הוא שוב אנס אותי. הוא הבטיח שיחזור כל לילה ולילה לעשות זאת. בשעה שמונה הוא בא. הוא אמור לפחות. הוא בא כבר שבוע. הוא לעולם לא יפר את ההבטחה הזאת. הוא יבוא בכל לילה ולילה. אני ימות רק מהפחד של הלילה למחרת. בכל יום זה כואב יותר. אבל לכאב הזה התרגלתי. האמת, התרגלתי לכל כאב שהו. הספקתי לחוות כל כך הרבה בזמן שאני פה. אבל הדבר הכי מפחיד זה שלא קיבלתי מחזור כבר זמן מה. ובזמן שקיבלתי, הוא היה שחור כהה מידי ויצאו גושים של דם, והכאבים היו נוראים בצורה מפחידה.
אני יושבת שוב בפינת החדר. מבטי חסר הבעה. כמו כל יום, שעה, דקה ושנייה מאז שאני בחדר הזה. חסרת רגשות, תחושות, רגשות, הבעות, מילים. אני פשוט.. לא אני.
אני בקושי מדברת. כשכואב לי רק יורדות דמעות. אני אפילו לא יודעת אם זה נקרא בכי. אני לא פוצה הגה או משמיע צליל. שוב, אני לא אני. אני מישהי אחרת.
לא ראיתי את ג'וליה ( הערת הכותבת — המשרתת שהייתה מתפלת בה) כמה ימים. התחילה לבוא מישהי חדשה. היא מנסה לדחוף לי אוכל אבל אני לא רוצה. אני חייה על כמה כפות אורז ביום וכוס מים. אין לי חשק לשתות או לאכול. הכאבי ראש באים והולכים. אבל הם לא מעניינים אותי. לא אכפת לי מכלום. אני יושבת בפינת החדר כל הזמן מחבקת את רגליי עד שמגיעה השעה שמונה. כשהיא מגיעה אני הולכת למיטה, מתפשטת ונשכבת שם. הוא בא מתפשט ומתחיל במעשים שלו. הוא נהנה מכל רגע סבל שלי. אבל זה לא משנה. אני חסינה. אני התרגלתי לכאב. הוא לא מעניין אותי.
דינג. דינג. דינג. השעון השמיע את קולו. עיניי טיילו במעלה הקיר ופגשו בו. השעה שמונה. וכדבריי למעלה כך עשיתי. הלכתי למיטה, התפשטתי וחיכיתי. חיכיתי שיבוא ויעשה בי כרצונו.
דקה עברה.
חמש דקות.
עשר דקות.
חצי שעה.
שעה.
שעה וחצי.
שעתיים.
שלוש.
והנה השעה חצות. הוא לא בא. ואני מניחה שגם לא יבוא. קמתי מהמיטה והלכתי לחדר המקלחת הסמוך אליה והבטתי בעצמי דרך המראה.
הבטתי בגופי המצולק. הוא היה מלא סימנים כחולים, סגולים, שחורים, אדומים.
אני מניחה שהכחול והסגול מהמכות הכואבות שהוא נותן לי. השחור והאדום זה דם שהספיק להתייבש וכאלה שלא. נכנסתי למקלחת מקרצפת את עורי עד זוב דם. פותחת את כל הפצעים שיש לי בגוף. מוציאה כל טביעת אצבע שלו שהייתה מונחת שם, למרות שהוא לא נגע בי. הוא נגע בי במחשבות שלי. בכל פעם שעצמתי את עיניי ראיתי אותו ואת המבט שלו. זה הספיק המריץ אותי כדי לנקות את עצמי שוב ושוב ושוב ושוב ושוב. האמבטיה הייתה מלאה במים ובדם. מכל הפצעים שנפתחו מחדש. חלקם צרבו אבל זה לא עניין אותי. אני מחוסנת לכאב.
YOU ARE READING
The Rebel
Fanfictionכאשר נשים הם חפץ, תמיד תהיה אחת שתהיה מורדת. אחת שתעמוד על שלה, ולא תהיה מוכנה לתת לגבר להחליט עבורה. מה קורה כאשר אותה מורדת מוכרחה לעשות דברים בניגוד לרצונה, ובניגוד לכל הערכים עליהם גדלה. האם תצליח למרוד אל מול כולם ולהוכיח לכולם שהגברים לא יותר...
