My Little Mermaid

Chapter 19

טוב אז בנות הנה הפרק הראשון במרתון כמו שהבטחתי!

אני מתעוררת כשקרן אור מסנוורת את עיניי. יופי, שכחתי לסגור את הוילון. אני נמתחת בין הסדינים ואז נאנחת בעצב, היום אני צריכה לחזור לבית הספר.
מייק ואן הצליחו לעודד אותי במהלך סוף השבוע. אחרי שהרגיעו אותי ביום שמורגן פרסמה את הסרטון, נכנסנו הביתה, הוריי ראו את עיניי הנפוחות ונגשו אליי במהירות, אמרו שראו את הסרטון דרך ההנהלה ושהם יגרמו למורגן הזאת לשלם, עודדו אותי שזה בסדר ושאני כבר ילדה גדולה. אני מודה להם על כך, לא הייתי מצליחה להכיל את הכעס שלהם עליי.
מאוחר יותר מייק ואן נשארו לראות איתי סרט אימה שגרם לי לשכוח מעט ממה שקרה בבית הספר. כל סוף השבוע הם היו איתי, לא יצאו מביתי, הם קראו לזה חופשה. אני מעריכה אותם כל כך ויודעת שהם יהיו החברים הכי קרובים שלי כל חיי.
אני מתרוממת לישיבה, אן שוכבת לידי על הבטן, שיערה הכמעט לבן מכסה את פניה. מייק שוכב על כיסא רחב בקצה החדר, רגל אחת שלו על הרצפה והשניה על משענת הכיסא, תנוחה מוזרה ואין לי מושג איך נרדם כך אבל זה גורם לי לצחקק.
״בוקר טוב!״ אמא שלי נכנסת בהפתעה לחדר כמו כל בוקר, מייק ואן זזים במקומם ונאנחים ביאוש. מייק כנראה שוכח איפה הוא נמצא כי הוא נופל מהכיסא בחוזקה על הרצפה, אני פורצת בצחוק וכך גם אמא שלי. הוא מקלל ומשפשף את ראשו שהתנגש ברצפה. ״זה מגיע לך״ אן אומרת כשהיא יושבת לידי ומביטה בו בעיניים חצי עצומות, אני מצחקקת. הוא מביט בה במבט כועס אך מזוייף, הוא לא מסוגל לכעוס עליה.
״קדימה כל אחד לבית שלו, עוד שעה וחצי אתם אמורים להיות בבית הספר ואין לכם פה בגדים להחלפה!״ אמי צועקת על מייק ואן שנאנחים ולא מתווכחים איתה, אן נושקת לראשי ומתקדמת לדלת ״יהיה בסדר אנחנו איתך היום״ מייק לוחש לפני שיוצא גם הוא. אני נשארת לבד בחדר ונושמת עמוק, איך אסתכל בפניהם של התלמידים היום? אני רוצה שהאדמה תבלע אותי לעזאזל! ׳כולם עושים את זה כל הזמן׳ אני חוזרת על המשפט בראשי.
אני מתרוממת על רגליי ומתקדמת אל הארון בחדרי. אני פותחת אותו ומחפשת באי רצון בגדים ללבוש. לפתע מכופתרת לבנה מושכת את תשומת ליבי, אני מרימה אותה ודמעות עולות אל עיניי. ביום שאני ורוי נפגשנו לפני חודש בדיוק מורגן לקחה את בגדיי כשאני הייתי בתוך המים בים.. רוי הציל אותי והביא לי את המכופתרת שלבש כדי לכסות את גופי, הוא הסיע אותי הביתה ודאג שיהיה לי חם במכונית. הוא היה נחמד כל כך..
אני מצמידה את החולצה אל אפי ונושמת עמוק, לא כיבסתי אותה וריחו עדיין עוטף אותה. אני מתגעגעת אל הרוי של לפני חודש כל כך. למה הוא חייב להיות טוב אליי ואז רע אליי? הוא הפכפך ורק אלוהים יודע מה עובר לו בראש. מבטו השבור מבזיק בראשי והידיעה שאין לו למי לפנות או למי לפרוק שוברת את ליבי, הוריו בני זונות, והרחקתי אותו מהחבר הכי טוב שלו. הוא כנראה לבד.. או עם מורגן. כעס מחליף את העצב בליבי כשאני חושבת על מורגן, יופי ככה אני צריכה להמשיך. לא לרחם על רוי!