My Little Mermaid

Chapter 24

חם לי, כל כך חם לי. אני פוקחת את עיניי ונאנחת ביאוש. אני מרגישה שהשמש שורפת את עורי. המדורה כבר כבתה. רוי עדיין ישן לצידי, ידו מונחת על בטני ופניו על חזי. אני מביטה סביב, לא רואה אף אחד באופק. נשארתי ערה בלילה למקרה שאולי מישהו יעבור, אך ברגע שהשמש התחילה לזרוח נרדמתי לצידו של רוי. בטני מקרקרת, אני שוב רעבה. אני נאנחת שוב ביאוש. אני מביטה אל עבר חזי, רואה את פניו הרגועות והשלוות של רוי ונרגעת מיד. לפחות אני כאן איתו, המצב היה יכול להיות הרבה יותר גרוע.. נכון?
אני זזה תחת רוי כדי להכנס ללים, אני מרגישה שאני נשרפת מחום ואני חייבת לרענן את עצמי. רוי נאנח אך לא התעורר, בסופו של דבר הצלחתי להוריד אותו ממני והשארתי אותו שוכב על גבו ליד המדורה. אני צועדת על החול הרותח עד שאני מגיעה למים, כפות רגליי נרגעות מיד. אני מתקדמת וצוללת אל תוך המים הקרים והנעימים. אני שוחה כמה שאני יכולה ובסופו של דבר אני נאנחת וצפה על המים, פניי מביטות בשמיים, והמחשבות לא מפסיקות לרוץ במוחי. מתי אראה את הבית שוב? מתי נעוף מכאן?

קול של צלילה נשמע לידי, אני מתרוממת בבת אחת ורואה את רוי נעמד מולי. אני מחייכת מיד.
״החום בלתי נסבל״ הוא אומר וצודק. הוא באמת בלתי נסבל. ״לחשוב שהייתי אמור להתאמן בגלישה לקראת התחרות״ הוא מגחך בחוסר הומור. פניי נפלו בעצב, ״אתה חושב שנצא מפה עד התחרות?״ עצם המחשבה שאני אהיה על האי הזה עוד יותר משבועיים גורמת לי לרצות לטבוע. ״אנחנו נצא״ הוא מתקדם אליי ועוטף את מותניי, רגליי נכרכות סביבו וידיי אוחזות בצווארו. אני נאנחת.
״מה יקרה כשנחזור הביתה?״ אני לוחשת ומניחה את ראשי על כתפו ברוגע. ״למה את מתכוונת?״ קולו מבולבל. ״מה יהיה איתנו?״ עברו כמה שניות עד שהוא אחז בכתפיי וגרם לי להביט בו. מבט מפוחד ונחוש על פניו. ״את לא עומדת לעזוב אותי שוב נכון? ואל תגידי שנהיה ידידים כי אני לא מסוגל לזה יותר!״ הוא מרים את הקול. אני גם לא אוכל לסבול את זה שאהיה רק ידידה שלו, שלא אוכל לנשק אותו כשאני רוצה, שלא אוכל לגעת בו. במיוחד אחרי כל מה שעברנו, הוא קפץ מהיאכטה למים בשבילי. הוא הקריב את חייו, הוא יכל למות-בשבילי. לא אוכל לחיות בלעדיו אחרי כל זה. אני מלטפת את פניו החוששות. ״לא רוי, ברור שלא. אני ואתה נהיה יחד, מספיק עם המשחקים.״ מבטו נרגע באטיות אחרי שהאמין למילותיי. ״אבל מה נעשה עם ההורים שלך?״ הוא מגלגל את עיניו ״הם יקבלו את זה, אם הם רוצים ואם הם לא. וגם אם לא יקבלו את זה, זה מעניין לי את ה-״ הנחתי את ידי על פיו כדי שישתוק ״אל תגיד את זה, אלה ההורים שלך״ הוא שוב מגלגל עיניים ״הורים לא כולאים את הילדים שלהם בגלל הרצונות המזויינים שלהם.״ הוא צודק, לא אוכל להתווכח איתו על זה, לכן אני נושקת לפיו ומניחה שוב את ראשי על כפתו. אני עוצמת עיניים ומנסה להרגע, אולי ימצאו אותנו היום. 

******

עברו שלושה ימים. שלושה ימים שעדיין לא מצאו אותנו. שלושה ימים שאנחנו גוועים ברעב. שלושה ימים שחם לנו בצורה מטורפת. שלושה ימים של חוסר שינה ומחשבות שלא מניחות למוח. שלושה ימים של תקווה שלא מתגשמת. השאלות לא מפסיקות לרוץ במוחי. ואם הכריזו עלינו מתים? ואם לא חיפשו אחרינו בכלל? מה קורה לאנשים שאני אוהבת?
בטח מורגן חוגגת לה עם בקבוק שמפניה.
התקווה מתחילה להעלם, והחששות גוברות. נשאר פה לנצח? נמות פה? מה הולך לקרות? המועקה שבחזי חייבת להעלם כבר! אני קמה ממקומי והולכת אל העצים שבאי, הולכת למקום הקבוע שבו אני עושה את צרכיי. אני מרימה את החולצה של רוי אל בטני, וברגע שאני מתחילה להתכופף אני מזהה זיקית ענקית בצבע ירוק-חום מביטה בי באדישות.
צרחה חזקה ומלאת אימה נפלטת מפי ורגליי קופאות במקום. ״סול!! מה קרה??״ אני שומעת את רוי צועק ורץ לכיווני. ״זיקית עומדת לאכול אותי!!!״ אני צורחת, אני בטוחה שהקול שלי יעלם עוד כמה שעות. ״מה??״ רוי צועק וסוף סוף מופיע מולנו. הוא מביט בי, בזיקית, בי , בזיקית. ״רוי תעשה משהו אני אומרת לך היא עומדת לקפוץ עליי!!!״ אני נכנסת להיסטריה.
לפתע אני שומעת קול שגורם לי להיות בהלם מוחלט. רוי צוחק. לא צחוק רגיל, הוא צוחק עד שדמעות זולגות מעיניו. ״מה אתה צוחק??״ אני עדיין צועקת. ״זאת לא זיקית-״ הוא צוחק ״זאת איגואנה״ הוא ממשיך לצחוק. הוא רוצה שאני אהרוג אותו? ״מה זה משנה לעזאזל?! היא עומדת לקפוץ עליי!!!״ הוא עדיין פאקינג צוחק! ״תפסיק לצחוק!!״ לפתע האיגואנה זזה במהירות, צרחה נפלטת מפי, אך היא בכלל הולכת לכיוון ההפוך ונעלמת מזווית עינינו. אני כמעט נושמת בהקלה אם הדבר החתיך שמולי לא היה מפסיק לצחוק עליי! אני פונה ממנו בכעס וצועדת אל החוף.
״סול חכי!״ הוא צועק, קולו עדיין משועשע. אני ממשיכה ללכת. ״סול חכי, אל תכעסי זה היה מצחיק!״ הוא צועק אליי, כבר הגעתי אל החוף. אני מתיישבת בחוזקה על החול, זה גורם לישבני לכאוב אבל לא אכפת לי. אני רותחת מעצבים!
״סול..״ רוי הגיע ונעמד מולי. אני מביטה למעלה אליו, ״זה נראה לך מצחיק? הרגשתי שהיא הולכת לאכול אותי!״ הוא התכופף אליי והביט בי במעט שעשוע ״היא לא הייתה אוכלת אותך״ הוא אומר ברוגע. ״תפסיק להיות כזה רגוע!״ מבטו הפך למבולבל. ״אתה לא מבין?! אנחנו תקועים פה!! תפסיק לצחוק על כל דבר! אנחנו לא הולכים לצאת מפה, אנחנו נמות פה!״ אני מכאיבה לגרוני מרוב צעקות. ״אנחנו נצא מפה סול אל תדאגי-״ ״תפסיק להגיד לי לא לדאוג! אתה אומר לי את זה כבר שלושה ימים ושום דבר לא קורה!״ מבטו הופך פגוע ״זאת לא אשמתי סול..״ הוא נאנח ונעמד על רגליו, הוא מתחיל להתקדם אל המים.
אני נושמת עמוק ואז פורצת בבכי. זאת לא אשמתו, הוא בכלל לא היה אמור להיות כאן. הוא כאן בגללי. הוא התקין מצלמות על היאכטה בשבילי. הוא כמעט טבע בשבילי, ומה אני עושה בשבילו? צועקת עליו. מאשימה אותו. מבטו הפגוע כמעט הרג אותי. אני כל כך מיואשת שהוצאתי את זה עליו.
אני ממשיכה לבכות כמה דקות ואז קמה על רגליי, אני מתקדמת אליו. הוא מביט על הגלים, הוא תמיד עושה את זה בשביל להרגע, כנראה פגעתי בו באמת. אני מושיטה את שתי ידיי ומחבקת את גבו אליי.
״אני מצטערת״ הדמעות שוב זולגות ״לא הייתי צריכה לכעוס עלייך, אני פשוט כל כך מיואשת ומפחדת״ קולי חנוק. אני מרטיבה את גבו עם דמעותיי. הוא מסתובב אליי והמבט האוהב והמבין שוב הופיע על פניו. הוא הרים את ידיו אל לחיי וליטף בעדינות. ״אני יודע״ הוא נושק לשפתיי ״גם אני מיואש סול.. אני דואג ללילי, היא עם ההורים שלי לבד, בלעדיי. אני דואג לך, אני לא רוצה שתשארי פה. אני דואג שלא ימצאו אותנו. אני דואג סול. גם אני מפחד..״ ליבי החסיר פעימה. הוא מנגב את דמעותיי באגודלו. ״אבל אסור לנו לאבד תקווה, גם אם יקח לזה שבועיים שלוש או ארבע, אנחנו נשרוד את זה ביחד, בשביל האנשים שאוהבים אותנו, בסדר?״ נשקתי לשפתיו בחוזקה וחיבקתי אותו אליי. ״בסדר.״

השמש מתחילה לשקוע, השקיעה כל כך יפה מכאן, לפחות יש משהו טוב במקום הזה.
אני מתקרבת לרוי ונושקת לו בחוזקה, אני מתכוונת להתיישב עליו אבל הוא עוצר אותי. ״רוי?״ הוא מבטי אל משהו מאחוריי. ״תסתכלי״ הוא מצביע אל עבר הים. אני מסתובבת במהירות.
ספינה גדולה נראת במרחק לא רב מאיתנו. אני קמה על רגליי בתנופה ״רוי!! או מיי גאד!״ אני רצה אל שפת המים, רוי רץ אחריי
״היי!!!!״ אני ורוי צורחים ביחד, אין תגובה
״הצילו!!! אנחנו כאן!!״ אנחנו ממשיכים לצעוק. אין תגובה. הם לא יכולים ללכת לא!! שיעצרו! אנחנו ממשיכים לצרוח, לא מוותרים. הם חייבים לעצור!
״הייי!״ אני שומעת צעקה מהספינה ״תעצרו! יש שם מישהו!״ הוא ממשיך לצעוק. אני מרגישה שעיניי מתמלאות בדמעות, אני מביטה ברוי והוא בי, עיניו בורקות מדמעות גם כן. אנחנו נלך מפה מהיום! הם שמעו אותנו. אנחנו מתחילים לצעוק ולנופף להם כשהם מתקדמים אלינו. רוי אחז בידי בחוזקה, הוא נשק לה והביט בי.
״תבטיחי לי ששום דבר לא ישתנה כשנחזור הביתה״ הוא מתנשף ״שום דבר לא ישתנה.״ אני נושקת לו ומקווה שכך יהיה, אני לא יודעת איך הוריו יקבלו את זה, אני לא יודעת מה יהיה עם מורגן. כל מה שאני יודעת זה שאנחנו הולכים לעוף מהמקום הזה כבר. אני כל כך רוצה להגיע הביתה.

_______________
__________

הם כאלה מתוקים..
היי בנות! מקווה שנהנתן מהפרק הזה. מבטיחה להעלות עוד פרק בהקדם.
אוהבת❤️