גיבור שלי- My hero

-פרק 30-

השיר של little mix
Secret love song
למי שהשיר לא יעבוד שיעדכן את הפרק
(יצא ויכנס שוב)
מקווה שתאהבו❤
ויש לי עוד סיפור חדש אשמח אם תקראו הוא בפרופיל שלי...
אז בלי הרבה חפירות... תהנו מהפרק, תצביעו ותגיבו.

____

נקודת מבט של קייטי
הגענו למלון שלפי המילים של שון, המלון של המשפחה שלו..
נכנסנו למעלית, אני, שון ורוברט בשקט ושון לחץ על הקומה ה7 ועד שהמעלית החלה לזוז...פלאשבקים מהאירוע החלו להופיע
מול עיניי.
כל זיכרון קטן שהיה לי מהימים האחרונים נשאר קלוע טוב טוב במוחי.
והמכות שסטפן נתן לי, שלא נדבר בכלל על זה ששון מת, לפחות כך חשבתי
אבל הוא חיי, וזה הדבר היחידי שמחזיק אותי חייה.
אני כל כך מקווה שהכל יסתיים.
אני כל כך רוצה שהכל יחזור להיות כמו פעם.
"בואי"-משך אותי שון ביד הכואב ובשניות משכתי אותה כלפי עצמי.
לספר לו? לא לספר? מה אני עושה??
"מה יש?"-שאל מביט בי בזמן שרוברט
החל לפתוח את הדלת.
"כלום"-אמרתי, אני מעדיפה לא להגיד לו... לפחות לא עכשיו.
נתתי לו את ידי והוא פשוט הביט בי במבט בוחן, אך לבסוף תפס את ידי ומשך אותי אחריו.
ואני.. אני מנסה לנשוך את שפתיי
חזק כדי שלא יצאו לי יבבות של בכי.
"מה יש קייטי"-אמר שון כשהתיישבתי על הספה שהיתה באמצע החדר והוא התקרב אלי והתכופף כך שהוא יושב על רגליו
מכופף ואני מולו על הספה.
"מה יש?"-שיחקתי את עצמי תמימה.
"קייטי דברי אלי מה קרה"- אמר קצת עצבני...
"שון"-החלתי להגיד באנחה גדולה.
"בוא נדבר בבית, הכל בסדר פשוט בוא לא עכשיו"-אמרתי מניחה את ידי על ידיו והוא נאנח בעצבנות.
"אני שמחה שאני שוב רואה אותך"-אמרתי ודמעותיי החלו לזלוג.
"מאמי אל תבכי, אני לא מתתי"-אמר קצת בציחקוק מנגב את דמעותיי עם ידו.
"תודה לאל, אני לא יודעת מה הייתי
עושה בלעדיך"-אמרתי מחבקת אותו.
"חח אהבה שלי את"-אמר מחבק אותי.
"בואי נלך לישון מחר חוזרים"-אמר ומשך אותי לחדר.
נכנסתי לשירותים שהיו שם כמובן עם
חולצה ארוכה של שון.
הורדתי את בגדייה ונשארתי עם הלבשה תחתונה, תביטה בגופי החבול מול המראה.
נוגעת לאט ובעדינות בבטני וישר נאנחת בכאב.
לא רציתי לראות את זה עוד ופשוט לבשתי
על עצמי את התחולמה ויצאתי
"אלוהים קייטי זה שקוף"- אמר סוגר
את עיניו.
הבטתי בעצמי, מה ישלו זה? החולצה בסדר.
"אחח מה הייתי עושה לך"-אמר אחרי שציחקקתי וישר פלאשבקים עלו במוחי.
פלאשבקים של הרגעים שבהם
סטפן נגע בי.
נגע בי כנגד רצוני.
כמעט אנס אותי.
"קייטי?"-העיר איתי שון מחשיבותיי.
"הא?'-שאלתי...
"למה את בוכה?"-שאל.
"מה אני?'-שאלתי לא מבינה ונגעתי עם ידיי בפניי.
שיט אני באמת בוכה.
"דיי קייטי ספרי לי עכשיו"-אמר בכעס ואני פשוט התיישבתי על המיטה עם הגב אליו.
הוא קם והתיישב לידי.
"אני לא יכולה ככה, לא יכולה ככה יותר"-אמרתי מרגישה את זרם
גדול של דמעות יוצא מתוך עיניי.
למה זה כל הזמן מגיע לי???
אני כל כך מתביישת בזה שהוא נגע בי, נגע במקומות ששמרתי לשון! רק לו
ולאף אחד אחר.
רק לשון!!
לפחות זה היה ככה עד שסטפן הגיע והרס הכל! אני כל כך נגעלת מעצמי עכשיו! כל כך.
"קייטי מה הוא עשה לך"- אמר מלטף את גופי.
קמתי מהמיטה כשמבטו של שון עוקב אחרי כל תזוזה הכי קטנה שלי.
נגעתי בחולצתי ומשכתי אותה
מעלה ומורידה את כולה.
הבטתי בו, רואה אותו המום. אלוהים למה אני מראה לו את זה בכלל?
סגרתי את עיניי עם ידיי והתחלתי שוב לבכות.
לא עברה שנייה וכבר שון
משך אותי בעדינות אליו ומחבק אותי.
"מזלו שהוא מת, מזלו"-אמר חורק את שיניו.
"הכל בסדר קטנה, אנחנו נטפל בזה"-אמר מלטף את גבי.
"בואי נילך לישון"-אמר ומשך אותי למיטה.
ועם כל המחשבות פשוט נרדמתי.
מקווה שגם הוא.

"שון"-התחלתי לומר כשישבתי על רגליו במטוס.
"הא?"-ענה.
"איך אתה?"-שאלתי אותו מחטפת את לחייו
מהבוקר הוא ככה, מאז שיצאנו מהמלון.
"למה ברחת ממני באותו היום"-שאל זועם ופשוט ליבי נעצר.