בפרק הקודם:
"הבנת אותי ילד?"- שאל פול והינהנתי.
יוצא מחדרו ומהמחלקה ואז מהבית חולים עצמו. נכנסתי לרכב שלי והתקשרתי לפרקר.
הסברתי לו את התוכנית ונסעתי לארגן אותה.
_______________________________________
נקודת מבט של קייטי
"מה קרה מאמי?"-התיישבתי ליד סטפן שזמן שהוא בדיוק סיים לדבר בטלפון. פניו נהיו לבנות כמו סיד.
"אבא שלי"-ענה בשקט. מאז שעברנו לאוסטרליה אחרי התאונה שלי (מלפני חודשיים), סטפן כל הזמן ניסה לדבר עם אביו אבל הוא רק כעס עליו וצעק עליו שיחזור וסטפן פשוט לא הבין למה.
סטפן בחיים לא הרחיב יותא מדי על משפחתו בטענה שזה לא מעניין.
"מה איתו?"-שאלתי דואגת.
"הוא מת"-אמר בקול שבור וזרק בפתאומיות את הטלפון על הקיר.
הטלפון נשבר, התנפץ וליבי קפץ מרוב הרעש. "אני מצטערת אהובי"-אמרתי לסטפן והוא הינהן, מחבק אותי.
"איפה הוא נמצא?"-הוספתי. סטפן פשוט ישב בשקט. הרמתי את ידי וליטפתי את גבו כדי לנחם אותו אבל הוא רק התקשח יותר ופשוט לא ענה לי ואחרי כמה דקות של שקט מחריש אוזניים הוא קם ויצא מהחדר.
ישבתי על המיטה מביטה בדלת הסגורה שסטפן לפני כמה רגעים יצא ממנה בלי שום הסברים.
כאב חזק תפס את ראשי וידיי מיהרו לתפוס אותו חזק. "אחח"-נאנחתי בכאב ותפאום...
***פלאשבק***
"מה אתה עושה?"-צחקתי כשהו דיגדג אותי בלי הפסקה.
"תגידי שאני מלך"-פקד עלי והמשיך לדגדג.
"אתה מפגר ^^^"-צעקתי מנסה להשתחרר מהאחיזה שלו.
"תגידי שאני מלך, קייטי!"-אמר מרים אותי כך שראשי מתנגש בגבו ורגליי באוויר.
"טוב טוב ^^^ אתה מלךךךך מלךךך"-אמרתי נכנעת.
"יופי"-קבע בחיוך, משחרר אותי.
"אתה לא נורמלי"-קבעתי כשהתיישבנו ביחד על המיטה, נושמים כמו משוגעים.
"יודע. בגלל זה את אוהבת אותי"-קבע ואני פרצתי בצחוק.
"מה עם אבא שלך"-הצלחתי סוף סוף לשאול תשאלה הזו.
"מה איתו?"-שאל באדישות.
"למה אתם לא מדברים על העיניינים בינכם?!"-שאלתי. אני לא רוצה שהם יריבו. זה עושה רע לשון ואני בטוחה שגם לאביו.
"ככה"-ענה בפשטות.
"נו שון"-אמרתי ודחפתי אותו טיפה. הוא לא ענה.
ואחרי כמה רגעים יצא בלי שום הסברים.
***סוף פלאשבק***
"אלוהים"-לחשתי כשהכאב המחריד הזה הופסק.
מי זה היה? אני לא מבינה שום דבר. מה זה היה לעזאזל?!
אני לא יכולה לשאול את סטפן על זה, או שכן.
מה אני יעשה עכשיו.
נקודת מבט של סטפן
הוא מת.
אבי מת. הוא כל כך כעס עלי על מה שאני עשיתי, כל כך שרק קבע לי דברים כמו להגיע בחזרה לניורק ולהחזיר את קייטי אבל, אני לא יכול!
אני כל כך אוהב אותה ואני לא יכול לעזוב אותה ולהחזיר במיוחד כי היא אוהבת אותי עכשיו.
כן היא אוהבת אותי. תיקראו לי משוגע, שאני צריך למות, שלא מגיע לי אותנ... איך שבא לכם אבל רק בזכות מה שעשיתי היא שלי. ושון.. שון הוא העבר המסכן שלה, העבר שהיא אפילו לא זוכרת.
אני לא יכול לחזור. זה יהרוס הכל.
בחודש הראשון הצבתי אנשים שיעקבו אחרי פעולותיו של שון ודיווחו לי שהוא שבור ומנסה למצוא דרך להחזיר אותה אך בגלל שעברו חודשיים, אני לא חושב שהוא הצליח.
עצרתי את המעקב כי פשוט נהיה לי משעמם ממנו. הוא סובל, וזה כל מה שרציתי.
אני חייב להציב לו שוב מעקב ולבדוק אם אני יכול להגיע להלוויה של אבי. הם בטוח לא יהיו שם, הם הרי אוייבים. אין מצב שאני נוסע לבד ומשאיר אותה ואין מצב שאני לא נוסע בכלל.
זה אבא שלי.
אחרי שיצאתי מהחדר שלי ושל קייטי הלכתי לנשום אוויר. היה לי קשה לענות לה כי עכשיו, אני צריך לשים לב למה שאני אומר שלא יחזור לה הזיכרון.
אם הוא יחזור הכל הלך.
חזרתי בערב לבית שלנו אחרי סידורים לגבי שון. נכנסתי לחדר וראיתי אותה שוכבת וקוראת ספר.
יפה שלי!!!
אמאלה אני מטורף עלייה.
(פסיכופט- הערת הכותבת)
לא רציתי לריב איתה אז פשוט התיישבתי ליידה והיא הרימה את מבטה אלי והניחה את הספר לידה.
"אנחנו נוסעים להלוויה"-אמרתי עם כאב בקולי.
היא קמה, התקרבה אלי וחיבקה אותי.
אני אוהב אותה.
_____________________________________
אז הנה סופו של פרק 50.
חחח לא סוף הסיפור אל תחשבו על זה.
יש עוד כמה פרקים.
תקשיבוווו אין עכשיו מטרה כי אין לי מושג מתי אעלה עוד פרק.
אז אני אשמח לביקורות על העלילה.
אוהבת<3