"בוקר טוב אהובתי" הוא לחש בקול צרוד של בוקר.
אני כל כך שונאת לקום איתו.
"בוקר טוב" לחשתי עייפה. "אני לא יכולה להמשיך לישון?" לחשתי.
"לא" הוא ענה בכעס. "תתלבשי תתארגני ותעשי את הסידורים שלך, היום מחזירים לנשים את הזכויות" הוא לחש והרגשתי מרץ מתפשטת בתוך גופי. עיניי נפקחו ואור חדר לתוך החדר שבוא אני ישנה. החדר הסמוך לחדר של ריצ'ארד. "יש לך חצי שעה להיות בארוחת הבוקר, אם תפספסי אותה תצטרכי לחכות לארוחת הצהריים" הוא אמר ויצא מהחדר.
קמתי בזריזות ונכנסתי לחדר המקלחת. אספתי את שיערי בגולגול מרושל וצחצחתי שיניים. פשטתי את בגדיי ושמתי קרם גוף – רק בגלל שאין לי זמן להתקלח, לפחות שאני אריח נורמלי. לאחר מכן התלבשתי ויצאתי מחדר ההלבשה. נותרו לי עוד 15 דקות, הליכה מהחדר שלי לחדר האוכל זה 10 דקות, אני אתחיל עכשיו ואולי אפילו אקדים. התזתי בושם על צווארי ויצאתי מהחדר.
אחרי 10 דקות הליכה הגעתי לחדר האוכל. פתחתי את דלתות חדר האוכל והלכתי למקומי הקבוע בשולחן. חיכיתי לריצ'ארד שבדרך כלל מגיע בדיוק בזמן.
עבור 5 דקות – הוא לא הגיע.
עברו 10 דקות - הוא לא הגיע.
עברו 15 דקות – הוא לא הגיע.
עברו 20 דקות – הוא לא הגיע.
עברו 25 דקות – הוא לא הגיע.
עברו 30 דקות – הוא לא הגיע.
לאחר מספר שניות דלת החדר נפתחה בכמעט שקט מוחלט. הבטתי בה מלאת ציפייה וכעס. ממנה נכנסה אחת ממשרתות הארמון.
היא פנתה אליי עם ראש מושפל כי – לעובדות הארמון אין אפשרות להביט באנשי המלוכה אליהם הם מדברים.
"זה בסדר מתוקה. את יכולה להביט בי" לחשתי בטון רך והיא חייכה חיוך עצל והביטה בי עם עיניים מלאות כאב.
"ר..ריצ'..ריצ'ארד אמר ש.. שהוא.. ל.. לא יבוא" היא לחשה מפוחדת.
"תירגעי, אני לא אפגע בך" לחשתי וחייכתי חיוך עדין. היא נשמה נשימה עמוקה ועצמה את עיניה. לאחר מספר שניות פתחה אותן והביטה בי רגועה יותר.
"ריצ'ארד אמר שהוא לא יבוא. יש לו מספר עניינים סמכותיים לטפל בהם ושהוא יבוא אולי בארוחת הערב" היא עדיין לחשה. זעם זרם בעורקים שלי ומבטי הפך לכועס.
"מה זאת אומרת בארוחת הערב?! אני פאקינג קמתי בשש וחצי כדי לבוא לארוחת בוקר המזורגגת הזאת ועכשיו השעה היא עוד מעט שמונה וארבעים!" צעקתי והיא השפילה את מבטה רועדת. מבטי התרכך ואחזתי בראשי בתסכול. "זה בסדר. משוחררת" לחשתי והיא הנהנה והלכה משם בהליכה מהירה. משום מה, לא הרגשתי צורך להתנצל בפניה. הלכתי לכיוון חדר העבודה חושבת כבר על הנאום אותו אשא על כמה שאני כועסת עליו. פתחתי את הדלת בכעס והארי ישב שם ולצידו מחשב. הוא הקליד בזריזות ומבטו היה מרוכז כל כך שהוא כמעט ולא שם לב אליי. גנחתי בתסכול כשראיתי שהוא לא שם.
YOU ARE READING
The Rebel
Fanfictionכאשר נשים הם חפץ, תמיד תהיה אחת שתהיה מורדת. אחת שתעמוד על שלה, ולא תהיה מוכנה לתת לגבר להחליט עבורה. מה קורה כאשר אותה מורדת מוכרחה לעשות דברים בניגוד לרצונה, ובניגוד לכל הערכים עליהם גדלה. האם תצליח למרוד אל מול כולם ולהוכיח לכולם שהגברים לא יותר...
