My Little Mermaid

Chapter 34

״רוי?״
הדממה נשארה בחדר דקות ארוכות. רוי יושב על הספה ומביט בטלויזיה בלי תזוזה, התרחק ממני מעט.  מבטו חסר רגשות או הבעות. זה מפחיד אותי מאוד. ניסיתי לקחת את הטלפון מידו כדי להתקשר אל מי שהתקשר אליו ולברר מה קרה, אך הוא אוחז בו חזק כל כך שאני מתפלאת שהטלפון עוד לא נשבר. לפחות איבר מגופו מגיב, וזאת היד שלו שאוחזת בטלפון. כל שאר גופו קפוא.
דמעות מתווצרות מעיניי מלחץ, אני לא מבינה מה קורה, אן ומייק מביטים אחד בשני, ואז בי, ואז ברוי, וכך במשך דקות. אני מניחה את ידי על גבו של רוי ומתקרבת אליו מבט. אני אוחזת בסנטרו וגורמת לו להביט בי. זה נראה שהוא מביט דרכי, שהוא לא רואה אותי. הלחץ חונק אותי וגורם לי לסטור ללחי שלו בחוזקה. כל דבר שיגרום לו לצאת מהקיפאון שהוא נמצא בו. רוי ממצמץ וידו עולה אל לחיו ונוגעת באזור הכואב. מבטו סוף סוף התרכז בי, ראה אותי. אני אוחזת בלחייו בחוזקה ״מה קרה? מי התקשר?״ נראה שהוא שוב נזכר במה שאמרו לו כי הוא מתחיל לקפוא שוב. אני נושקת לשפתיו בחוזקה, בתקווה שזה יגרום לו להתרכז רק בי. אני מרגישה את ידו על ירכי, היא רועדת.
״ההורים שלי..״ הוא אומר ומביט בעיניי, ידו לופטת את ירכי בחוזקה, אני מתעלמת מהכאב הקל ומחכה שימשיך. ״המטוס שלהם, התרסק, הם מתים״

קול הפתעה מזועזע בוקע מפיה של אן, ואז אני שומעת רק צלצול צורם באוזני.
מתים? איך איך איך זה קרה?
״רוי..״ אני פולטת בתדהמה בפה פתוח. ידי עולה אל פי כדי לכסות אותה. אני מביטה בו בפחד, מה יקרה עכשיו? ההורים של רוי תמיד התעללו בו ובאחותו, איימו עליו. אך הם עדיין ההורים שלו. אנחנו נשארים בשקט לדקות ארוכות. אני לא יודעת מה להגיד, אני לא יודעת אם אגיד משהו שיעזור, איך אוכל לעודד אותו? לא אוכל. ההורים שלו פאקינג מתים. ״אני מצטערת״ אני פולטת בלחישה.
״אני.. אני צריך ללכת..״ רוי מגמגם וקם ממקומו. קמתי אחריו אך הוא אחז בכתפי בכוח כך שלא יכולתי לזוז. ״אני.. מעדיף להיות לבד עכשיו״ הוא משחרר אותי, צועד לכיוון הדלת ונעלם. כל עצם בגופי רוצה לצאת ולרוץ אחריו, אך המוח שלי אומר לי שלא. הוא רוצה להיות לבד, ואני אכבד את זה.
אני מסתובבת להביט באן ומייק. ידיה של אן מכסות את שפתיה, מייק מושך חזק בשיערו. אני מרגישה דמעות בודדות זולגות על לחיי.
אני לא אהבתי את ההורים של רוי, אפילו לא חיבבתי אותם. אבל.. אני נאנחת. רוי יעבור את זה?
אן ניגשת אליי ומחבקת אותי בחוזקה ״הוא יהיה בסדר״ היא לוחשת באוזני, זה נשמע כאילו היא משכנעת את עצמה. אן למדה לאהוב את רוי. הם הפכו לחברים טובים. אני מרגישה את חיבוקו של מייק מאחוריי ומתפללת בתוכי שמה שאן אומרת הוא נכון.
״מה יקרה איתם? עם אחותו? היא קטינה. לרוי לא יתנו להיות אחראי עליה, הוא עוד לא בן 21.״ אני שואלת בלחץ. מייק משחרר מהחיבוק. הוא מגרד בראשו ונאנח בכבדות. ״מה קרה?״ אן שואלת והוא נאנח שוב.
״אמא שלי ואמא של רוי היו החברות הכי טובות פעם, אמא שלי מאוד אוהבת את רוי ואת לילי, אני חושב שלא תהיה לה בעיה לקחת אחריות עליהם.״ מייק אומר וגורם לי להרים גבות בהפתעה. הן היו החברות הכי טובות? למה הפסיקו? ולמה מייק ורוי לא אמרו על כך שום דבר?
״אנחנו לא מדברים על זה יותר מדי, אמא של רוי השתנתה מאוד. אני לא אשקר- אני שונא אותה. לא עצוב לי שהיא מתה, אבל כן עצוב לי על רוי ולילי״
אני ואן עדיין המומות. ״אז למה התנהגתם כאילו אתה ורוי לא מכירים? כשרוי ניסה לכבוש את מורגן קראת לו ׳הילד החדש בעיר׳״ אן שואלת ואני מחכה לתשובתו של מייק בסקרנות. ״ההורים שלו לא רצו שום קשר אלינו, הם תמיד דאגו שרוי יהיה רחוק מאיתנו. היינו חברים טובים בילדות בגלל הקשר ההדוק של אמא שלי ואמא שלו אך מהר מאוד אמא שלו השתנתה, אבא שלו שינה אותה. ההורים שלו הרחיקו אותו מאיתנו בכוח. הם טענו שאני גורם לרוי לרצות עתיד שונה ממה שהם תכננו, ואז הם כלאו אותו בחדר בלי אוכל ובלי מים לכמה ימים..-״ ״מה?!״ אן קוטעת אותו בצעקה ועיניי נפערות ועוד שניה יוצאות מחוריהן. ״אתה יודע.?״ אני שואלת את מייק המומה. ״בוודאי שאני יודע״ הוא אומר בלחש ואגרופיו מתכווצים. ״הם עשו מה?!״ אן עדיין בהלם. הוא מלטף את זרועה עד שהיא נרגעת מעט וממשיך.
״עכשיו אני מבין למה היה לכם כל כך קשה להיות ביחד. הם איימו גם עלייך נכון?״ מייק שואל אותי ואני מהנהנת. ״הם איימו עלייך?״ אני שואלת אותו ברעד. ״עליי ועל כל המשפחה שלי. הם מסוכנים. הם מסוגלים להכל ואמא שלי פחדה מהחברה הטובה שלה מאוד. ניתקנו קשר, אסור היה לי לדבר עם רוי. לו היה אסור לדבר איתי. הוא עזב את הארץ אז לא ראיתי אותו יותר עד שהופיע שוב בבית הספר, כבש את מורגן. אני זוכר כמה כעסתי אז..״ הוא מחייך חיוך קטן, אן מביטה בו עדיין בהלם. לעולם לא תיארתי לעצמי שהם היו חברים טובים פעם. ״אתה כל כך שנאת אותו בהתחלה״ אני אומרת ומתיישבת על הספה, אני צריכה לשבת או שאפול על הרצפה מכל מה שמתרחש.
״שנאתי אותו. האמת שלא ידעתי מי הוא בהתחלה, ראיתי אותו בפעם האחרונה כשהיה ילד עם שיער מגולח וגוף צנום וקטן. הוא השתנה מאז. אחרי כמה ימים הבנתי שזה הוא..״ הוא נושם עמוק ״ידעתי שהוא מזהה אותי אך לא פניתי אליו. עדיין פחדתי מההורים שלו. התחברתי אליו שוב כשכל הסיפור איתכם התחיל. היום כולנו חברים טובים, אך ההורים שלו עדיין לא ידעו שהוא מסתובב איתי.
עכשיו כשהם מתים.. לא אכפת לי לספר.״
״איך רוי היה מסוגל להתנהג כרגיל אחרי מה שעשו לו?״ אן שואלת בתדהמה. ״הוא פחד. פחד גובר על הכל, אני פחדתי וזה גרם לי להתעלם מהעובדה שהייתי חבר טוב שלו בילדות.״ הוא עוצר ומצחקק כשהוא מסתכל עליי, ״מה מצחיק?״ אני שואלת בבלבול ״את לא מפחדת, את איתו. ואני בטוח שהם איימו עלייך ועליו כבר מזמן.״ אני מחייכת חיוך עצוב ״אני כן מפחדת, אבל אני מתעלמת מהפחד הזה, האהבה שלי אל רוי חזקה יותר.״
אן מתיישבת גם לידי ואוחזת בידי. ״אני לא חושבת שאכפת לי שהם מתים, אני פשוט דואגת קצת לרוי״ אני מהנהנת בהסכמה וכך גם מייק. ״אם דוד שלו לא יקח אותם תחת חסותו, אדבר עם אמא שלי.״ מייק אומר ואני מחייכת אליו. אני לא יודעת מה רוי יחשוב על העניין. אבל אני מקווה שהוא יודע שהוא לא לבד.