השטן שלא ברא אלוהים

♠️רומי♠️

"אני מצטערת שנפלתי עליך ככה. תודה על זה שאתה כאן." הבטתי על פניו הרציניות. הוא הנהן בראשו והניח את אגודלו על לחיי, ניגב עוד דמעה.

"באהבה, רומי." הוא לחש לי בקול צרוד, הבטתי בתוך עיניו, לא יכולתי להתנתק. לאט לאט, בלי לשים לב, רקנתי לעברו, לעבר שפתיו העבות והוא מיד הרחיק אותי ממנו.

"אנחנו לא הולכים לעשות את זה. את במצב שברירי וקצת שיכורה. אני לא הולך לנצל את הרגע הזה. את מבולבלת. אם תרצי כשתהיי פיכחת ולא מבולבלת, אני אהיה כאן. אבל לא ככה." הוא אמר, הרים את הכוס קפה ולגם ממנו.

"אני מצטערת, אני...אני באמת מבולבלת. לא התכוונתי."

"אני יודע. תשתי את הקפה. הכל יהיה בסדר." הוא אמר וגרם לחיוך לצוץ על פניי.

"אני מעריכה את זה." לקחתי את הכוס קפה מידו ולגמתי ממנו. הרגשתי מוזר בגלל הכמעט נשיקה, הרגשתי שאולי זה מעט פגע בו. או שהכל היה במחשבות שלי.

"את יכולה להיות כנה איתי?" הוא לפתע שאל והביט בעיניי עמוק בתוכן, ציפה לראות את הכנות. נורא חששתי מהשאלה שלו ובכל זאת הנהנתי לעברו בחיוב.

"שניר נגע בך?" הוא שאל והלב שלי נפל אל הקרקע. לא רציתי שהוא ידע, אך לא רציתי להרוס את האמינות בנינו.

"הוא...משך לי בשיער, חזק ו...דחף אותי ממנו." השבתי לו שבכל הזמן הזה הוא הביט בתוך עיניי ושתק. הוא שתק הרבה זמן ולא ידעתי מה בכוונתו לעשות עם המידע הזה.

"תוכל להיות כנה איתי?" שאלתי אותו בחזרה.

"אני תמיד אמיתי." הוא השיב והצית סיגריה, העביר לי אותה ולקחתי אותה ממנו והודתי לו ולאחר מכן הוא הצית סיגריה לעצמו.

"אתה תלך לשניר בגלל זה?" שאלתי בחשש והוא ענה לי מהר ובביטחון מלא -

"כן, אני אלך." הוא השיב ושנאתי את עצמי על כך שכולם נפגעים מסביבי בגללי. לא רציתי שהוא ילך וייפגע בגללי, לא רציתי את זה.

"בבקשה אל-"

"אל תתאמצי, רומי. אני אלך בכל מקרה. לא משנה מה תגידי, ללמד ת'זין הזה לקח. אף גבר לא ישפיל ויפגע ככה בחורה, כל בחורה שהיא. זה מטריף אותי רומי. את יודעת...יש פעמים שאני אומר לעצמי, שאני מתאים להיות חלק מהמשפחה, כי אני מתחיל לראות שחור בעיניים וכלום לא עוצר אותי, אפילו שאני נפגע מזה פיזית ונפשית. אני לא מצליח לעצור את הרגע שבו אני מתנתק לגמרי. זה אחד מהרגעים שאני מרגיש עכשיו, אני מת לתלוש למזדיין הזה ת'זין."

"אל תיכנס למקומות השחורים האלה, אתה היחיד שחושב בהיגיון. בן. בבקשה." הוא נצחחק בחוסר הומור ונשען על הספה.

"את טועה, גם אני חשבתי כמוך, אבל אני לא תלית שכולה תכלת. הדם של אביסרור זורם לי בגוף. זה תמיד יהיה טמון בי. אני מתכחש לזה, הרבה זמן שאני מתכחש, אבל גם אני כמוהם. אני בן אדם רע כמוהם." נאנחתי בעצב על כך שהוא חשב על עצמו בצורה כל כך שגויה שהוא חלק מהם. הוא לא, היה לו הגיון בריא והוא היה טוב לב. הוא היה הכי מתון מבין כל המשפחה שלהם ולא באמת הכרתי את כולם. אבל ממה שראיתי, הבנתי שלכולם יש דם על הידיים. לבן לא היה, לריב מכות ולהיות עצבני זה לא נקרא להיות רוצח כל כל השאר.

"אתה כל כך טועה, בן...יש לך הגיון בריא. אתה לא רוצח, אתה בן אדם כל כך טוב. זה שאתה רב מכות ורוצה צדק, זה לא נקרא להיות פושע. והם פשוט גורמים לך לרדת למקומות האלה..." הוא חייך אלי חיוך קטן, סגור והניד ראשו לשלילה.

"את לא יודעת כלום על המשפחה הזאת. כולם פסיכופתים ומה שעשו לי בילדות...אין יום שלא כואב לי." הוא אמר וגמע את רוקו. זה היה לבטח נןראי לילד במשפחת אביסרור לעבור את הילדות בחוסר אהבה וכל מה שידעו זו יד קשה. שום חיבוק. הרי הם צריכים להיות גברים, חזקים, הכי גדולים והכי מפחידים. 

"אתה נכשלת במשימה שלהם, בן. אתה לא יצאת כזה. אתה לא אשם."

"אולי... ואולי לא. אבל עזבי. אני שומא את השיחות האלה, סליחה שהכבדתי עליך ככה נשמה. תלכי לישון ותקומי ליופ חדש...הכל יהיה בסדר." הוא אמר וגרם לי להרגיש כל כך הרבה ביטחון. הוא גרם לי להרגיש טוב עם עצמי ובטוחה העצמי יותר.

"תודה על היום, אני אודה לך על זה כל החיים בן. מעריכה את זה ואעריך אותך יותר אם לא תלך לשניר. אני באמת חושבת שהוא מושך אותך למקומות רעים."

"תלכי לישון רומי. תהיי רגועה, לא אלך."