"מי לעזאזל את חושבת שאת?!" הוא צרח.
"אלוהים תירגע" מלמלתי.
אני לא מפחדת ממנו. הוא חושב שאני כן. אבל אני לא. הוא לא מזיז לי. בדיוק כמו כל שאר הגברים בממלכה הזאת.
זאיין הגיע מתנשף ללא הארי.
"אדוני אני מצטער באמת שאני כן הוד מעלתך אבל היא פשוט ברחה לי אני לא התכוונתי אני אעניש אותה כראוי אני אוכל לקבל הזדמנות שנייה?" זאיין פלט את הכל בשנייה אחת. אין סיכוי שאני חוזרת לשם.
"לקקן" גיחכתי. מודעת לכך שהמלך בחיים לא ייתן לו הזדמנות שנייה אם אני אעשה בעיות אל מולו.
"תשתקי" זאיין סינן מבין שיניו.
"תשכח מזה" הוא נהם. "קחו אותה" הוא דיבר אל השומרים והצביע עליי.
"אתה יודע יש לי שם" מלמלתי.
הוא פער את עיניו. "איזה חוצפה יש לך לדבר אליי ככה?" הוא לחש בכעס.
"אותה החוצפה שיש לך לצעוק עליי ולקחת מהמין שלי את הזכויות" גלגלתי עיניים.
"את תצטערי על המילים אמרת. אני מבטיח לך" הוא אמר והשומרים החזיקו בי.
"תשחררו טיפה אלוהים זה כואב!" אמרתי בכעס. אלוהים איזה נמושות. הם כמובן לא הקשיבו עד שהמלך אמר אחרת.
הגענו לארמון שנראה קודר מבחוץ. קיבלתי המון מבטים מרחמים מגברים שונים בממלכה. אני לא צריכה ששום גבר ירחם עליי.
"קחו אותה לחדר 3087" הוא אמר והלך. הם משכו אותי קדימה נותנים לי ללכת בעצמי כשהם מאחוריי מחזיקים באקדח. הם פשוט חסרי עמוד שידרה. כמו רוב האנשים כאן.
הלכנו במסדרון ארוך עד שנשמע קול של יריות. הבטתי מסביב מחפשת את מקור הרעש. אם אני אשיג רובה, אני אוכל לברוח מכאן.
"וויליאם!" הם צעקו והיריות נפסקו. מתוך חדר שנראה כחלק מהקיר יצא אדם מבוגר. הבטתי בו כשפי פעור ועיניי הפכו גדולות יותר מהלם.
"סקארלט" הוא לחש.
"מה אתה עושה כאן?" לחשתי חזרה.
"קח אותה לחדר 3087" אחד האנשים שהיו מאחוריי אמרו וחזרו לאותו מקום ממנו באתי איתם. המסדרון הזה היה ענק. הוא היה קודר וחשוך. היו לפידים בצדדי הקירות שהראו את הדרך. ממש כמו עיצוב ימי הביניים.
"מה עשית שאת כאן?" הוא לחש מתקדם לעברי.
"אל תיגע בי" פרצופי חזר להיות קשוח.
"בסדר" הוא גלגל את עיניו ועשה עם ידיו תנועה של "שנלך?"
הלכתי לכיוון אליו הוא סימן והוא לצידי.
"מה עשית?" הוא חזר על שאלתו שממנה התעלמתי.
"שום דבר שאתה צריך לדעת" משכתי בכתפיי בכעס.
"את עקשנית כמו אמא שלך" הוא מלמל.
"שלא תעז לדבר עליה" לחשתי בכעס.
"ויש לך פתיל קצת כמו אבא שלך" הוא גיחך.
"תעזוב אותי כבר ולך תזדיין!" צעקתי.
"את בארמון המלך. אסור לך לצעוק פה אלא אם כן את רוצה לעבור לחדר הייסורים. זה חדר ליד" הוא משך בכתפיו עם חיוך ערמומי.
"וסתם שתדעי, אם את שומעת רעשים של צרחות או כל מיני כאלה, אלא נשים מחדר הייסורים שלא ביצעו כראוי את חוקי המלך" החיוך הערמומי שלו המשיך להופיע על פניו.
הבטתי בו בגועל. אני לא פאקינג מאמינה שהוא האח החורג שלי.
"זה החדר שלך" הוא הצביע על החדר. התקדמתי לחדר בצעדים מהירים פותחת אותו לרווחה. זה לא בית מלון אבל יש לי חדר משלי.
"יופי. עכשיו אתה עף לי מהפרצוף" חייכתי חיוך מזויף וסגרתי לו את הדלת בפרצוף. הוא פתח אותה שוב ופרצופו כועס.
"שלא תעזי לעשות את זה שוב. זאת הקומה שלי. אני אחראי עליה. אני רשאי לעשות כל מה שאני רוצה בך. אז תשתקי ותהיה ילדה טובה. בעצם, אל תשתקי זה רק עושה לי את זה יותר" הוא גיחך.
"תעזוב אותי" אמרתי בכעס. הוא הביט בעיניי. עיניו היו בצבע כחול כצבע אמא שלו. שתיהם פשוט זונות. אחת נקבה והשני זכר.
"לעכשיו אעזוב אותך. אחר כך אני לא מבטיח כלום" הוא לחש וקרץ. לאחר מכן הוא יצא מהחדר מותיר אותי לבד.
התיישבתי על המיטה מביטה נקודה לא ידועה עד שדפיקה נשמעה מהדלת.
"פתוח" בהיתי בדלת. הארי נכנס פנימה.
"מה אתה עושה כאן?" שאלתי מבולבלת.
"באתי להציל אותך" הוא לחש.
ווהוו הארי כבר לא מניאק. או שהוא כן. לכו תדעו.
אגב אני מזכירה לכן לזכור טוב את המלך ריצ'ארד השני ואת האח שלה :))))))))
YOU ARE READING
The Rebel
Fanfictionכאשר נשים הם חפץ, תמיד תהיה אחת שתהיה מורדת. אחת שתעמוד על שלה, ולא תהיה מוכנה לתת לגבר להחליט עבורה. מה קורה כאשר אותה מורדת מוכרחה לעשות דברים בניגוד לרצונה, ובניגוד לכל הערכים עליהם גדלה. האם תצליח למרוד אל מול כולם ולהוכיח לכולם שהגברים לא יותר...
