"אז תעשה את זה" גלגלתי את עיניי.
"אני לא יכול עכשיו כי הם יחשדו" הוא לחש.
"למה אתה לוחש" שאלתי?
"כי החדר הזה מפוצץ במצלמות אבטחה" הוא לחש שוב. "רק כשלוחשים לא שומעים מה אומרים. אבל גם זה בספק" הוא המשיך.
נאנחתי מגלגלת את עיניי.
"קחי זה האוכל שלך לשבוע הקרוב" הוא לחש והגיש לי פרוסת לחם וכוס מים.
"מה אני נראית לכם? אנורקסית?" שאלתי מעט עצבנית.
"אל תצעקי" הוא דרש בקול סמכותי ומבטו הפך קשוח.
"מה עובר עלייך?!" כבר צעקתי.
"אמרתי לך שיש פה מצלמות" הוא לחש שוב כמעט ולא מזיז את שפתיו.
הוא פשוט צבוע. גלגלתי את עיניי וניגשתי לפרוסת הלחם. גמרתי אותה ולגמתי מהמים. הוא הביט בי ולקח את הצלחת וכוס המים. לאחר מכן יצא מהחדר בלי שום מילה נוספת.
אחרי כמה דקות הבטן שלי התחילה לקרקר. בחיים לא הייתי כל כך רעבה. לא אכלתי מארוחת הערב של אתמול. אני לא אוכל בבוקר, כך שאני דילגתי עליה היום. וניסיתי לברוח כמה פעמים היום אז רצתי המון, מה שגרם לרעב שלי לגבור.
נאנחתי בתסכול ונשכבתי על המיטה שהייתה נוחה להפליא. עצמתי את עיניי וניסיתי להישאר ערנית. מצמצתי מספר פעמים ואז נרדמתי בלית כוחות, מקווה שזה יגרום לרעב להיעלם.
"קומי!" נשמעה צרחה. התעוררתי בבהלה והשומרים צחקקו ביניהם. "המלך רוצה לראות אותך" הם דיברו בסמכות.
גלגלתי את העיניים וקמתי. הבטן שלי עדיין קרקרה והשומרים רק צחקו ביניהם על זה. הגענו לדלת גדולה ועליה מצוירים כל מיני ציורי אבירות מימי הביניים, מישהו פה אובססיבי לעבר.
הם פתחו את הדלת ודחפו אותי פנימה. "אני יכולה ללכת בעצמי" התעצבנתי.
הבטן שלי עשתה קול שוב והמלך ריצ'ארד הביט בי במבט משועשע.
"רעבה?" הוא שאל ולגם מכוס היין שהייתה מונחת בתוך ידו.
"לא" שיקרתי למרות שהוא יודע שאני כן. באותו הרגע הבטן שלי בגדה בי וקרקרה שוב. צחוקו העמוק נשמע ברחבי החדר.
"את שקרנית גרועה. בפעם הבאה תתאמי עם הבטן שלך לא להשמיע קולות לפני שאת משקרת" הוא צחק מהבדיחה של עצמו למרות שלא הייתה מצחיקה.
"תצחקו" הוא לחש בזעם כשראה שאף אחד לא צחק. שניות לאחר מכן כל השומרים בחדר צחקו צחוק מזויף. פתטיים.
"אני רואה שאת לא בעלת חוש הומור" הוא הזיז את כוס היין כך שהיין התערבב מצד לצד בתוך הכוס.
"יש לי יותר חוש הומור ממך זה בטוח" גיחכתי מושכת בכתפיי. אחיזתו בכוס התהדקה והוא נראה די כועס.
"יש לך המון אומץ, ילדה" הוא לחש.
"קוראים לי סקארלט"
"לא שאלתי איך קוראים לך!" הוא נהם.
"אלוהים תירגע מי ישמע מה אמרתי" אמרתי בעוקצנות.
הוא ירד מהמדרגות ונעמד אל מולי.
"מי את חושבת שאת, נקבה?" הוא שאל מביט בי.
"אז אתה כן מבין בין נקבות לזכרים. כי אני לא. באמת שקשה להבחין מי מהם גברים ומי נשים פה" עניתי בעוקצנות והסבתי את עיניי לכל השומרים בחדר שנראו מעוצבנים ודי מופתעים ממה שאמרתי.
"את לא מפחדת ממני?" הוא לחש מופתע בעצמו.
"אני צריכה?" שאלתי בתמיהה מוגזמת.
"מה את חושבת?" הוא משך בכתפיו בכעס.
"שכן. אבל נחש מה! אני לא!" עניתי בהתרגשות מוגזמת. אני צריכה להיות שחקנית כמו הארי. או ביחד איתו. לא, לא, עדיף כמו הארי. זה מה שחסר לי, לראות אותו כל יום במשך כל החיים.
הוא שלח את ידו וסטר לי. אלוהים זאת המכה היחידה שהם יכולים לתת? כבר התרגלתי לכאב הצורם. מזאיין הבן זונה.
הבטתי בו שוב כשאותו חיוך מעצבן על פניי.
"את עדיין מחייכת?" הוא שאל מופתע.
"מתרגלים" משכתי בכתפיי.
"החטיפו לך הרבה הא?" הוא לחש בקול מעצבן.
"אולי כן, אולי לא. תלוי מה זה להחטיף" לאחר שסיימתי את דבריי צחוקו העמוק נשמע בחדר.
"אני אוהב את האומץ שלך ילדה" לחשתי.
"תפסיק לקרוא לי ילדה" עניתי בעצבנות.
"טוב, ילדה" הוא ניסה לעצבן אותי. גלגלתי את עיניי ושילבתי את ידיי.
"אני חושב שאני מתחיל לחבב אותך" הוא לחש משלב את ידיו כמוני.
"קטע, אני לא" מלמלתי.
"את לא תגידי את זה בקרוב" הוא לחש מתקדם. הוא התכוון לנשק את שפתיי אך הזזתי את פניי כך שהוא נשק ללחי שלי.
הוא התעצבן מכך. ראו זאת על פניו. הוא יכול לקפוץ לי.
"נחיה ונראה" עניתי בעוקצנות.
מהפרקים הבאים מתחיל האקשן (9-10).
אני אשמח לתגובות על הפרק ממש כיף לי לקרוא אותן :)
YOU ARE READING
The Rebel
Fanfictionכאשר נשים הם חפץ, תמיד תהיה אחת שתהיה מורדת. אחת שתעמוד על שלה, ולא תהיה מוכנה לתת לגבר להחליט עבורה. מה קורה כאשר אותה מורדת מוכרחה לעשות דברים בניגוד לרצונה, ובניגוד לכל הערכים עליהם גדלה. האם תצליח למרוד אל מול כולם ולהוכיח לכולם שהגברים לא יותר...
