My Little Mermaid

Chapter 8

עצמתי את עיניי בחוזקה ודחפתי אותו ממני בפרעות. הוא היה המום. למה הוא עדיין המום לעזאזל?!
אני יודעת שאני מגזימה קצת, שאני לא אמורה להגיב כך כי כל מה שלוקאס אמר זה שעזבתי אותו בשביל מישהו אחר.. זה לא כזה נורא, נכון?
מה שגורם לי להגיב כך זאת המחשבה שסבלתי כל כך הרבה בגללו, לדעת שהוא עשה את מה שעשה בשביל כסף שבר אותי לרסיסים. מורגן לא הניחה לי לעולם, היא שונאת אותי מגיל כל כך קטן שאני אפילו לא יודעת למה, אך למה הגבר הזה שכל כך אהבתי בעברי היה חייב לשחק את המשחק שלה? אני לא עשיתי לו כלום. אני לא עשיתי לשניהם כלום!
״אני.. אני מצטער סול״ רוי אומר ומביט על החול הלבן ואז בי, עיניו השחורות התמלאו בחרטה, יכולתי לראות שהוא די שנא את עצמו באותו הרגע.. אני יודעת שהוא לא עשה שום דבר לא בסדר, הוא רק האמין לחברו הטוב.. אם אן הייתה אומרת לי משהו אני הייתי מאמינה לה מבלי לחשוב פעמיים. אבל למה אני כועסת עליו כך?
אני לוקחת נשימה עמוקה, מביטה בעיניים החודרות שלו וממלמלת ״זאת לא אשמתך״ לאחר מכן מסתובבת במבוכה ומתקדמת אל המכונית שלי.
לרוי כנראה יש תוכניות אחרות כי הוא החליט שוב לסובב אותי אליו, להרים אותי ולסחוב אותי אל עבר המכונית שלו.
״רוי!! תעזוב אותי אני רוצה ללכת הביתה!״ אני צועקת ובועטת לכל עבר.
הוא מביט בי ברכות, אני מרגישה שאני נמסה והופכת לנוזל תחת מבטו, למה הוא עושה לי את זה?!
״אני לא נותן לך ללכת ככה הביתה.״

הוא התחיל לנסוע, משהו בו נדרך, עיניו מתמלאות במעט פחד, והוא אוחז בהגה כל כך חזק שאני חושבת שהוא ישבר.
״רוי?״ קראתי בשמו מהמושב לידו. הוא הרפה מעט את ההגה כששמע את קולי.
״קרה משהו?״ הוא שאל אותי בדאגה, ״אני צריכה לשאול אותך את זה.. קרה משהו?״
״למה שיקרה משהו?״ הוא שאל בלחץ
נאנחתי. אין לי כוח להתווכח למרות שהוא מסקרן אותי בטירוף.
״לאן אנחנו נוסעים?״ שאלתי והוא שוב נדרך, המקום שאליו אנחנו נוסעים מלחיץ אותו?
״למקום שאני גר בו״ מה? הוא מתכוון לבית שלו? ולפי מה שהבנתי הוא בכלל גר במלון של ההורים שלי שמול הים.
״אבל.. עברנו את המלון״ אמרתי ברכות, מפחדת להלחיץ אותו יותר ממה שהוא לחוץ. ״למקום האחר שאני גר בו.״ הוא אמר ולא דיבר יותר במשך כל הנסיעה.

הבית מבחוץ בצבע כחול כהה. כל הקירות בצבע כחול כהה. הגג הוא גג רעפים שחור. זה נראה בית די גדול, יותר גדול מהבית שלי. והבית שלי נחשב לגדול.
החצר יפייפיה, מלאה בפרחים ובעצים צבעוניים.
״התרשמת?״ אני מביטה ברוי שלא נראה כל כך מאושר להיות פה, אפילו די סובל. הנהנתי וחייכתי חיוך קטן. ״מה זה המקום הזה?״ שאלתי בסקרנות והבטתי ברוי בציפייה.
״רוי!״ מישהו קרא בהתרגשות מוגברת.
אני מביטה בו בפה בפעור, הוא נראה הגירסה בת ה50 של רוי. הוא גבוה בעל שיער שחור שמתחיל להאפר. העיניים שלו שחורות כמו גג הרעפים, ואי אפשר לפספס את עצמות הלחיים שלו, למרות הקמטים שמתחילים להופיע על פניו. הוא נאה. מאוד נאה.
״בן! מה אתה עושה פה, ומי זא-״ הוא נקטע, מבטו הפך להמום והוא הביט בי, עיניו סרקו את פניי בפחד. מה יש לו?
״מה- מה קרה לך יפייפיה?״ הוא שאל בדאגה, שיט. כל הפה שלי כולל הסנטר שלי מלאים בדם! פאק איך שכחתי לנקות את זה! הדם עדיין יוצא משפתיי, הפצע לא נסגר. כנראה שבאמת הייתי עצבנית. מה אני אמורה להגיד?! הוא יחשוב שאני משוגעת או משהו כזה!
״זה.. אני..״ ״ילד מטומטם בים החליט שזה מצחיק לזרוק על נערה יפה אבנים, אחד פגע לה בשפתיים והיא נחתחה.״
לא ידעתי ממה הלב שלי פועם יותר, מזה שהוא הציל אותי, או מזה שהוא קרא לי נערה יפה. חייכתי חיוך קטן אך מיד התחרטתי על זה, כאב חד הופיע בשפתי התחתונה וגרם לי להצמיד את שפתיי בחוזקה. למה עשיתי את זה לעצמי?!
רוי אחז בידי בחוזקה והעביר זרמים נעימים אל כל גופי. הוא משך אותי אל תוך הבית, התעלם לחלוטין מאביו. מה יש לו?
״בואי תכנסי״ הוא הכניס אותי אל תוך חדר ריק. יש בו מיטה, שידות, ארון, אבל הוא פשוט ריק. אין שום תמונה על הקיר, המצעים כל כך מסודרים, זה נראה שאף אחד בחיים לא הניח פה את כף רגלו.
רוי הוביל אותי אל תוך החדר והושיב אותי על המיטה הגדולה, הוא פתח מגירה שבשידה ליד מיטתו והוציא ערכה לעזרה ראשונה.
בידיים רועדות הוא פותח את הערכה ומחפש את מה שיכול לעזור לי. אך זה נראה כאילו הוא לא יודע מה הוא עושה, העיניים שלו מתרוצצות הנה והנה, מה לעזאזל עובר עליו?
הרמתי את ידי מירכיי והנחתי אותה על פניו, הוא קפץ במקומו כאילו נבהל מהמגע שלי אך מיד נרגע. הוא הביט בי, עיניו השחורות רדופות , מה הסיבה שהוא מרגיש כך?
״מה עובר עלייך?״ אני שואלת בדאגה ומנסה לפענח מה אומרות עיניו.
״כלום״ הוא מלמל וחוזר להביט בערכה, נאנחתי. כנראה שזה לא הזמן המתאים לשאול שאלות.