-פרק 59-

4.2K 249 31
                                    

בפרק הקודם:
נקודת מבט של קייטי

"את מאוד אמיצה, קטנה. היית חסרה לי"-אמר מנגב את דמעותי.
"אני מצטערת, לא הייתי צריכה ללכת לעבודה באותו היום"-אמרתי וחיוך קל עלה על שפתיו.
"נכון, תודי שאת לא צדקת"-אמר מצמיד אותי יותר אליו ואני רק גילגלתי את עיניי.

"אתה בחיים לא תשתנה נכון?"-שאלתי ושנינו פרצנו בצחוק.
______________________________
נקודת מבט של סטפן
"איפה היא? האא למה לא הלכתם אחריה?"-צעקתי ברחבי השדה תעופה.
מטומם, אני פשוט מטומטם.
איך היא יכלה לברוח, מחקתי לה את הזיכרון היא לא יכלה להיזכר.

אני בכוונה הזמנתי כרטיסי טיסה רגילים ששון לא יוכל לאתר אותנו. אני בטוח שהוא לקח אותה.
הרי איך היא יכלה להיזכר???

"סעמק"-מילמלתי. "בוס ללכת לבדוק במצלמות אבטחה?"-שאל אחד מהשומרים ואני קיבלתי כריזה.
"אתם עוד לא בדקתם"-צעקתי והוא רץ לבדוק.
שוב שוב אהובתי נעלמה לי. אני אהרוג אות- את שון.
מחר ההלוויה של אבי ואחרי זה, זה יהיה הסוף של שניהם.

~1:45 בלילה~
נקודת מבט של שון
מחוץ לבית יש רק חושך ובפנים יש אותי ואותה. ישבתי על הכורסא ליד החלון והבטתי החוצה. חבורה של נערים עברה בליווי של מלא ציחקוקים, מה שישר עורר בי את הזיכרונות של הימים בהם אני והבנים השתוללנו.
הבטתי לכיוונה של קייטי. גופה היה שרוע על המיטה, ראשה היה מונח על הכרית ושערותייה היו מפוזרות לכל כיוון. כמה שהיא יפה כשהיא ישנה.
באתי לקום וללכת לישון לצידה אך מסך הטלםון שלי נדלק.

התקרבתי לטלפון שהיה מונח על השידה והבטתי בהודעה שקיבלתי וחיוך קל עלה על פניי.

~בוקר 7:37~

פקחתי את עיניי והבטתי לכיוונה של קייטי. היא ישנה והקלה קטנה שטפה את ליבי. קמתי במהירות והלכתי לצחצח שיניים.
התלבשתי ויצאתי מהחדר לכיוון המשרד של אבי.

כשנכנסתי ראיתי רק את פרקר שישב על הספה בצד והביט בשעונו. "מה יש?"-שאלתי.

"אתה ואביך מאחרים"-אמר ואני גיחכתי. "תפוח לא נופל רחוק מהעץ, הא?"-אמרתי מתקרב לחלון ונעמד מולו.
"בדיוק"-אמר והדלת נפתחה.
"מצטער אימך היתה אמורה להעיר אותי, אך כמו שאני ואתם מכירים אותה, היא לא עשתה את זה"- אמר מרים את ידייו כחף מפשה ואני שוב גיחכתי.
"מתי ההלוויה?"-שאל פרקר. 
"ב-4"-ענה אבי.
"אתמול בלילה דיברתי עם הבנים הם אמרו שהם יוכלו לעזור לנו"-התחלתי לספר להם.
***פלאשבק***
(מה שקרה בלילה)

באתי לקום וללכת לישון לצידה אך מסך הטלםון שלי נדלק.

התקרבתי לטלפון שהיה מונח על השידה והבטתי בהודעה שקיבלתי וחיוך קל עלה על פניי.
נכנסתי לקבוצה שלי ושל הבנים.

/כלבות של שון/

רוברט:אז מה שון, מחר זה קורה?
אדם: מה קורה?? סעמק למה אני תמיד לא בעיניינים?
אני: מחר ההלוויה בשעה 4.
ג'יידן: אנחנו עוזרים.
רוברט: בדיוק, אין מצב אני עוזב אותך לבד בזה. פעם שעברה הוא כמעט הרג אותך
אני: אתה דואג לי??
רוברט: לא
אני:כן בטח
אדם: טוב שתקו עכשיו אני מחליט.
ג'יידן: הנה הוא התחיל
אדם: ג'יידן אל תשגע אותי, מחר אני ורוברט נעקוב אחריו מהבית מלון שהוא נמצא עד לבית קברות, שם שון וג'יידן... אתם תיהיו שם עם אביך פרקר ופול ואז נתפוס אותו.
אני: מאיפה אתה יודע שהוא בבית מלון.
אדם: אם אתה מספר שפרצתי למחשבים של המשטרה אתה מת.
רוברט: אתה מפגר אחינו.
אני: בדיוק ואין מצב שאתם עוזרים. אם יקרה לכם משהו?!
ג'יידן:שתוק שתוק יהומו. לא יקרה שום דבר. קיצר קבענו ב2 אצלך שון.
אני: טוב

כיביתי את הטלפון והתקדמתי בשקט למיטה, נשכב לידה ומחבק אותה ואחרי זה פשוט נירדם.

***סוף פלאשבק***

"ואם יקרה להם משהו"-פתאום נשמע קול נשי. הסתובבתי וראיתי את....
____________________
ניחושים.... את מי הוא ראה

איךך???

גיבור שלי- My heroWhere stories live. Discover now