אני בוהה בתקרה הלבנה של החדר. זה לא היה שקר. היא באמת חייה. אני ראיתי אותה. הוא לא נתן לי לגעת בה. איך היא חייה .הוא אמר לי שהיא מתה. הוא שיקר לי. או שאני הוזה? אני לא יכולה להזות. אני ראיתי אותה. הסימנים הכחולים והסגולים שהופיעו ברחבי ידיה היו אמתיים. וכך גם החבורות הקטנות שעיטרו את רגליה. שלא לדבר על הפנס בעין הימנית שלה.
הדמעות המשיכו לזלוג מעיניי. למה אני בוכה כל כך הרבה? מה עובר עליי? למה הפכתי לכל כך.. כל כך רגשנית?
דלת החדר שלי נפתחה לאט לאט. אך שמעתי את צירי הדלת שלי.
"מה אתה רוצה?" שאלתי אל החלל שהיה ריק לפני שניות בודדות.
"ככה את מקבלת את זה שהצליח להשיג לך עוד מידע על התעלומות הלא פתורות שלך?"הוא שאל וחיוכו השחצני הואר ככל שהתקרב למיטתי.
אנרגיה זרמה בגופיה ותחושה מוזרה עברה בי לאור החיוך שנח על פניו. משום מה, התגעגעתי אליו. הוא היה חסר לי.
"מה השגת?" שאלתי באדישות מוחלטת. אבל לא מכוונה להוריד לו את המצב רוח, או לייבש אותו, כמו בדרך כלל. משום שלא היה לי מספיק כוח כדי להראות את השמחה ששררה בתוכי. פרקתי את כל הכוח על דלת הייסורים ששם הוא כלא אותה. ששם נמצא וויליאם. ששם נמצא השטן ולי אין שום גישה לעזור לה.
"את יכולה לזייף שימחה לראות אותי" הוא גלגל את עיניו בביאוס. רציתי להגיב, אך לא היה בי מספיק כוח לעשות זאת. אז פשוט נאנחתי ועצמתי את עיניי.
"בקיצור, הלכתי ללואי בקשר לספר ההוא שחיפשת, נחשי מה" הוא שאל.
"הוא אצלך?" עיניי נפקחו מעט.
"לא בדיוק" הוא אמר והוציא פתק מהכיס שלו. "הוא אצל הבחור הזה. משום מה, הוא לקח את הספר יום אחרי שאת היית בספרייה" הוא אמר והוציא פתק מהכיס שלו.
"אוקיי מה לא בסדר פה? הוא בטח עושה עבודה לבית ספר או משהו כזה" גלגלתי את עיניי.
"גם פה את טועה. לאף אחד אין גישה לארכיון המלכותי פרט לעובדי הארמון שנמצאים בדרגה 3 ומעלה. דרגה שלישית ומעלה, כוללים רק את העובדים שריצ'ארד מסוגל לפנות אליהם ביום יום. הכוונה, רק אנשים עליהם הוא סומך. כמוני, כמו זאיין, כמו לואי וכמו עוד כמה אנשים שהם סוג של חברים ממש קרובים שלו. פרט אלינו, אין לאף אחד גישה לארמון. והבנאדם שהשאיל את הספר הזה, הוא מדרגה ראשונה ומטה. הוא פשוט עם. הוא עובד בשדות החיטה. אין לו גישה בכלל לארמון, אז לארכיון המלכותי?" הוא הסביר.
"אז מה עושים?" שאלתי בלחש.
"אני לא יודע. אבל משהו פה לא נראה לי" הוא הביט בפיסת הנייר.
"תראה לי. אולי אני מכירה את מי שזה לא יהיה" מלמלתי מביטה בו.
הוא הגיש לי את פיסת הנייר.
פרטי המשאיל:
שם פרטי ומשפחה: רוברט וויליאמס.
גיל: 29.
שם הספר: "ניצחונו של ריצ'ארד" שנכתב על ידי – ריצ'ארד הראשון, ועובד על פי ריצ'ארד הראשון.
אזור תעסוקה: החלק הצפוני של הממלכה.
במה עוסק: חקלאות.
וליד פרטי המשאיל הייתה תמונה מטושטשת בצבעי שחור לבן, ראו עליה שהיא הייתה ישנה, למרות שהיא רק הודפסה מהמחשב.
"הוא נראה לי מוכר משום מה" לחשתי מנסה לזהות את תווי פניו טוב יותר.
"יש לו 2 בנים, עליהם אין יותר מידי מידע. פרט לכך ששם האחד הוא רייבן והשני פרטיו חסומים" הוא אמר מביט בי.
"אנחנו הולכים לגלות מי זה. אנחנו נעשה זאת בחודש הבא. במהלך החודש הזה אני אקנה את ליבו של ריצ'ארד עד כדי כך שהוא יעשה הכל למעני" לחשתי לעבר העיניים הירוקות שעמדו בחצי החשוך של החדר, אך עדיין נצצו כמו אלפי כוכבים בחשכה.
"אני מזהיר אותך, לב של גבר זה דבר עדין ואני לא ממליץ לך להתעסק בו" הוא לחש.
"אל תדאג" לחשתי בחזרה.
"אני אוהב את האומץ שלך" הוא לחש מתקרב אליי.
"אני אוהבת אותך" אמרתי.
מה אתן חושבות על הפרק??????????????????
כל היום לא היה לי מצב רוח מהניקיונות של פסח ואיך שראיתי את התגובות על הפרק פשוט נדבק לי לפרצוף חיוך ענק בזכותן! :))
ממש תודה לכל הקוראות, החדשות והישנות, אני אוהבת את כולכן ♥
YOU ARE READING
The Rebel
Fanfictionכאשר נשים הם חפץ, תמיד תהיה אחת שתהיה מורדת. אחת שתעמוד על שלה, ולא תהיה מוכנה לתת לגבר להחליט עבורה. מה קורה כאשר אותה מורדת מוכרחה לעשות דברים בניגוד לרצונה, ובניגוד לכל הערכים עליהם גדלה. האם תצליח למרוד אל מול כולם ולהוכיח לכולם שהגברים לא יותר...
