The Rebel

The Rebel - Chapter 37

ישבתי בפינת המיטה שלי, בקצה המרוחק מהחדר. בוהה בנקודה לא מוסברת בקיר. חושבת על הכל. איך הגעתי למצב הזה. ולמה זה קורה לי. אני מרגישה כל כך חשופה. כל כך מגעילה. נגועה. דוחה. אם הייתה לי האפשרות להוציא לעצמי את העור הייתי עושה זאת, הייתי רוצחת חיה מהיער ומדביקה את העור שלה על שלי. אני לא רוצה את העור שלי. הוא נגוע. הוא נגע בו. אני לא רוצה שהוא יגע בו. אני לא רוצה שהוא יגע בי. אבל זה כבר מאוחר מידי. מיום ליום, מלילה ללילה, משעה לשעה, מדקה לדקה, משנייה לשנייה, אני מפחדת שהוא יפתח את הדלת. אני מרגישה את עצמי מתחרפנת. זה קרה לפני כמה ימים. אני כבר לא בטוחה. אני לא זזתי מנקודה הזאת. אני יושבת פה מחבקת את הרגליים שלי ובוהה. אני לא מסוגלת לישון. גם כשניסיתי הוא בא לי בחלום והתעוררתי בצרחות ובהלה. המשרתות כל יום ויום מאכילות אותי. אני מתקלחת כל יום חמש פעמים בגללו. מנסה להוציא כל חלק נגוע שיש בי. למרות שאני לא יכולה.

למה הייתי חייבת לדעת את האמת?

למה הלכתי לדבר איתה?

למה גיליתי מי הוא וויליאם באמת?

למה הצלחתי לפתוח את הספר?

למה גיליתי מי זה כריס, אבא של ריצ'ארד?

למה עשיתי את המעשה המטומטם הזה עם הארי?

למה אני פאקינג התאהבתי בבן זונה הזה שנטש אותי ברגע האמת?

למה?

הייתי כל כך סקרנית שזה גרם לאיך שאני היום. כלואה במרתף בעל מיטה שירותים ומקלחת. שכל יום שלושה פעמים ביום ג'וליה — המשרתת באה להביא לי אוכל ומים. היא מאכילה אותי לאט לאט ועוזרת לי להשתקם. אם לא היא, ממזמן הייתי משתגעת.

היא מקשיבה לי. לכל מילה שלי. אכפת לה ממני. אחרי שאני עשיתי לה את המוות היא עדיין נשארה איתי. אחרי מה שריצ'ארד עשה לי לא רציתי אף אחד. לגברים אסור להיכנס לתא שלי. פקודה של הרופאה. מי שיכנס יגרום לי להתחרפן ולנזק שעלול להישאר לנצח. כך היו דבריה.

תראי למה פאקינג גרמת לעצמך. ילדה שפעם הייתה מורדת, שלא שמה על אף אחד. יושבת במרתף של הגבר היחידי ששולט בממלכה אחרי שכל הגברים בממלכה ראו אותו אונס אותה.

 איפה הייתי ולאן הגעתי.

הדמעות נעמדו שוב בעיניי. כך אני יודעת מה השעה. אני בערך בוכה כל יום בשעה מסוימת כשיש שקיעה. בערך בין 5-7. אני יודעת את זה כי עוד כמה דקות ג'וליה תיכנס ותראה אותי בוכה. מרוב שהייתי רגילה לספר לה הכל ולבכות הדמעות יורדות לבד בשעות הללו. נשמע מטופש לא? טוב.. אלו החיים שלי. הם מטופשים, מטומטמים, דפוקים, אבל בעיקר דפוקים.

אתם בטח תוהים על מה אני מדברת נכון? למה הכל דפוק אצלי. מה עשיתי שגרם לזה. טוב, אז אני אתחיל מההתחלה. הצלחתי למצוא דרך להגיע אל הטירה, ולאחר שנכנסתי, פגשתי את ג'וליאן.

ג'וליאן היא סבתא רבה של ריצ'ארד. היא אמא של סבתא שלו — ארלין.

עצמתי את עיניי חזק. מפשפשת בזיכרון של עצמי מנסה להיזכר בשיחתנו במדויק.

"היי, מי את?" קולה השלו שאל.

"א.. אני סקארלט ג'ונסון גברתי" לחשתי קדה בפניה. כאות לכבוד.

"אין צורך לקוד בפניי, סקיי. וכמובן שאין צורך להציג את עצמך בפניי, כיוון שאני מכירה אותך עוד מלפני שידעת על קיומי. וכדרך אגב, אני לא המלכה אז אין צורך לקוד בפניי" היא לחשה עם חיוך קלוש מלטפת את ראשי. "מה רצונך?" היא שאלה ואני בהיתי בא קמטים רבים עיטרו את פניה. שיערה היה אפור על גבול הלבן, שפתיה היו דקיקות עד כמעט לא היו. גבה היה עקום במקצת. היא הייתה רזה וכחושה.

"אני רוצה לדעת מי את" לחשתי והיא צחקה. צחוקה היה צרוד ודמה למכשפה מהאגדה של עמי ותמי.

"אינך יודעת מי אני, אך בכל זאת נכנסת הינה?" היא שיחקה בין ידיה.

"כן" לחשתי. "כאילו, אני יודעת שאת סבתא רבה של ריצ'ארד, לא מעבר גברתי" לחשתי.

"אין צורך בכך שתקראי לי גברתי. בואי נשב ואספר לך כל מה שתחפצי בו" היא אמר מתקדמת לכיוון מסוים.

הנהנתי לעצמי אני מניחה, והתקדמתי אחריה. הטירה הייתה עצומה ועיטרו אותה תמונות רבות, ופסלים נחו בכל פינה. לוסטרות ישנות ומאובקות נחו באמצע החדרים הגדולים והרחבים שהיו שם. הגענו למקום עצום שנראה כמו סלון של בתי מלוכה.

"תשבי" היא לחשה והתיישבה בקורסה ואני בספה שלידה. "זילדה! תכיני שני כוסות תה בבקשה!" היא קראה אל החלל הריק.

"מיד!" קול הופיע מן האפלה.

"אז מה שאלתך הייתה, תזכירי לי?" היא הביטה בי ושילבה את ידיה.

"מי את?" לחשתי בוחנת אותה שנית.

"ג'וליאן ג'ונסון" היא חייכה לעברי.

"אבל בעלך, זה שנפטר — זכרונו לברכה, שם משפחתו היה וויליאמס" לחשתי כלא מבינה.

"הוא לא בעלי" היא לחשה ומבטה הפך לעצוב. "אני לסבית" היא המשיכה ואני הבטתי בה במבט שואל.

"אני יודעת שזה נראה לך מוזר, אך זאת הסיבה שריצ'ארד לא היה עצוב כשהוא מת. אני בספק אם הוא יודע בכלל. פשוטי עם לא מעניינים אותו" היא גיחכה.

"את.. את לסבית?" מלמלתי כלא מבינה.

"כן, לא מרצון. הוכרחתי." היא לחשה.

"מי הכריח אותך?"

"אמא שלי"

מה אתן חושבות על הפרק?

אני מבטיחה שהפרק הבא יהיה ממש מעניין כי תגלו כל מה שהלך שם :>

ואני בקרוב עומדת לגמור את הסיפור ואני חושבת שלא תהיה עונה שנייה :/

אבל אני מבטיחה לכן שעבדתי על מלאמלאמלא רעיונות לסיפורים חדשים ואני מקווה שאני אצליח להגיע לכמות קוראות כמו בסיפור הזה :>