נקודת מבט של קייטי
פקחתי את עיניי לאט לאט.
מוצאת את עצמי נחה על מיטה שאיני מכירה.
סדינים שאיני מכירה וחדר שאיני מכירה.
ניסיתי לקום אך ראשי החל להסתחרר.
"מה קורה פה?"-שאלתי כשניסיתי להיזכר במשהו.
שחור,רק שחור אני רואה כשאני מנסה להיזכר במשהו.
התיישבתי לאט לאט על המיטה, מבחינה בשידה העומדת בצידו של החדר.
גם אותה אני לא מכירה. מזה? הכל חדש לי פה.
התיישבתי על הכיסא שנח ממולה של השידה והבטתי בעצמי.
מה עבר במוחי?
שום דבר.כלום.
ניסיתי להיזכר בשמי אך כאבי ראש עזים החלו להתחולל בראשי.
הבטתי שוב בעצמי, מבינה שאני לא זוכרת שום דבר. אפילו את שמי ודמעותיי פשוט פרצו החוצה. כמו זרם חזק של מים.
"קמת?"-שמעתי לפצע קולו של גבר שאינו מוכר.
"מי אתה?"-שאלתי בלחץ נעמדת ומביטה בו במבט מאיים.
"אני חבר שלך קייטי? את בסדר"-שאל לפתע בקול דואג.
"מה?"-שאלתי לא מבינה,מנגבת שוב ושוב את הדמעות שלי.
"עשית תאונה חיימשלי, הזיכרון שלך נפגע"-ענה משפיל את ראשו ואני פערתי את עיניי.
אני? תאונה? אני באמת לא זוכרת.
"אני לא מאמינה"-מילמלתי ופרצתי בבכי והוא אסף אותי לחיבוק.
חיבוק מוזר.
"לא נעים לי אבל איך קוראים לך"-שאלתי אחרי שנרגעתי.
"הכל בסדר מאמי, השם שלי סטפן סלבטור"-ענה עם חיוך בזמן שידו ליטפה את לחיי.
"ואני קייטי?"-שאלתי לא בטוחה והוא הינהן.
ישבנו איתו שעות על גבי שעות והוא סיפר לי עליו ואיך הכרנו וכמובן שעלי ועל העבר שלי.
הוא סיפר לי שהורי מתו כתוצאה מתאונת רכבים וזה גרם לי לצמרמורת חזקה בגוף.
כזו שהרעידה כל חלק וחלק בגופי.
אבל הוא היה שם כדי למלאות את הלב שלי.
עברו חודשיים מאז שקמתי מהתקרדמה שלי.
סטפן היה איתי הרבה.
לפעמים הרגשתי כאילו הוא בודק כל צד שלי.
וכשהוא כל הזמן איתי, כאילו הוא מפחד שאברח.
משהו בו לפעמים ניראה לי כמוזר.
נקודת מבט של שון
"צאי מפה"-צעקתי על מישהי ששוב גרמה לי לשכוח מקייטי לאורך חצי מהלילה הזה.
"אבל, אבל"- החלה להגיד בקול קועד.
"צאי"-דרשתי בצעקה. היא לקחה את הדברים שלה ויצאה.
קמתי, לוקח בקבוק וודקה,פותח ולוגם ממנו.
שוב ושוב.
מנסה שוב לשכוח עד כמה אני בן זונה.
עד כמה אני חרא, שיכולתי לאפשר לסטפן לקחת אותה. אני לא מבין איך הוא הצליח לאבוד עלי.
סעמק.
"שון"-נשמעה צעקה מחוץ לדלת ודפיקות חזקות נשמעו גם.
"מהההה"-צעקתי בעצבים, לא ישאירו אותי לבד נכון?!.
"פול בבית חולים"-אמרה אימי בצער.
התיישבתי על המיטה מנסה לעכל את מה שהיא אמרה כרגע.
אסור שיקרה לו משהו.
הוא היחיד שיכול לאתר את בנו ולגרום לו לחזור.
אם הוא ימות הכל ילך ביחד איתו. גם קייטי.
קמתי מהמיטה, צועד במהירות לעבר הארון.
מוציא בגדים, הולך לצחצח שיניים, לסדר את השיער ואז יוצא מהחדר.
אימי ואביא עמדו באמצע הסלון ודיברו בינהם.
אימי היתה שבורה ואבי חיבק אותה.
כשהם שמעו את צעדיי. הם העבירו את מבטם לכיווני.
"הכל בסדר?"-שאלה אימי ואני הינהנתי באדישות.
"אני בבית חולים"-אמרתי, לוקח את המבטחות ויוצא, שומע את אימי צועקת על אבי שיקח תמפתחות ושיבוא.
גיחכתי. למרות הכל.
הגנו לבית חולים כשבדרך אבא כל הזמן ניסה להדביק את מהירותי, אך בכל מקרה לא הצליח.
ובגלל זה אימי צעקה עלי שאני מטורף.
נו באמת?!
"מה איתו"-שאל אבי.
כשהוא הגיע לדלפק עם אימי ומאחוריו 4 שומרים.
עצדתי בצד מביט בהם ומתפלל שהוא לא ימות. הוא צריך לעזור לי להחזיר אותו.
"מההה"-צעקה אימי.
_______________________________________
איך?
מטרה: מעל 120 הצבעות ו30 תגובות