״רוי?״
הדממה נשארה בחדר דקות ארוכות. רוי יושב על הספה ומביט בטלויזיה בלי תזוזה, התרחק ממני מעט. מבטו חסר רגשות או הבעות. זה מפחיד אותי מאוד. ניסיתי לקחת את הטלפון מידו כדי להתקשר אל מי שהתקשר אליו ולברר מה קרה, אך הוא אוחז בו חזק כל כך שאני מתפלאת שהטלפון עוד לא נשבר. לפחות איבר מגופו מגיב, וזאת היד שלו שאוחזת בטלפון. כל שאר גופו קפוא.
דמעות מתווצרות מעיניי מלחץ, אני לא מבינה מה קורה, אן ומייק מביטים אחד בשני, ואז בי, ואז ברוי, וכך במשך דקות. אני מניחה את ידי על גבו של רוי ומתקרבת אליו מבט. אני אוחזת בסנטרו וגורמת לו להביט בי. זה נראה שהוא מביט דרכי, שהוא לא רואה אותי. הלחץ חונק אותי וגורם לי לסטור ללחי שלו בחוזקה. כל דבר שיגרום לו לצאת מהקיפאון שהוא נמצא בו. רוי ממצמץ וידו עולה אל לחיו ונוגעת באזור הכואב. מבטו סוף סוף התרכז בי, ראה אותי. אני אוחזת בלחייו בחוזקה ״מה קרה? מי התקשר?״ נראה שהוא שוב נזכר במה שאמרו לו כי הוא מתחיל לקפוא שוב. אני נושקת לשפתיו בחוזקה, בתקווה שזה יגרום לו להתרכז רק בי. אני מרגישה את ידו על ירכי, היא רועדת.
״ההורים שלי..״ הוא אומר ומביט בעיניי, ידו לופטת את ירכי בחוזקה, אני מתעלמת מהכאב הקל ומחכה שימשיך. ״המטוס שלהם, התרסק, הם מתים״
קול הפתעה מזועזע בוקע מפיה של אן, ואז אני שומעת רק צלצול צורם באוזני.
מתים? איך איך איך זה קרה?
״רוי..״ אני פולטת בתדהמה בפה פתוח. ידי עולה אל פי כדי לכסות אותה. אני מביטה בו בפחד, מה יקרה עכשיו? ההורים של רוי תמיד התעללו בו ובאחותו, איימו עליו. אך הם עדיין ההורים שלו. אנחנו נשארים בשקט לדקות ארוכות. אני לא יודעת מה להגיד, אני לא יודעת אם אגיד משהו שיעזור, איך אוכל לעודד אותו? לא אוכל. ההורים שלו פאקינג מתים. ״אני מצטערת״ אני פולטת בלחישה.
״אני.. אני צריך ללכת..״ רוי מגמגם וקם ממקומו. קמתי אחריו אך הוא אחז בכתפי בכוח כך שלא יכולתי לזוז. ״אני.. מעדיף להיות לבד עכשיו״ הוא משחרר אותי, צועד לכיוון הדלת ונעלם. כל עצם בגופי רוצה לצאת ולרוץ אחריו, אך המוח שלי אומר לי שלא. הוא רוצה להיות לבד, ואני אכבד את זה.
אני מסתובבת להביט באן ומייק. ידיה של אן מכסות את שפתיה, מייק מושך חזק בשיערו. אני מרגישה דמעות בודדות זולגות על לחיי.
אני לא אהבתי את ההורים של רוי, אפילו לא חיבבתי אותם. אבל.. אני נאנחת. רוי יעבור את זה?
אן ניגשת אליי ומחבקת אותי בחוזקה ״הוא יהיה בסדר״ היא לוחשת באוזני, זה נשמע כאילו היא משכנעת את עצמה. אן למדה לאהוב את רוי. הם הפכו לחברים טובים. אני מרגישה את חיבוקו של מייק מאחוריי ומתפללת בתוכי שמה שאן אומרת הוא נכון.
״מה יקרה איתם? עם אחותו? היא קטינה. לרוי לא יתנו להיות אחראי עליה, הוא עוד לא בן 21.״ אני שואלת בלחץ. מייק משחרר מהחיבוק. הוא מגרד בראשו ונאנח בכבדות. ״מה קרה?״ אן שואלת והוא נאנח שוב.
״אמא שלי ואמא של רוי היו החברות הכי טובות פעם, אמא שלי מאוד אוהבת את רוי ואת לילי, אני חושב שלא תהיה לה בעיה לקחת אחריות עליהם.״ מייק אומר וגורם לי להרים גבות בהפתעה. הן היו החברות הכי טובות? למה הפסיקו? ולמה מייק ורוי לא אמרו על כך שום דבר?
״אנחנו לא מדברים על זה יותר מדי, אמא של רוי השתנתה מאוד. אני לא אשקר- אני שונא אותה. לא עצוב לי שהיא מתה, אבל כן עצוב לי על רוי ולילי״
אני ואן עדיין המומות. ״אז למה התנהגתם כאילו אתה ורוי לא מכירים? כשרוי ניסה לכבוש את מורגן קראת לו ׳הילד החדש בעיר׳״ אן שואלת ואני מחכה לתשובתו של מייק בסקרנות. ״ההורים שלו לא רצו שום קשר אלינו, הם תמיד דאגו שרוי יהיה רחוק מאיתנו. היינו חברים טובים בילדות בגלל הקשר ההדוק של אמא שלי ואמא שלו אך מהר מאוד אמא שלו השתנתה, אבא שלו שינה אותה. ההורים שלו הרחיקו אותו מאיתנו בכוח. הם טענו שאני גורם לרוי לרצות עתיד שונה ממה שהם תכננו, ואז הם כלאו אותו בחדר בלי אוכל ובלי מים לכמה ימים..-״ ״מה?!״ אן קוטעת אותו בצעקה ועיניי נפערות ועוד שניה יוצאות מחוריהן. ״אתה יודע.?״ אני שואלת את מייק המומה. ״בוודאי שאני יודע״ הוא אומר בלחש ואגרופיו מתכווצים. ״הם עשו מה?!״ אן עדיין בהלם. הוא מלטף את זרועה עד שהיא נרגעת מעט וממשיך.
״עכשיו אני מבין למה היה לכם כל כך קשה להיות ביחד. הם איימו גם עלייך נכון?״ מייק שואל אותי ואני מהנהנת. ״הם איימו עלייך?״ אני שואלת אותו ברעד. ״עליי ועל כל המשפחה שלי. הם מסוכנים. הם מסוגלים להכל ואמא שלי פחדה מהחברה הטובה שלה מאוד. ניתקנו קשר, אסור היה לי לדבר עם רוי. לו היה אסור לדבר איתי. הוא עזב את הארץ אז לא ראיתי אותו יותר עד שהופיע שוב בבית הספר, כבש את מורגן. אני זוכר כמה כעסתי אז..״ הוא מחייך חיוך קטן, אן מביטה בו עדיין בהלם. לעולם לא תיארתי לעצמי שהם היו חברים טובים פעם. ״אתה כל כך שנאת אותו בהתחלה״ אני אומרת ומתיישבת על הספה, אני צריכה לשבת או שאפול על הרצפה מכל מה שמתרחש.
״שנאתי אותו. האמת שלא ידעתי מי הוא בהתחלה, ראיתי אותו בפעם האחרונה כשהיה ילד עם שיער מגולח וגוף צנום וקטן. הוא השתנה מאז. אחרי כמה ימים הבנתי שזה הוא..״ הוא נושם עמוק ״ידעתי שהוא מזהה אותי אך לא פניתי אליו. עדיין פחדתי מההורים שלו. התחברתי אליו שוב כשכל הסיפור איתכם התחיל. היום כולנו חברים טובים, אך ההורים שלו עדיין לא ידעו שהוא מסתובב איתי.
עכשיו כשהם מתים.. לא אכפת לי לספר.״
״איך רוי היה מסוגל להתנהג כרגיל אחרי מה שעשו לו?״ אן שואלת בתדהמה. ״הוא פחד. פחד גובר על הכל, אני פחדתי וזה גרם לי להתעלם מהעובדה שהייתי חבר טוב שלו בילדות.״ הוא עוצר ומצחקק כשהוא מסתכל עליי, ״מה מצחיק?״ אני שואלת בבלבול ״את לא מפחדת, את איתו. ואני בטוח שהם איימו עלייך ועליו כבר מזמן.״ אני מחייכת חיוך עצוב ״אני כן מפחדת, אבל אני מתעלמת מהפחד הזה, האהבה שלי אל רוי חזקה יותר.״
אן מתיישבת גם לידי ואוחזת בידי. ״אני לא חושבת שאכפת לי שהם מתים, אני פשוט דואגת קצת לרוי״ אני מהנהנת בהסכמה וכך גם מייק. ״אם דוד שלו לא יקח אותם תחת חסותו, אדבר עם אמא שלי.״ מייק אומר ואני מחייכת אליו. אני לא יודעת מה רוי יחשוב על העניין. אבל אני מקווה שהוא יודע שהוא לא לבד.
***
אני נכנסת לביתי וצונחת על הספה. ״שלום גם לך״ אני שומעת את קולו של מייסון מצדי השמאלי וקופצת בבהלה. מייסון הפך לבן בית בביתנו. ההורים שלי באופן מאוד מפתיע אוהבים אותו כמו בן. מייסון היה לבד הרבה מאוד זמן, ועכשיו יש לו משפחה חדשה. אותנו. ההורים שלי מאושרים שהוא אצלנו בבית. מייסון בוגר ויכול לגמרי לגור לבד אך תמיד עדיף משפחה על בדידות כמו שלו.
אני מניחה את ידי על חזי ״הבהלת אותי״ אני מחייכת ומתיישבת לידו. הוא מחבק אותי אליו ״את זאת שנכנסת לסלון ולא שמת לב אליי״ הוא מצחקק. אני מחייכת אליו חיוך עצוב ומצוברח. ״מה יש?״ הוא שואל ומלטף את שיערי בדאגה. ״ההורים שלי רוי נפטרו.״ מייסון קופץ במקומו בסוג של בהלה ״מה? ברצינות?״ אני מהנהת ומשפילה את מבטי. ״איך הוא?״ אני מנידה את ראשי לצדדים ומרגישה גוש בגרוני. ״אני לא יודעת..״ הוא נאנח בדאגה ונושק לראשי.
ניסיתי להתקשר אל רוי, שלחתי הודעות. הוא לא עונה.
״אני רק מקווה שהוא בסדר. מבחינה פיזית לפחות. הוא לא אמר לי שהגיע לביתו, אני לא יודעת מה איתו.״ אני אומרת בהסטריה ומייסון ממשיך ללטף את שיערי.
אני מרגישה את גופי נח בזהירות על מיטתי. נרדמתי, ומישהו העלה אותי לחדרי. אני מרגישה נשיקה קטנה על מצחי ולאחר כמה שניות אני שומעת את הדלת נסגרת.
אני מנסה להרדם שוב אך ללא הצלחה, עיניי נפקחות ודאגה שוב עוטפת את ליבי. אני לוקחת את הטלפון שלי ורואה שרוי לא ראה את ההודעות שלי, ולא התקשר. אני נאנחת ומביטה לתקרה, אולי אתקשר לטלפון שבביתו? לילי הביאה לי את המספר כדי שאוכל לדבר איתה.
אני עוצמת את עיניי ומרגישה שאני עלוקה. ואם הוא באמת לא רוצה לשמוע ממני? ההורים שלו מתו ואני לגמרי מבינה. אני רק צריכה לדעת שהוא בבית ושהוא בסדר, זה הכל. אני מחייגת את המספר של ביתו ולאחר כמה צלצולים אני שומעת את קולה המתוק של לילי עונה לי.
״הלו?״
״לילי?״
״זאת סול?״ היא שואלת במתיקות, אני מחייכת
״כן מתוקה, את בסדר?״ אני שומעת שהיא נושמת עמוק.
״כן אני בסדר, אבל רוי לא, הוא יושב בסלון כבר שעות ובוהה בטלויזיה כבויה.״ אני נאנחת בהקלה. הוא הגיע הביתה, הוא בסדר, מבחינה פיזית לפחות.
״הוא סיפר לך..?״ אני שואלת בזהירות, חושבת כבר על שקר אחר שאגיד לה אם הוא לא סיפר לה. הוא צריך לספר לה, לא אני.
״על זה שההורים שלי מתים? כן.״ אני קמה לישיבה בהפתעה מקולה. היא לא נשמעת עצובה כלל.
״את בסדר עם זה?״
״הם כלאו אותי יותר מדי, רק כי לא רציתי ללכת לחוג בלט, גרמו לי לרעוב בחדר ולהתחנן למים. אני שונאת אותם, ולא אכפת לי שמתו.״ עיניי נפערות בהלם, פאק היא נשמעת כל כך כועסת. ליבי יוצא אליה. היא בילתה את מחצית חייה הצעירים בסבל.
״אני שמחה שאת בסדר מתוקה, אבל הם היו ההורים שלך, מותר לך להיות עצובה אם את רוצה..״
״אני לא עצובה, אני בסדר. אני רק לא יודעת איך נמשיך, לאן נלך? מי יהיה אחראי עלינו? רוי עדיין לא בוגר ואני רק ילדה. אני לא רוצה לגור ברחוב..״ ועכשיו אני שומעת את העצבות בקולה.
״היי תקשיבי לי. את ורוי לא תגורו ברחוב. אתם לא לבד, יש הרבה אנשים שיתנו לכם מכסה ולא מתוך רחמים. אנשים שאוהבים אותכם.״ אני שומעת אותה מושכת באפה, היא בוכה?
״דוד שלי לא עונה לי. אני לא יודעת מאיזו סיבה. אני לא יודעת מה לעשות, ורוי לא יוצא מההלם.״ היא אומרת בלחץ ואני כל כך רוצה לרוץ לשם ולחבק אותה, לחבק את רוי ולהבהיר להם שהם לא לבד.
״גם אם דוד שלך לא יענה יש לך אותנו. לעולם לא נעזוב אותכם.״ אני נושמת עמוק ומוסיפה
״ועכשיו יש לי בקשה אלייך, תניחי ליד רוי כוס מים ואז תלכי לחדר, תדליקי בטלויזיה את הסרט של בת הים הקטנה ותלכי לישון. אני יודעת שזאת בקשה גדולה וקשה במצב הנוכחי אבל אני צריכה שתעשי את זה בסדר? מחר יהיה יום חדש, מחר נדאג להכל. אני מבטיחה לך שאני אדאג להכל, רוי יהיה בסדר, הכל יהיה בסדר. רק בואי נעבור את הלילה הזה בשלום טוב?״ היא שותקת מעט לפני שעונה, ״בסדר, אעשה מה שאמרת, תודה סול אני אוהבת אותך״ ליבי מתרחב ״ואני אוהבת אותך, לילה טוב לילי, אם משהו קורה תתקשרי אליי מיד״
״אתקשר, לילה טוב״
אני נאנחת כשהיא מנתקת. אני מניחה את הטלפון שלי בצד. למה דוד שלהם לא עונה להם? הם פאקינג צריכים אותו! אולי קרה לו משהו?
אני נאנחת שוב, אני אדאג להם אם צריך, ההורים שלי, ההורים של מייק. הם רק צריכים לצאת מההלם.
______________
______________________
היי בנות!
מקווה שאהבתן את הפרק!
אוהבת❤️