My Little Mermaid

Chapter 13

היי בנות, עוד פרק אחרי פחות מיום!
תהנו.

___________

״מה אני אעשה אן? אני לא יכולה לשבת בשקט כאן כשאני יודעת שהוא סובל״ אני אומרת לאן כשאנחנו יושבות במיטה שלי בביתי.
טיפלנו בפצעים שעל פניי, רובם היו שריטות לא עמוקות, זה יעבור. הדבר היחיד שחשוב עכשיו זה רוי, לא ידעתי מה לעשות. הייתי חייבת לראות אותו, הרגשתי שאם לא אעשה את זה אתפוצץ!
״את מאוהבת בו נכון?״ אן שואלת אותי, היא יודעת את התשובה. לא עניתי, השתיקה אומרת הכל. אן נאנחת לצידי ושוכבת על גבה. היא מביטה בתקרה ואני רואה שהגלגלים במוח שלה מתחילים לעבוד. ״מייק עדיין שם״ היא אומרת ואני נאנחת בתסכול. ״אני יודעת שאת דלוקה עליו ושהוא עכשיו עם מורגן וזה מפריע לך, אבל אני באמת לא מסוגלת לחשוב על זה עכשיו״ אני אומרת ונימת קולי משדרת סליחה. באמת לא יכולתי לחשוב על זה עכשיו. לחייה הסמיקו והיא הפכה אדומה. ״אני לא דלוקה עליו״ היא אומרת ומתרוממת לישיבה. הרמתי את גבותיי כשאחת שיודעת שהיא משקרת. היא נאנחה. ״זה לא משנה עכשיו, לא לזה התכוונתי. התכוונתי לזה שהוא שם, שהוא יכול לעדכן אותנו מה קורה עם רוי״ היא אמרה והתיישבתי במהירות. ״את גאון״ אני אומרת ומחייכת חיוך רחב. ״אני יודעת״ היא אומרת ומרימה את הטלפון שלה, מייק ענה אחרי שני צלצולים. ״כן יפייפיה?״ הוא אומר וקולו נשמע מותש. אן מסמיקה ואני מצחקקת לידה, היא מביטה בי במבט כועס אך לא עניין אותי.
״אתה עדיין בבית החולים?״ היא שאלה אותו, אני מתפללת שכן.
״כן״ הוא אמר ומיד שאל ״למה?״ חטפתי את הטלפון מידה של אן בידיים רועדות. ״גירשו אותנו משם, ההורים שלו, אני חייבת לדעת מה איתו מייק. בבקשה אל תצא משם עד שתדע״ התחננתי בפניו
״אני אשאר. לפי מה שהבנתי הוציאו אותו מחדר הניתוח״ הוא אומר וליבי עצר מלפעום ״איך הוא?״ לחשתי לטלפון מקווה שהוא שמע. ״הבנתי שמצבו יציב, מורגן מדברת עם הרופא עכשיו ומתעקשת שיתן לה להכנס לראות אותו.״ אני מתעלמת מהדקירה בליבי, מורגן איתו, ההורים שלו נתנו לה להשאר. ברור, היא הרי לא יודעת מה שאני יודעת.
אני מתרכזת בידיעה שמצבו יציב ומרגישה שאבן ענקית ירדה לי מהלב. אני נושמת בהקלה ומביטה באן, היא נראת שמחה אך מוטרדת בו זמנית. אני שולחת לה מבט שואל והיא לוקחת את הטלפון מידי. ״מה עשית שם עד עכשיו?״ היא שאלה אותו בקול שקט. הבנתי. הוא שתק לכמה שניות ואז נשף ארוכות. ״הייתי עם מורגן, ניסיתי להרגיע אותה״ הוא אומר בקול שקט. אן עצמה את עיניי ולבסוף לחשה ״תעדכן אותנו מה עם רוי.״ ניתקה.
״אני רוצה לשבור את כל העצמות בגוף של מורגן״ אמרה אן לאחר שתיקה של כמה דקות. חייכתי במרמור.
״תעמדי בתור.״

*********

״זה משוגע! את חולת נפש!״ אן לחשה לי בסוג של צעקה. אני מביטה אל החלון הגבוה והבנתי ששום דבר לא ישנה את דעתי.
״סול בבקשה אל תעשי את זה אנחנו נסתבך בצרות״ היא התחננה בפניי. ״אני חייבת אן, אני חייבת לראות אותו״ לחשתי לה ״לא הייתי צריך להגיד לך באיזה חדר הוא נמצא. לא חשבתי שתמצאי את החלון לחדר שלו! איך עשית את זה בכלל? זה מטורף!״ מייק לחש לעברי גם בסוג של צעקה. ״אם רוצים מצליחים״ אמרתי ואחזתי באבני הקיר. התחלתי לטפס. ״היא משוגעת״ שמעתי את מייק אך התעלמתי. ״תעמוד מתחתיה למקרה שהיא תיפול״ אן לחשה לעברו, אני לא אפול. צעד אחר צעד. אחיזתי בקיר התהדקה, אעשה הכל כדי לדעת שהוא בסדר, אני חייבת לראות את זה בעיניי. הקולות של אן ומייק הפכו חלשים יותר, אני כבר בקושי שומעת את הקולות שלהם מה שאומר שאני מתקרבת אל החלון. אני מביטה למעלה ורואה שאני ממש קרובה. צעד אחר צעד. אני יכולה לעשות את זה.
ידיי הגיעו אל החלון השקוף, הייתי צריכה לעזוב יד אחת כדי להצליח לפתוח את החלון. אני מקווה שהוא לא נעול או משהו. מיקמתי את רגליי ואחזתי בידי השמאלית את הקיר בחוזקה. הרמתי את ידי הימנית אל החלון אך לא הצלחתי לפתוח. ניסיתי שוב, אני לא מצליחה! אני לא מוותרת עכשיו. זה לא יקרה! נשמתי עמוק וניסיתי שוב, אך ללא הצלחה. לפתע החלון נפתח בתנופה חזקה, הרגשתי שאני עומדת ליפול אך אחזתי בחוזקה בקיר. כאילו החיים שלי תלויים בזה, מה שכנראה נכון.
הרמתי את מבטי, עיניים שחורות ויפייפיות הביטו בי בהלם מוחלט. תחבושת ענקית נמצאת סביב מצחו של רוי אך לא היה לי זמן לבחון אותו כי היא פתח את פיו ״מה לעזאזל את עושה?״ הוא שואל, עדיין בהלם. הקלה שגרמה לדמעות להווצר בעיניי שטפה את גופי, הוא בסדר. ״הייתי צריכה לראות שאתה בסדר. למה אתה על הגליים? אתה צריך לנוח!״ צעקתי בלחש. הוא הביט בי עדיין בהלם. ״על זה את חושבת עכשיו? את פרצת לבית חולים! לחדר שלי!״ הוא אמר אך לא בכעס, בדאגה. ״אני יודעת..״ לחשתי, ידי התחילה לכאוב, רגליי לרעוד. רוי שם לב לזה כי פינה לי את המקום ואחז בידי, עזר לי לטפס. הכנסתי את גופי אל תוך החדר הלבן ונחתתי על רגליי. הבטתי ברוי. הוא חצי ערום, אך התחבושות מסתירות את גופו החסון והשזוף. דמעות עלו לעיניי. אם רק הייתי עוצרת אותו לפני שחצה את הכביש. אם רק הייתי נשארת לדבר איתו או אפילו לצעוק עליו עוד קצת.
״את לא צריכה להרגיש אשמה״ הוא אמר בשקט ובדאגה, נראה שכואב לו. רגליו רדעו מעט והוא אחז בקיר בחוזקה. פעלתי מיד. הנחתי את זרועו על עורפי ומשכתי אותו אל עבר המיטה. הוא צלע אליה, הוא התכווץ בכאב שהתיישב עליה, עזרתי לו להרים את רגליו ולהתמקם על המיטה. ״אסור לך לקום במצב כזה״ אני אומרת ומתיישבת לידו. ״מישהו ניסה לפרוץ לחדר שלי, ציפית שאני אשב ואביט בזה קורה?״ חייכתי, הוא ניסה להגן על עצמו. ״מה את עושה פה בת הים הקטנה? את יכולה להסתבך בצרות״ הוא שואל וליטף את פניי, מבט מבולבל וכועס חלף על פניו, הוא כנראה רואה את השריטות של מורגן. נשענתי על ידו הנעימה. כל כך שמחה להרגיש אותו שוב. ״ההורים שלך לא רצו שאשאר..״ אמרתי בשקט מקווה שלא ישמע. לא רציתי להגיד לו את זה אבל גם לא רציתי שיחשוב שאני פורצת לבתי חולים. הבטתי בעיניו, הוא זועם. ״אז הם גירשו אותך? כי לא יכול לביות שהלכת בגלל שהם לא רצו שתשארי״ חייכתי. ״הם קראו למאבטחים״ אמרתי והוא התיישב מיד. ״הם נגעו בך? הם פצעו אותך? בגלל זה השריטות בפנים?!״ הוא כמעט צעק. הוא זועם. הרמתי את ידי וליטפתי את הלחי הפצועה שלו. ״הם לא פגעו בי, רק הוציאו אותי החוצה. מורגן פצעה אותי בפנים, היא כעסה שאני זאת שנסעתי איתך באמבולנס״ אמרתי והשפלתי אך ראשי. הוא אחז בסנטרתי וגרם לי להביט בו. מבט שלא הצלחתי לפענח הופיע בעיניו. ״נסעת איתי באמבולנס? למה?״ הוא שאל מבולבל, שפתיי התעקלו לחיוך עצוב. ״לא קיים שום כוח שבעולם שהיה מצליח להרחיק אותי ממך באותו רגע.״ בעיניו ניצת רגש שלא הצלחתי לפענח אך הרגש הזה העביר צמרמורות נעימות בגופי.
הוא אחז בעורפי והצמיד את שפתיו אל שפתיי בחוזקה. פאק כל כך התגעגעתי לזה. חשבתי שלא אזכה לנשק אותו שוב לעולם. הרמתי את ידי לחזה החבוש שלו ופתחתי את שפתיי, נותנת ללשונו להתנגש בשלי. הוא העמיק את הנשיקה והצמיד אותי אליו, ידו מלטפת את לחיי וידיי מלטפות את חזהו.
הוא התנתק ממני באטיות והביט בי בהערצה? התרחקתי ממנו מעט. ״זה באשמתי, מה שקרה לך קרה באשמתי״ אני אומרת ודמעה כבדה זולגת על פניי היא מיהר לנגב אותה ולאחוז בפניי בשתי ידיו הפצועות. ״אל תדברי שטויות. שלא תעזי להאשים את עצמך. אני זה שעמדתי שם והבטתי בו נוסע אליי, אפילו לא חשבתי על לזוז.״ הוא אומר וכעס הציף אותי ״למה לא חשבת על לזוז? רצית שהוא יפגע בך?!״ כמעט צעקתי ונעמדתי על רגליי, הוא נאנח. הוא שתק.