נקודת מבט של קייטי
"שון"-התחלתי לומר כשישבתי על רגליו במטוס.
"הא?"-ענה.
"איך אתה?"-שאלתי אותו מלטפת את לחייו.
מהבוקר הוא ככה, מאז שיצאנו מהמלון.
"למה ברחת ממני באותו היום"-שאל זועם ופשוט ליבי נעצר. מה אני אגיד לו עכשיו??
איך אני אסביר לו שרציתי לעזוב אותו בשביל שהוא לא יפגע?!
ואפילו יש לי הוכחה...התאונה..
הוא כן נפגע בגללי, ואני עדיין חושבת שאני צריכה ללכת, אם לא סטפן אז יבוא
מישהו אחר ששוב בגללי יפגע בשון. כשחשבתי ששון מת, רציתי רק למות.
אבל אלוהים עזר לנו, ונתן לנו עוד ניסיון...ואם אנחנו נשתמש בו לא נכון? והוא יפגע שוב או יותר חמור הוא ימות?
אלוהיםםםם
איך אני יוצאת מזה.
"קייטי"-חזר על עצמו עצבני בזמן שרוברט קם במילמול "רק אל תריבו לידי" ונכנס לאחד החדרים.
"אני..אני"-החלתי להגיד ואז הדמעות החלו לצאת מעיניי, החלו להרטיב את לחיי.
"מה את קייטי מה? למה הלכת באותו היום?"-שאל עצבני. קמתי ממנו והתישבתי על
הכיסא שהיה ליד.הוא נאנח כשהבין שאני לא אספר לו ופשוט קם והלך לחדר בסופו הרחוק של המטוס.
הבטתי בדמות שלו הולכת ופשוט הסתובבתי וחסמתי את פניו עם ידיי ופרצתי בבכי.
די למה כל החיים שלי כל הזמן כאלה? למה אני תמיד הורסת הכל? למה אני חייה בכלל?
למה מגיעים לי חיים כאלו?
"מיס ג'ונסון"-החל להגיד העוזר של שון. ניגבתי את דמעותיי והרמתי לעברו את ראשי.
הוא בדיוק יצא מהתא של הטייס והתיישב בכיסא מולי.
"מיס ג'ונסון אל תפגעי ממנו"-החל לומר."שמעתי את השיחה שלכם"-הוסיף
"אני לא נפגעת ממנו אמ.."-החלתי להגיד ופשוט נתקעתי, מה השם שלו?
"פרקר, תקראי לי פרקר"-אמר והנהנתי.
"אני לא נפגעת ממנו פרקר, אני זו שפגעתי בו"-אמרתי בזמן שדמעותיי מתחדשות שוב.
"מה זאת אומרת מיס ג'ונסון? אני בונקר"אמר מסמן עם ידיו שהוא לא יספר לאף אחד.
"אני פשוט לא יודעת איך לספר לו"-אמרתי מנגבת שוב ושוב את עיניי
אך דמעותיי המשיכו לזלוג.
"את יודעת שאפילו שהוא ניראה קשוח מבפנים הוא הכי בנאדם עם לב טוב מבפנים"-אמר שם את ידו על בירכיי כאות נחמה.
"אני יודעת, זה מה שאני אוהבת בו. הוא יכול להיות הכי עצבני ואדיש עם אחרים אבל איתי"-אמרתי ונאנחתי.
"איתי הוא שונה"-הוספתי ופרקר הנהן.
"כן הוא באמת בנאדם יוצא דופן, הוא כמו בן בשבילי. אני זוכר אותו מאז שהוא היה ממש קטן"-אמר פרקר וחיוך קטן החל להופיע על שפתיי כשדימיינתי את שון ילד קטן.
"אני ברחתי בגלל שפחדתי שהוא יפגע"-החלתי לספר לו. אני צריכה לשפוך, פשוט לשפןך ולהוריד את האבן הגדולה הזו מכתפיי.
"אויי אני מבין אותך ילדתי"-אמר שם את ידו על כתפיי באות נחמה.
"אני לא יודעת מה לעשות, בזמן שראיתי תתאונה שסטפן גרם לה, עיניי פשוט חשכו. חשבתי שהוא מת! אני באמת חשבתי שהוא מת"-אמרתי בזמן שסגרתי את עיניי עם ידיי.
"אני מבין אותך, כולנו חשבנו ככה אבל באותו היום שהוא קם הוא החל להתארגן ולנסוע אחרייך, הוא באמת קם מהמיטה של הבית חולים וטס אלייך, כדי להציל אותך."-אמרה ומחיתי את דמעותיי.
"ניראלי שמגיע לו לדעת הכל"-אמרתי והוא הנהן באות הסכמה.
"שון?"-קראתי לו וראיתי אותו שוכב על המיטה.
"מה"-ענה בקול אדיש."נו אל תיהיה ככה, אני מצטערת"-אמרתי מתיישבת לידו.
הוא התרומם טיפה ושם את ראשו על רגליי.
"תספרי לי"-אמר בקול עדין, עוצם את עינייו.
"פחדתי לפגוע בך"-אמרתי שולחת את ידי לעבר שיערו ומתחילה לשחק בו ומהמשפט הזה הכל זרם,
בכי
כעס
צעקות
ריבים
פשוט הכל!! עד שלא נירדמנו מחובקים.
נקודת מבט של שון
"יאללה זוג יונים"
"לקוםםם"-פתאום נכנס רוברט והחל לצעוק. "וואי סתום"-צעקתי עליו בחזרה ושמעתי את קייטי מתחילה לצחקק.
"מה את צוחקת?!"-שיחקתי אותי עצבני.
"לא אני לא"-אמרה ממשיכה לצחוק.
נוסעים יקרים אנא תחגרו חגורות הגענו ליעד
"סוף סוף בית"-אמרתי נאנח וקייטי שוב צחקה אללה שתיהיה בריאה.
כפרע על הצחוק שלה.
"מוכנה?"-שאלתי אותה.
"מוכנה."
____
סורי שהפרק קצר.
מקווה שאהבתם.
תגידו מה דעתכם❤
תצביעו ותגיבו💋
YOU ARE READING
גיבור שלי- My hero
Romance*מקום 5 ברומנטיקה 26.8.17 -גמור- -יש המשך לסיפור! שנמצא בפרופיל שלי My trouble-הצרה שלי קייטי ג'ונסון נערה בת 17 שעברה כל כך הרבה בחיים שלה. כל מה שהיא רוצה זה רק להצליח ולהגשים את חלומה. היא בחיים לא חשבה שאחד ממנהיגי עולם התחתון יציק לה. ויהפוך את...
