השטן שלא ברא אלוהים

♠️רומי♠️

לאחר כל אירגוני הבוקר והמקלחת המפנקת שעשיתי, תכננתי להכין ארוחת בוקר, אך לא היה לי אפילו ביצים במקרר. מרוב שלא אני ולא מתן היינו בבית, המקרר לא יכול היה למלא את עצמו.

נאנחתי ובאתי ללכת לחדרי, להחליף בגדים בכדי ללכת אל המכולת שסמוכה לביתי. אז ששמעתי את הפעמון מצלצל. רצתי אל הדלת ובדקתי בעינית מי זה היה. פתחתי במהירות את הדלת כשראיתי שהיה זה אלעד שאחז במיליון שקיות בידיו. כשבאתי לקחת ממנו כמה, הוא סירב בתוקף ונכנס אל הבית.

"אלעד, מזה?!" שאלתי וסגרתי את הדלת, רק שהיא לא נסגרה, היא נפתחה בשנית ודמותו של עמית הופיעה. אין לתאר כמה שהלב שלי שמח לראות אותו, אך במקום לחייך, התחלתי לבכות בין זרועותיו של עמית. הוא עטף אותי בחום ונשק על קודקוד ראשי, ליטף את גבי במעגלים ונתן לי לפרוק את כל הכאב מתוכי.

"חיים שלי. אני אמות על כל דמעה שזולגת לך."

"סליחה!" ביקשתי והוא ניתק את החיבוק,אך לא את ידיו מכתפיי.

"על מה משוגעת?" הוא שאל וניגב את הדמעות מלחיי.

"על זה שהתחלתי לבכות עליך." אמרתי חנוקה בין כל מילה.

"אויש, תנוחי. בשביל מה יש את עמית?" הוא שאל וחייך את החיוך האהוב עלי. הוא משך אותי לעוד חיבוק נוסף ולא בכיתי יותר, נרגעתי והרגשתי מלאה בחום. מאלעד,גלי ועמית שהיו לצידי. זה הרגיש טוב לא להיות לבד.

"אלעד, מזה?" שאלתי ופסעתי לעבר המטבח,היכן שפרק את כל השקיות.

"לא רק לך מותר לדאוג לנו כל הזמן." הוא אמר וגרם לעוד דמעות לזלוג על לחיי.

"תודה!" הודתי לו ומחצתי אותו בחיבוק והוא עטף אותי ונשק על קודקוד ראשי.

"אני אביא לך כסף, איפה הקבלה."

"סתמי סתמי ולכי תשבי. אני אכין לנו ארוחת בוקר טעימה." הוא אמר בהתלהבות ושיפשף את ידיו כמי שתחנן כבר את הכל מראש.

"אני לא מסכימה בלי כסף, אלעד. אני לא מקבלת את הקניות אם כך." התעקשתי והוא התעלם והתחיל לזמזם שיר ועיצבן אותי שהוא לא התייחס אלי. נאנחתי ברוגז והוא הביט עלי בחיוך, התקרב עלי וצבט את הלחי שלי כמו דודה רחוקה.

"אני מת עליך,מת!" הוא אמר ונשק שוב על קודקוד ראשי.

"הלו!זאת המאהבת שלי. לך לגלי!" עמית מחא וצחקקתי והרגשתי כל כך טוב שהם היו שם והרימו לי את המצב רוח. היה כיף להיות סביב חברים אמיתיים.

"תודה על הכל אלעד, מעריכה את זה המון." הודתי לו ומבטו התרצן לפתע ושניה אחרי הוא שיפשף את ידיו זו בזו והחל להתעסק עם הארוחת בוקר בכדי שלא ניכנס ללופ שבו אני בוכה שוב. הוא רצה לשמח אותי והוא הצליח.