"א.. אמא שלי?" לחשתי. גרוני הפך ליבש ופי נפער מעט. הדמעות החלו להיווצר אט אט בעיניים שלי. ככל שעיקלתי את זה יותר כך הרגשתי בנוכחות שלהן.
"כן. אמא שלך. חמותי" הוא משך בכתפיו.
רצתי כנגד כל הסיכויים לכיוון המטבח. יודעת שהוא ירוץ אחריי. יודעות שהוא לא ייתן לי לראות אותה. יודעת שהיא סובלת כרגע. רצתי מהר יותר ויותר. נתתי את כל הכוח שהיה לי. רק כדי לראות אותה שוב.
היא מתה. זה לא יכול להיות. היא מתה. אבא שלי נתן לה למות לבד. הוא שיקר לי. הוא עבד עליי.
האטתי את הריצה שלי לאט לאט. מריצה מהירה להליכה מהירה, מהליכה מהירה להליכה רגילה, מהליכה רגילה למספר צעדים עד שנפלתי על הרצפה. מתייפחת. בוכה.
זה לא יכול להיות. היא מתה. הוא שיקר לי. היא לא באמת פה. היא לא יכולה להיות פה. נכון?
"מה קרה הפסקת לרוץ?" הוא שאל בשעשוע.
"היא מתה. אתה שיקרת לי. עכשיו אתה תהיה מת!"צעקתי ורצתי לעברו. נותנת לו את האגרופים הכי חזקים שלי. והוא כתגובה רק צחק.
"חתיכת! בן! של! זונה! אני! שונאת! אותך! ואני! לעולם! לא! יאהב! אותך!"צעקתי כל מילה ואחרי כל אחת מהן נתתי לו אגרוף חזק יותר. ככה לפחות ניסיתי.
"אוי אוי אוי. סקארלט את ממש מכאיבה לי" הוא אמר בציניות גלויה.
"אני שונאת אותך" המשכתי להתייפח. "אני כן כל שונאת אותך" נפלתי על הרצפה.
אני כל כך מתגעגעת אליה. האוכל כל כך הזכיר לי אותה. הוא מצא את הנקודה הכי רגישה שלי. הוא מצא אותה והוא משתמש בא. הוא הכין את האוכל כמו שאמא שלי מכינה. הוא אמר לי שהיא פה כשהיא בעצם לא בין החיים בגלל האבא המזדיין שיש לי.
אני שונאת אותו.
אני שונאת את ריצ'ארד.
אני שונאת את וויליאם.
אני שונאת את אבא שלי.
אני שונאת את כולם.
אני מתגעגעת אליה. אני מתגעגעת לאמא שלי. אני רוצה שהיא תחבק אותי ותחייך אליי. שתלטף אותי בלילות עד שאני אירדם. כמו שהיה אז, כשהייתי בת שלוש. לפני שהוא הרג אותה. נתן לה לסבול עד למוות.
היא לא פה.
פתאום הרגשתי כל כך לבד. שנאתי את עצמי. אני נגועה. הוא נגע בי. ומיום ליום אני מתחילה לעכל את זה. אני לא הבנתי את המשמעות של זה עד עכשיו.
הוא נגע בי.
היא הלכה.
אני נשואה לאדם שאני לא אוהבת.
האדם שאני מתחילה להתאהב בו הוא יד ימינו של זה שאני נשואה לו.
וזה שזכה בי פסיכופת מדרגה ראשונה.
ואני נקבה.
אני חסרת זכויות.
מעולם לא היו לי, ועם איך שזה נמשך, לעולם לא יהיו לי.
חלמתי שאני נמצאת בעולם מלא נשים – לא אהבתי את זה.
כרגע אני בעולם מלא גברים – אני לא אוהבת את זה.
למה העולם כזה דפוק והוא לא יכול להיות בשוויון עם כולם? גברים ונשים כאחד.
או שאולי העולם לא דפוק ואני הדפוקה? מה עובר עליי? כל כך הרבה תהיות, מסתוריות, תעלומות, חשדות, מכות, אונסים, אנשים הזויים, כאב. כל כך הרבה כאב. ובכי, כל כך הרבה בכי. שתיהם ביחד. מעולם לא בכיתי כל כך הרבה.
מעולם לא פחדתי כל כך מבנאדם אחד.
מעולם אף אחד לא הכה אותי, אנס אותי, או הכריח אותי לעבור את מה שאני עוברת עכשיו.
אז למה הכל בא לי בבת אחת פתאום?
ולמה דווקא לי? מה עשיתי רע? בסך הכל ביקשתי עולם נורמלי, מלא בזכויות, שאף אחד לא ישפוט אף אחד, שאני אהיה חופשיה, חופשיה לעשות כרצוני, לעשות מה שמתחשק לי מתי שמתחשק לי. למה אף אחד לא מוכן לקבל את תפיסת העולם שלי?
אולי כי אני מוזרה. עד עכשיו מעולם אף אחד לא המרה את פיו של ריצ'ארד. רק אני. אני מוזרה. פריקית. מה חשבתי לעצמי? שבאמת אני זאת שיחולל את השינוי? אני כל כך מטומטמת.
אני ממש נהנית לקרוא כל תגובה ותגובה שלכן!! אתן ממש משמחות אותי וגורמות לי חשק לכתוב יותר ויותר מיום ליום :)
מה אתן חושבות על הפרק?
מה אתן חושבות שעובר על סקארלט?
האם אמא שלה באמת בחיים או שזה שקר אחד גדול?
-אלה שחושבות שזה חלום/הזיה/משהו בסגנון - זה לא-
YOU ARE READING
The Rebel
Fanfictionכאשר נשים הם חפץ, תמיד תהיה אחת שתהיה מורדת. אחת שתעמוד על שלה, ולא תהיה מוכנה לתת לגבר להחליט עבורה. מה קורה כאשר אותה מורדת מוכרחה לעשות דברים בניגוד לרצונה, ובניגוד לכל הערכים עליהם גדלה. האם תצליח למרוד אל מול כולם ולהוכיח לכולם שהגברים לא יותר...
