, ולא מפחדת מהכאב״.
״מריאנו יהרוג אותי״.
״הוא לא חייב לדעת״.
הוא נאנח, ״אוקיי״.
כרכתי את ידיי סביב צווארו, מרפה את רוב גופי ומפעילה את השרירים הנכונים במטרה לחסום את התגובה שלו.
אבל ריקו הצליח להשתחרר, ותוך פחות משלוש שניות מצאתי את עצמי מוטחת על הרצפה בכוח, כשהידיים שלי מוצלבות מעל החזה שלי וכל רגל של ריקו מצד אחד של גופי.
״אמרתי לך שיכאב לך״ ריקו אמר ומבט דואג על פניו.
אך עוד לפני שהספקתי לנסות להרגיע אותו, קול יריה נשמע וריקו קפץ ממקומו, הרים את האקדח שלו מהרצפה וכיוון בדיוק באותה שניה שהבזקתי את מבטי לכיוון הרעש.
מריאנו עמד מולנו, אוחז באקדח בזרוע רפויה ובנונשלנטיות מוחלטת.
״מה לעזאזל? אתה דפוק? ירית בי?״
״כדורי סרק, תרגע״ נאצ׳ו אמר באדישות משום מקום והמשיך לכיוון המשקולות.
״למה זה היה?״ ריקו שאל ומריאנו ענה לו בטון זועם, ״אמרתי לך לא לגעת בה״.
״אנחנו נלחמים, איך אאמן אותה אם לא אגע בה?״
״לא ככה״ הוא אמר בטון מסוכן, ״ותרד ממנה״.
ריקו הביט בו בהלם ואז שמט את האקדח שלו וצחק, אני עדיין לא הבנתי מה קורה כאן אבל הצחוק שלו הדביק אותי וגרם לי לחייך.
״ירית בו כי הוא היה מעליי בגלל שהביס אותי בתרגיל?״ שאלתי והתרוממתי.
״שמעת את נאצ׳ו אלה, זה היה כדורי סרק״ הוא אמר והתקרב אליי, עולה על הזירה ונצמד אל כופי, עיניו חודרות לנשמתי וגופו הזועם מקרין חום.
״אל תגרמי לי לעשות את זה עם כדורים אמיתיים״.
״אתה תרצח את ריקו?״
״אני ארצח כל גבר שיגע בך״.
״סליחה? ואם בעתיד לא ארצה להיות איתך?״
״שמעת אותי אלה״ הוא אמר וריסק את שפתיו על שפתיי, מנשק אותי בזעם ומבהיר לי את מה שדאג להגיד לי במילים.
אני שלו.
———————————
🖤