עבר שבוע. עבר שבוע מאז שהגעתי לפה. שבוע שלא אכלתי ולא שתיתי. זה לא היה כזה חכם לאכול ולשתות את הכל בבת אחת.
דלת החדר נפתחה. התרגלתי לזה שאין לי פרטיות. "המלך רוצה לראות אותך בחדר שלו" אחד השומרים אמר בקול סמכותי והלך. אני מכירה את הארמון בעל פה. לפחות את מה שהרשו לי לראות.
הארי לא בא מאז הפעם האחרונה לפני שבוע. "אני יציל אותך" עאלק. ראינו אותו.
קמתי בלית ברירה. הרמתי מעט את החולצה שלי כדי לראות את הבטן שאין לי. היא פשוט אכלה את עצמה. רואים רק עור ועצמות. כשהוא אמר שהוא לא ייתן לי יותר אוכל, חשבתי שהוא צחק. כשאמרו שאין לו לב, חשבתי שהגזימו. הוא ראה אותי גוועת ברעב ואכל אל מולי את הסעודה הכי גדולה שראיתי בחיי, ולא נתן לי פרור לחם.
לא ראיתי את וויליאם מאז אותו יום גם כן. למעשה, לא ראיתי אף אחד פרט למלך ושומרים שכל פעם התחדשו.
הלכתי לכיוון חדר המלך. פותחת את המלך מבלי לדפוק. אומנם אני גוועת, אבל אם לי אין פרטיות, גם לו אין.
"לא שמעת על לדפוק?" הוא שאל בטון רגוע, מה שממש לא התאים לו. בדרך כלל הוא מתפרץ עליי וסוטר לי שוב ושוב. כמו תמיד. אבל הוא שונה.
"לא. בדיוק כמו שאתה לא שמעת" עניתי ועוקצנות נשמעה בקולי.
"יש לך מזל שיש לי מצב רוח" הוא ענה.
"כאילו שזה ישנה את העובדה שתשאל אותי משהו, אני אענה בשלילה, תתעצבן, תסטור לי ואני אלך לחדר להמשיך לגווע כי החלטת לתת לי עונש של לגווע עוד שבוע" עניתי במשיכת כתפיים. לאחר שסיימתי את דברי הבנתי מה אמרתי. אני הפכתי לאומללה ודיכאונית בגללו. אני לא אתן לו לשבור את התדמית החזקה שלי עליה עבדתי כ"כ קשה. אני לא אתן לו לשבור אותי. אני לא אשבר בגלל גבר. שום גבר שהוא.
"אני אשאל אותך שאלה אחת. תעני לי עליה בכנות" הוא שאל את הברור מאליו. הנהנתי מסוקרנת מה הוא רוצה לדעת הפעם. בפעמים הקודמות זה היה
האם היה לי חבר?
האם אני בתולה?
למה אני מורדת?
למה אני שונאת אותו?
למה אני לא מוכנה לקבל אותו?
וכל מיני שאלות בסגנון. וכמו שבטח כבר הבנתם, הבנאדם חולה נפש. פסיכופט. וצריך טיפול אישי אצל עשרה פסיכולוגים אחד אחרי השני, בלי הפסקות באמצע. וכמובן לנעול אותו בחדר סגור ללא חלונות ודלתות שלא יוכל לצאת משם לעולם. ככה לפחות אני חושבת, אבל אני לא רופאה שיכולה להחליט את זה, לצערי.
"את אוהבת אותי?" הוא שאל את השאלה.
עיניי הביטו בו מחפשות רמז כל שהוא להומור. ולאחר שלא מצאתי דבר פשוט פרצתי בצחוק מתגלגל. "זאת הבדיחה הכי טובה, והיחידה שסיפרת שבאמת מצחיקה" עניתי עדיין צוחקת.
"אני לא צוחק" טון קולו היה קשה.
"לא. אני לא אוהבת אותך. לעולם לא אוהב. תתמודד" עניתי מביטה בו במבט רציני. "אם כבר, אני מתחילה לשנוא אותך" המשכתי מושכת בכתפיי.
"את רוצה להתחתן איתי?" הוא שאל.
"מה לא היה מובן במה שאמרתי?" שאלתי משלבת את ידיי על החזה שלי.
"הבנתי. אבל אני עדיין מציע. את תהיה מאושרת. אני מבטיח לך. אני אדאג שיהיה לך הכל. את תהיה האישה הראשונה והיחידה שלי. טוב, אולי לא הראשונה, ואני לא מבטיחה שהיחידה, אבל יהיה לך מעמד כל שהוא פה בממלכה" הוא ענה מושך בכתפיו.
"תסתכל טוב על השפתיים שלי ועל התשובה שלי" אמרתי באיטיות.
"אם אני אסתכל עליהם עוד הרבה אני לא מבטיח לך שאני אעצור מעצמי לקפוץ על ההזדמנות לנשק אותם" הוא גיחך. התעלמתי ממה שהוא אמר והמשכתי.
"לא. אני לא אנשא לך"
"ואם אציע לך משהו?" הוא שאל.
"כמו?" עניתי משועשעת מהעובדה שהוא ירד לשפל כזה. לנסות לשחד מישהי כדי שתתחתן איתך זה באמת שפל המדרגה.
"אני אתן לנשים זכויות"
מה אתן חושבות על הפרק???
סליחה שלא העלאתי פרק עד עכשיו פשוט היה לי יום עמוס היום ומחר יכול להיות שהפרק גם יעלה מאוחר בגלל שאני בבית ספר שתיים וחצי ואז אני צריכה לחזור בחמש עד שמונה... :/
YOU ARE READING
The Rebel
Fanfictionכאשר נשים הם חפץ, תמיד תהיה אחת שתהיה מורדת. אחת שתעמוד על שלה, ולא תהיה מוכנה לתת לגבר להחליט עבורה. מה קורה כאשר אותה מורדת מוכרחה לעשות דברים בניגוד לרצונה, ובניגוד לכל הערכים עליהם גדלה. האם תצליח למרוד אל מול כולם ולהוכיח לכולם שהגברים לא יותר...
