השטן שלא ברא אלוהים

♠️רומי♠️ פרק אחרון

"יפה שלי, איך את?" כיווצתי את גבותי בבלבול. לא הבנתי מה עשיתי בחדר הזה. היה ריח חזק של תרופות. לא אהבתי את הריח הזה, שנאתי אותו.

"עמית...עמית!הוא חיי!?" ההבנה נחתה עלי בבום. כל התמונות מהרגע האימה חלפו בעיני.

"הוא בסדר, מצבו יציב. תהיי רגועה. בבקשה." היא התחילה לבכות והרגשתי איך התקף חרדה תקף אותי באכזריות. נשמתי נשימות עמוקות והרגעתי את עצמי.

"שניר...איפה הוא?מה עם אלעד?עם מי עמית בחדר?" שאלתי את גלי והיא התיישבה על המיטה לצידי וליטפה את ראשי וחייכה חיוך קטן.

"אלעד ושניר בחקירה. עמית עם ההורים שלו. הכל בסדר."

"אני רוצה לראות אותו. בבקשה..." התחננתי בבכי חלוש וחנוק. מתן הביט בי מהצד ופניו היו רציניות. ידעתי על מה הוא חשב, ידעתי הכל. אך לא הייתי מוכנה להתמודד עם זה. לא ברגע הזה שכל חיי עמדו לקרוס.

"אני אשאל את האחות." הנהנתי והיא יצאה מהחדר. מתן ישב שם על הכיסא, עם המבט האטום הזה והשפלתי את פניי.

"בבקשה לא עכשיו. בבקשה." התחננתי בפניו ושמעתי אותו נאנח בכבדות.

"אני לא אמרתי שום דבר. אבל זה מעולה שהבנת לבד." קולו היה מטיף וזה העביר לי צמרמורת.

"תודה."

"אני אוהב אותך, רומי. את המשפחה היחידה שנשארה לי. אם הייתי מאבד אותך..." הוא עצר את דבריו והעביר את ידיו על פניו במהירות וידעתי שהוא מתחרפן.

"הייתי רוצח את שניר ומתאבד. זה מה שהייתי עושה." עיניי מיד עלו אל פניו.

"אל תגיד דברים כאלה!אני אמות לפני שאתן לך לפגוע בעצמך. אתה המשפחה היחידה שלי. הבן אדם הכי חשוב לי בעולם הזה. בבקשה אח תדבר ככה!" נחרדתי מדבריו ועיניו התעצבו. דמעות החלו לזלוג מהן, הוא מייד עטה על פניו מבט קשוח ומחק את דמעותיו במהירות.

"אני רק אומר לך מה היה קורה אם..." הוא הסביר ושום דבר מזה לא הרגיע אותי. האחות נכנסה אל החדר, בדקה אותי ושיחררה אותי מהעירוי זהיה מחובר אל הפרפר שעל עמת ידי.

"את בסדר. את יכולה ללכת לעמית." היא חייכה אלי והנהנתי לעברה והודתי לה.

נכנסתי אל החדר של עמית, אביו ישב על הכיסא ואימו ישבה על המיטה ונעצה בו את עיניה. הם הבחינו בנו וחייכו חיוך קטן בנימוס.

"שלום..." קולי רעד והרגשתי כל כך מבויישת. לא ידעתי למה הרגשתי אשמה.

"היי, את בטח רומי." היא קמה מהמיטה והתקרבה אלי. עיניה נצצו.