My Little Mermaid

Chapter 27

״רוי?״ אני שוברת את השתיקה הארוכה. עברו דקות ארוכות מאז שהתיישבנו על החול וחשבנו על מה שלוקאס אמר. רוי קבר את ראשו בידיו ומאז לא הביט בי, ולא אמר מילה. ראשי כואב ממחשבות. ניסיתי לחשוב על פתרונות אבל שוב דבר לא עלה במוחי, איך נגרום ללוקאס לא לפרסם את הסרטון?
לעזאזל כשחשבתי שנפטרנו ממורגן חשבתי שסוף סוף נהיה מאושרים, מאיפה לוקאס הגיע לעזאזל? רוי הוא החבר הכי טוב שלו, איך הוא יכול לעשות לו דבר כזה בשביל לזכות בחורה? ומה לעזאזל גורם לו לחשוב שהוא יזכה בי אחרי כל זה? פאק אני שונאת אותו! אני מעדיפה למות מאשר לחזור אליו!
רוי מרים את ראשו מידיו ומביט בי. מבטו הרוס, שבור. ראיתי את המבט הזה בעבר כמה וכמה פעמים אבל היום אני יודעת שאין לזה תקווה. אין לנו ברירה אלא להפרד.
״אני לא מצליח לחשוב על פתרון..״ הוא ממלמל בקול צרוד ועמוק. אני עוצמת את עיניי, ״כי אין פתרון.. לוקאס יפרסם את הסרטון אם לא נפרד.״ אני אומרת בקול רועד ומיואש. ״אני לא יכול לחיות בלעדייך״ קולו עצוב ״אבל אם לא אפרד ממך יכול להיות שלא תחיי בכלל. ההורים שלי מסוגלים להכל..״ המחשבה על כך גורמת לי לבחילה. הם יכולים להרוג אותי? מי הם חושבים שהם? אלוהים? הם דפוקים על כל הראש!
״אני..״ אין מילים בפי, אני לא יודעת מה להגיד. אני לא רוצה שנפרד אבל הוא צודק. ״אל תגידי כלום.. אין מה להגיד. ששת הימים האחרונים היו הימים המאושריח בחיי. את עשית אותי מאושר ואני מודה לך על זה.. לא הייתי מאושר הרבה מאוד זמן. הייתי צריך לנחש שזה חלום, הייתי צריך לדעת שהאושר שלי יגמר. לא מגיע לי להיות מאושר כנראה.. אני אוהב אותך סול, תמיד תזכרי את זה. ואני מתחנן בפנייך לשמור על עצמך, אני לא אוכל לשרוד אם אדע שקרה לך משהו. תודה לך על הכל בת הים הקטנה..״ נשיקה קטנה על השפתיים ובום- הוא הולך ממני, נעלם.
אני נשארת באותה תנוחה על החול, שום שריר בגופי לא זז, רק הדמעות שיורדות מעיניי מרשות לעצמן לזוז. כאב חד ננעץ בליבי, אני עוצמת את עיניי ונזכרת בהכל. כל מה שעברנו, כל כך הרבה דרמה, בכי. אני זוכרת שהוא נדרס על ידי האופנוע, אני זוכרת שרציתי למות אז.. לפחות זה לא נגמר ככה נכון? לפחות הוא עדיין חי. אני נזכרת שהוא קפץ לים כדי להציל אותי, שיכלנו למות. עכשיו כשאני חושבת על זה, אני חושבת שאני מעדיפה להיות איתו באי מאשר לא להיות איתו בכלל.. יותר מדי זכרונות כואבים, אני מרגישה שהמוח שלי עומד להתפוצץ. אני צריכה הפסקה מכל זה. אני מרגישה שאני חייבת לנשום אוויר בלי דאגות. בתקופה האחרונה הלב שלי לא נח. והמוח אפילו פחות. אני צריכה לעוף מפה!

****

אני מתנשפת בחוזקה כשאני מגיעה לביתי, רצתי לפה הכי מהר שיכולתי. לרוץ בדרך כלל גורם לי לפרוק את עצביי אבל היום שום דבר לא עוזר. הכאב בליבי הרבה יותר חזק. בדיוק שאני מתכוונת לפתוח את הדלת היא נפתחת בתנופה. אמי מופיעה בכניסה, שיערה האדום מסודר בקוק הדוק על ראשה. ״סול? מה קרה מתוקה?״ וזה מה שגורם לי לפרוץ בבכי מחודש. אני נצמדת לחזה שלה ומחבקת אותה חזק. ״מה קרה? את מפחידה אותי סול! מה קרה?״ היא לוחשת ונושקת לראשי. ״אני חייבת ללכת מפה אמא. אני צריכה חופשה רחוק מפה. כואב לי כל הגוף!״ קולי רועד ואני ממשיכה לבכות בהסטריה. מה קרה? איפה רוי?״ היא שואלת והבכי שלי מתגבר. ״נפרדנו אמא.. אני צריכה ללכת מפה!״ אני משתגעת. ״אוקיי, אוקיי מתוקה. קודם תרגעי ונחשוב על משהו בסדר?״ אני מהנהנת אך לא נרגעת, אני מאגרפת את ידיי בחולצתה של אימי ובוכה את חיי.
״את תסעי לסבתא שלך בלונדון, תנוחי שם, תנסי לא לחשוב. לונדון תעשה לך טוב מתוקה.״
אני נושמת עמוק. לונדון.. אני אסע ללונדון.