מה שמודגש בכתב נטוי זה זיכרונות של מה שקרה לפני כמה שעות
אני יושבת בפינת החדר רועדת. הדמעות יורדות ללא הפסקה. הארי יושב מולי במיטה. הוא ניסה לתקשר איתי אבל לא נתתי לו את היכולת. אני לא סומכת על אף גבר יותר. אני גם לעולם לא אסמוך. אני מתעבת את וויליאם. אני כל כך שונאת אותו. בן של זונה. הוא אנס אותי. הוא פאקינג אנס אותי. הוא נגע בי. המגע שלו עדיין על העור שלי. האוויר בחדר הזה היה אותו אוויר שהוא נשם לפני מספר שעות.
"סקארלט את חייבת להגיד לי מה קרה לך" הוא לחש מתקדם לעברי.
"תתרחק!!!!" צעקתי והוא עצר במקומו.
"אני אתקדם בכל פעם צעד אחד כדי שתראי שאני לא מתכוון לעשות לך משהו" הוא לחש בקול מרגיע.
"אני לא רוצה שתתקרב אליי" לחשתי בחזרה רועדת.
הדמעות המשיכו לזלוג במורד הלחיים שלי ובכל פעם שמצמצתי עיניו האדומות בעלות הרגש הלא ידוע הופיעו שם.
הוא גער מעליי. הוא היה מעליי והוא נכנס לתוכי בכעס. כל כך הרבה רגשות התחוללו בתוכו והוא שידר את כולם. עיניו היו אטומות וכהות. רגש אחד הופיע בהם. עדיין לא ברור לי איזה רגש.
"תצעקי את השם שלי" הוא לחש בעונג.
"לא רוצה!" צווחתי בוכה. הדמעות לא הפסיקו לרדת מעיניי האדומות. זה כאב כל כך. רגליי קשורות כל רגל לצד אחר של המיטה וכך גם ידיי. הוא קשר אותם אחרי שלא הקשבתי לפקודותיו ואחרי שניסיתי לברוח.
מעצם המחשבה על זה הדמעות המשיכו לרדת ללא הפסקה. כאב לי כל כך אבל עם כל הכאב קירבתי את רגליי אל תוך החזה שלי מחבקת אותם חזק כאילו חיי תלויים בהם.
"תהיה ילדה טובה ותפתחי את הרגליים שלך" הוא לחש מחייך לעברי. הנדתי את ראשי לשלילה והצמדתי אותם אף יותר מנסה כמה שיותר להסתיר את האיברים שלי. "איך שאת רוצה" הוא לחש והתקרב לעברי. הוא עלה מעליי מנסה לנתק את ידיי מלהסתיר את אבריי ללא הצלחה. הוא נתן לי סטירה ואני מתוך אינסטינקט בעטתי לו באזור הרגיש.
הוא התקפל ואני ניצלתי את ההזדמנות בניסיון לברוח מה שלא צלח כי זאיין היה שם. הוא תפס אותי לפני שיכולתי לברוח. אחרי שוויליאם חזר לעצמו הם קשרו אותי למיטה. ופה, הייתי חסרת אונים.
יבבות קלות יצאו מהפה שלי. רוצות לקרוע כל פיסת עור שהם נגעו בה בגוף שלי. הכאב שתוקף אותי מידי כמה דקות באזור שלי למטה צורם. בכל פעם שאני מקבלת כאב קטן אני מתפתלת מתחת לידיי. אני מניחה את ראשי על הרגליים שלי ומתייפחת אף יותר. נותנת לדמעות להמשיך לזרום במורד הלחיים שלי.
"תורך" הוא לחש בעונג אחרי שגמר. מביט בזאיין בפרצוף חולמני. מבטו של זאיין היה משועשע ממה שקרה דקות ספורות קודם לכן.
YOU ARE READING
The Rebel
Fanfictionכאשר נשים הם חפץ, תמיד תהיה אחת שתהיה מורדת. אחת שתעמוד על שלה, ולא תהיה מוכנה לתת לגבר להחליט עבורה. מה קורה כאשר אותה מורדת מוכרחה לעשות דברים בניגוד לרצונה, ובניגוד לכל הערכים עליהם גדלה. האם תצליח למרוד אל מול כולם ולהוכיח לכולם שהגברים לא יותר...
