"למה את צריכה לדעת?" הוא שאל וכעס נשמע בקולו.
"ס.. סתם זה פשוט מעניין לדעת מי היה הראשון אם אתה השני" לחשתי במעט פחד.
"סבא רבא שלי היה הראשון" הוא לחש וחיוך גאווה נח על פניו. הנהנתי מסמנת לו להמשיך.
"אני לא יודע מה הסיפור המלא של איך התחילה המלוכה, אבל אני יודע שעל שמו נקראתי. ופה זה נגמר".
"לא מעניין אותך לדעת על השושלת שלך?" ניסיתי להוציא ממנו ידע.
"לא" הוא משך בכתפיו. "וגם לך זה לא יזיז. הבנת?" כעס נשמע בקולו.
"כן" מלמלתי.
אחרי המון זמן ששכבנו במצב הזה שמעתי נחירות קטנות שיוצאות מפיו. הוא ישן. אלוהים תודה רבה שהוא נרדם סוף סוף. יצאתי מהמיטה שלו והתהלכתי אל מחוץ לחדר. אני אלך לספרייה העצומה הזאת. חייב להיות שם משהו עליו.
הלכתי במסדרון העצום ואיש לא היה כאן. כמו תמיד. אני מתה לדעת אם מישהו נכנס לארמון, הם גם יודעים מזה?
פתחתי את דלת הספרייה. דוחפת אותה בחוזקה. רעש של חריקה נשמע ממנה אבל בכל זאת פתחתי אותה. השארתי אותה חצי פתוחה למקרה ואצטרך לברוח. נכנסתי והיה שם גבר שנראה בסביבות ה-20 לחייו.
"סליחה?" לחשתי והוא העלה את מבטו אליי.
"הו, גברתי הכבוד הוא לי" הוא יצא מהעמדה שמאחוריה הוא עמד וקד קידה בפניי מושיט את ידו.
"אתה צריך עזרה או משהו?" שאלתי לא מבינה מה הוא רוצה מהחיים שלי.
"אני מבין שלא למדת נימוסים" הוא גיחך.
"נימוסים? בשביל עולם מלא בגברים? לא תודה" חייכתי חיוך מזויף שהיה גלוי. הוא צחקק וחזר אל העמדה שמאחוריה הוא היה קודם לכן.
"לא משנה במה מלא העולם, נימוסים חשובים בכל מצב. לא כך?" הוא שאל מגחך.
"לא" עניתי משועממת מהמשפטים שלו.
"מה את צריכה גברתי?" הוא שאל.
"סקארלט. לא גברתי" תיקנתי.
"אני מחויב לקרוא לך גברתי. כל משרתי האדון קיבלו את ההוראה הזו". ואני כתגובה גלגלתי את עיניי.
"אז אני מחייבת אותך לקרוא לי סקארלט" מלמלתי.
"אוקיי, סקארלט" הדרך שבא הוא העביר את שמי על לשונו גרמה לי לצמרמורת קטנה. "מה את צריכה?" הוא שאל. והביט במחשב. "סקארלט" הוא חזר על שמי והביט בי.
אני לא אוכל לספר לו על זה שאני מחפשת מידע על ריצ'ארד הראשון כי אז אם ריצ'ארד יגלה שהייתי פה וישאל אותו למה הוא יענה.
"אני רוצה לדעת יותר על שושלת המלוכה" חייכתי לעברו חיוך שנראה כמעט תמים.
"של ריצ'ארד?" הוא שאל.
"כ.. לא. לא. שושלות מלוכה בהכללה" המשכתי לחייך.
"אין ספרים פרט למלוכה של ריצ'ארד" הוא ענה מחפש במחשב ומקליד מספר דברים.
"אוקיי. אין לי בעיה לעיין בספרים הללו" עניתי בטון מכובד והוא גיחך.
"את משהו משהו סקיי" הוא גיחך.
סקיי. בחיים לא נתתי לאיש לקרוא לי בשם הזה. זה נחמד שקוראים לך בשם חיבה. זה אומר שמחבבים אותי. אסור לו לחבב אותי. הוא צריך לתעב אותי כמו שאני מתעבת את המין שלו.
"אל תקרא לי ככה" עניתי בטון נוקשה. הוא העביר את מבטו אלי ואז אל המחשב.
"מישהו פה הפך לקשוח" הוא מלמל בקול גבוהה.
מה עובר עליי? אני מתחילה להתנהג כמוהו. כמו ריצ'ארד. משנה מצבי רוח. אסור לי להיות כמוהו. אסור לי לתעב אנשים שלא עשו לי דבר. אני צריכה להיות נחמדה אליהם. רק לאנשים שעשו לי דברים רעים להיות רעה. אז למה אני מתנהגת ככה?
"אין לך גישה אל האגף הזה" הוא אמר מביט בי.
"למה?" שאלתי.
"האגף הזה שמור אך ורק לשושלת ריצ'ארד עצמה. ובגלל שאת עדיין לא נשואה לריצ'ארד באופן רשמי אין לך את האפשרות להיכנס לאגף הזה"
"ואחרי שאני אהיה חלק מהשושלת תהיה לי אפשרות?"
"מה שם המשפחה שלך?" הוא מלמל מקליד מספר דברים.
"ג'ונסון" עניתי בקצרה.
"אני חושב שלא. ריצ'ארד הראשון חסם כל יכולת של אדם שלא מהשושלת שלו להיכנס אל האגף הזה. במיוחד לבני משפחת ג'ונסון" הוא לחש מצביע על המסך. התקדמתי לעברו והבטתי במסך.
באותיות אדומות וגדולות הופיע המשפט:
"הכניסה אסורה לבני משפחת ג'ונסון"
"מה את עושה פה?" קול נשמע מפתח הדלת. הסתובבתי והבטתי ב......
ועכשיו מגיע הקטע שאני מעצבנת אתכן ולא מספרת לכן מי זה היה :>>>>>>
מה אתן חושבות על הפרק??? ומי אתן חושבות שזה היה???
YOU ARE READING
The Rebel
Fanfictionכאשר נשים הם חפץ, תמיד תהיה אחת שתהיה מורדת. אחת שתעמוד על שלה, ולא תהיה מוכנה לתת לגבר להחליט עבורה. מה קורה כאשר אותה מורדת מוכרחה לעשות דברים בניגוד לרצונה, ובניגוד לכל הערכים עליהם גדלה. האם תצליח למרוד אל מול כולם ולהוכיח לכולם שהגברים לא יותר...
