הכל היה חשוך. זה התערבב ונהיה בהיר. היה אור בקצה. והכל מסביב היה חשוך. כאילו מישהו מסמן לי את הדרך. התחלתי ללכת לאט. וככל שהתקדמתי צעד הקצה הפך רחוק יותר בשלושה צעדים, התחלתי לרוץ, ראיתי שהסיכוי היחידי שלי להגיע לשם הוא בריצה. אספתי את כל הכוחות שלא ידעתי שיש לי והתחלתי לרוץ. לרוץ לקצה. הגעתי אליו הייתי כמה צעדים ממנו. אספתי את הכוחות האחרונים שנותרו לי. הוא התרחק ואני אחריו. הושטתי את היד שלי נוגעת בו בקצה האצבע השלישית שלי. ואז זרם קצר הועבר בי. הכל הפך מואר. החזרתי את היד שלי מכסה את עיניי מהסנוור של האור.
הכל התערבב. החושך עם האור. הכל הפך למעורבב, הם נלחמו, מי ינצח את מי. הלבן נאבק בשחור. הם נאבקים אחד בשני. בפעם האחת האור מוביל, בפעם השנייה החושך מוביל. לבסוף שניהם הפכו שווים. הכל התערבב בצורת עיגול. ממש כמו יינג ויאנג. הם השתלבו אחד בשני בהרמוניה. הכל היה שווה בשווה. הכל התערבב והייתי באמצע הרחוב. הבטתי מסביב. הכל היה רגיל. כלומר, רגיל לעולם שלי, לא למציאות. נשים הסתובבו בחופשי, גברים כמוהן, ילדים התרוצצו והכל היה רגיל. נורמלי. ממש כמו שצריך להיות.
התהלכתי שם. מנסה להבין מה קורה כאן. עברתי ליד אחת מהסמטאות החשוכות. לפתע יד אחזה בידי בחוזקה מושכת אותי אליה. יד הונחה על הפה שלי מונעת ממני לצעוק. הבטתי בבהלה כשראיתי פנים. זו.. זאת הייתה אמא שלי.
"אמא" לחשתי.
"סקארלט" אמא שלי לחשה ודמעות בעיניה.
"התגעגעתי. לאיפה נעלמת?" היא לחשה.
"אני... אני לא יודעת. הכל היה שחור ואז לבן. כמו יינג ויאנג" התחלתי למלמל מנסה למצוא את המילים להסביר את מה שקרה שם. "במנהרה היה קצה רצתי והוא התרחק ואז כשנגעתי בו האור והחושך התערבבו ו—"
"הבנתי" אמא שלי קטעה אותי בחיוך. "תקשיבי. המורדות עכשיו נכנסות לארמון. אנחנו הולכים להחזיר את הזכויות שלנו. את באה?" היא שאלה בחיוך.
"ברור!" עניתי ללא מחשבה. זכויות. לקבל אותן בחזרה. בשביל זה נולדתי. זאת המטרה שלי בחיים. ואף אחד לא יעצור אותי מהמטרות שלי.
התהלכנו בסמטה החשוכה עד שהיא עצרה בפתח ביוב. "בואי" היא לחשה פותחת את המכסה ויורדת למטה. הריח שנדף ממנו היה נורא.
אבל כמו שאמרתי. שום דבר לא הולך לעמוד בייני לבין הזכויות שלי.
המשכנו להתהלך בביוב. היא מקדימה ואני אחריה. לידינו זרם הביוב. צבע המים היה צבע ירקרק. הכל היה רקוב ומידי פעם עכברים, חרקים למיניהם וחולדות הציצו מבעד לחורים שלהם. כנראה שלא ממש ציפו לאורחים היום. הביוב רטט מעט.
"המורדות. הן מתחילות לתקוף" אמא שלי לחשה בחיוך. הנהנתי לעברה והיא המשיכה להתקדם. לפתע הגענו לשביל צר. שבקושי מתאים לאדם אחד. אמא שלי הלכה מקדימה ואני מאחוריה.
YOU ARE READING
The Rebel
Fanfictionכאשר נשים הם חפץ, תמיד תהיה אחת שתהיה מורדת. אחת שתעמוד על שלה, ולא תהיה מוכנה לתת לגבר להחליט עבורה. מה קורה כאשר אותה מורדת מוכרחה לעשות דברים בניגוד לרצונה, ובניגוד לכל הערכים עליהם גדלה. האם תצליח למרוד אל מול כולם ולהוכיח לכולם שהגברים לא יותר...
