My Little Mermaid

Chapter 17

נקודת מבט סול

״אני אראה אותך בארוחת הצהריים?״ ג׳וי לוחש באוזני כשאנחנו נעמדים מול דלת הכיתה שלי. אני מהנהנת. לפני שלושה ימים במדורה הבנתי שאני צריכה לתת לו הזדמנות, והאמת שאני לא מתחרטת על כך. הוא רומנטי, מתחשב, ושלא נתחיל לדבר על היופי עוצר הנשימה שלו. יצאנו כמה פעמים והאמת שאני די מחבבת אותו, כמובן שרוי לא יוצא לי מהראש, אבל אני מעלימה את המחשבות עליו ברגע שאני יוצאת עם ג׳וי.
ג׳וי מצמיד לי נשיקה קטנה על השפתיים ופונה לכיתה שלו. אני משחררת נשימה שלא ידעתי שהחזקתי בתוכי. את עושה את הדבר הנכון סול, קול אומר בראשי.
אני פותחת את דלת הכיתה הריקה ומבחינה באן יושבת על אחד הכיסאות מאחור. שיערה הכמעט לבן מסתיר את פניה אך אני מיד מזהה שהיא בוכה. אני ממהרת לעברה בדאגה, מזמן לא ראיתי את אן בוכה. ״היי מה קורה?״ אני שואלת והדאגה נשמעת בקולי, אני מתיישבת לידה ואן מרימה את פניה אליי, עיניה אדומות ונפוחות מבכי. אני נבהלת. מה קרה שגרם לה לבכות כך? היא לא טיפוס שבוכה!
לאחר רגע ארוך שהיא מביטה בי היא מצמידה את כפות ידיה אל פניה ונצמדת אל חזי. הלב שלי פועם כל כך מהר, אני מתחילה לפחד. ״מה קרה אן?״ אני שואלת שוב, היא בוכה חזק יותר. ״מה יש בה? למה הוא לא מסוגל לשחרר ממנה?״ היא ממלמלת אך אני מצליחה להבין. אני גם בטוחה שהיא מדברת על מייק ומורגן. אני עוצמת את עיניי בחוזקה, מתי הבחורה הזאת תצא מהחיים שלנו?
״הוא מטומטם״ אני לוחשת והיא מהנהנת בהסכמה.
״תראו תראו, אן החזקה והכלבה נשברת!״ אנחנו שומעת צעקה וצחוק מזעזע מכיוון הדלת. מורגן. אחיזתי בחולצה של אן מתחזקת, אם לא אחזיק אותה יעיפו אותה מבית הספר על אלימות. ״בת זונה!״ אן צועקת ומתכוונת לקום מהכיסא לעברה אך אני לא נותנת לה את האפשרות, אן מביטה בי במבט זועם ואני מתחננת בפניה להרגע. ״מורגן תעזבי אותה בשקט״ אני אומרת בקול רועד מכעס. מורגן צוחקת שוב את הצחוק המזוויע שלה. ״סול סול סול״ היא אומרת ומתקרבת אלינו עם מבט שטני, אני מכירה את המבט הזה. היה לה את אותו מבט כשהיא גילתה שאני יודעת על המזימה שלה ושל לוקאס. זה לא טוב.
״אל תדאגי לגבי אן יקירתי, תדאגי לעצמך.״ היא אומרת וליבי עוצר. מה היא זוממת? היא מרימה את הטלפון היוקרתי שלה כשהמסך מופנה כלפיי. היא לוחצת פליי על סרטון וליבי צונח לרצפה. על המסך מופיעים אני ורוי, בים, ברגע הלוהט שלנו, הוא מנשק אותי בפרעות, משכיב אותי על החול, ידיו עוברות על גופי, הוא מוריד לי את השמלה ו..מורגן מכבה את הסרטון. לא, לא לא זה לא טוב!!!
״מורגן-״ אני מנסה להגיד אך היא קוטעת אותי ״שלא תעזי להתחנן בפניי לא לעשות כלום עם הסרטון, אמרתי לך להתרחק מהגבר שלי! כמה מטומטמת היית בשביל להתמזמז איתו כשאני כמה מטרים ליד? מה חשבת? שלא אעקוב אחריו?! ואתם כמעט שכבתם! על החוף כשקרוב אליכם נמצאים כל השכבה! את זונה! וכל הבית ספר ידע את זה!״ היא צועקת ואני מרגישה את הדמעות יורדות אל לחיי, אני לא מצליחה להוציא מילה מהפה, הלב שלי כבר לא במקום שלו בחזי, ואני נשבעת שהמוח שלי פועם בחוזקה. היא לא יכולה לעשות לי את זה! כולם יראו, כולם ידברו עליי, זה יגיע אל ההנהלה ואז אל ההורים שלי. היא לא יכולה לעשות לי את זה! היא פשוט לא יכולה לעשות לי את זה! אבל אני יודעת שהיא תעשה את זה. כי היא מסוגלת להכל.. הבתולים שלי נלקחו אל תוך המזימות שלה, למה שתהסס לפרסם את הסרטון? בבקשה שמישהו יוציא אותי מהסיוט הזה.
אני רואה מטושטש מהדמעות, אך אני מזהה את אן מזנקת על מורגן בפרעות, מתי איבדתי את האחיזה שלי בה?
מורגן צורחת, אן מושכת בשיערה בחוזקה. מנסה לתפוס את הטלפון שלה אך ללא הצלחה. למה אני לא קמה? למה אני לא מנסה לקחת את הטלפון ממנה? למה אני לא מצליחה לזוז?
״בת זונה! תביאי לי את זה!״ אן צורחת, מורגן שוכבת על הבטן מתחתיה, היא אוחזת בטלפון שלה בחוזקה מתחת לחזה שלה. למה אני לא זזה? למה אני לא עוזרת לאן?
״מה קורה כאן?!״ קולו של מייק נשמע. הוא רץ אל עבר אן ומורגן מנסה להפריד בניהם, אך הוא לא יודע כמה חזקה אן. הוא לא יצליח, ״תעזבי אותה אן!״ הוא צועק. ״לא! היא מאיימת על סול!״ מבטו הופך מבולבל, עינין עוברות אליי. ״על מה היא מדברת סול?״ אני לא עונה, אני לא מצליחה. למה אני לא מצליחה?
אן ממשיכה להכות את מורגן, עוד תלמידים מגיעים אל הכיתה. צעקות של עידוד נשמעות, מייק צועק שיפסיקו, אן צורחת על מורגן, ומורגן צורחת מכאבים. אני יודעת שאין טעם במה שאן עושה, למורגן כנראה יש עוד עותקים של הסרטון, היא נהנת להרוס אותי, והיא לא טיפשה. היא כנראה רק מפחדת שאן תשבור לה את הטלפון.
היחיד שיכול לעזור לי הוא רוי, אני קמה ומתקדמת אל עבר הדלת ויוצאת מהכיתה. אני יודעת שלא אצליח להדחף בין כל התלמידים כדי לעצור את אן. אולי אני גם לא רוצה. זה מגיע למורגן, מצדי שתמות.

ג׳וי קולט אותי במבטו במסדרון, הוא רץ אליי במבט מודאג. ״היי מה קרה?״ הוא שואל, אבל קול לא יוצא מפי. הוא מלטף את פניי, מתקרב אליי ודואג שאביט בעיניו היפות, הוא מנשק את שפתיי, ״דברי איתי״ הוא מתחנן. אני לא יכולה.
אני קולטת את רוי במבטי, מבטו זועם, כרגיל. הוא עומד בקצה המסדרון, הוא לובש חולצה שחורה ומכנס שחור, הוא כל כך יפה. הוא היחיד שיכול לעזור לי עכשיו.
אני מצטערת בפני ג׳וי המבולבל וממהרת אל רוי. אני רצה אליו ואוחזת בידו, מושכת אותו ומכניסה אותו בכוח אל אחת הכיתות הריקות שלידו.
״מה את עושה?״ הוא אומר בקול כועס כל כך ומנתק את ידי ממנו, אני מתעלמת מהקרירות בקולו,  כי אני כועסת יותר. ״למורגן יש סרטון שלנו!״ אני צועקת
״איזה סרטון?״ שואל במבט מבולבל
״בים.. כשאנחנו כמעט..״ אני אומרת ומשחקת בציפונריי, מתביישת להודות בזה.
״הזדיינו על החול?״ הוא שואל בקרירות וליבי עוצר מלפעום, איך הוא יכול להגיד את זה באופן מכוער כל כך?
אני מהנהנת בכעס.
״אז?״ הוא שואל ומבטו אטום. מה?
״אז? היא הולכת לפרסם את זה!״
״אז?״ הוא פאקינג רציני איתי?!?!
״אז? זה לא מכבד אותי רוי! זה יגיע אל ההורים שלי! כל בית הספר יחשוב שאני זונה!״ אני צורחת!
״זה לא ענייני״ מבטו אטום. ואני בהלם, מה הוא אמר?
״מהז את אומרת זה לא עניינך?! אתה בסרטון הזה איתי! היא החברה שלך! ברור שזה עניינך! אתה לא יכול לתת לה לעשות לי את זה רוי״ אני בוכה, ממש ממש בוכה. אני מרגישה שהאוויר בריאותיי נעלם. אך זה לא מזיז למבט האטום של רוי.
״תעמדי מאחורי הדברים שעשית, לא אכפת לי מה יגידו.״ הוא אומר באטימות ויוצא מהדלת, משאיר אותי המומה בכיתה הגדולה והריקה.
לא יכול להיות שהוא איתה בזה. לא הוא. אני מרגישה את ליבי מתרסק, רגליי מאבדות את כוחן ואני נופלת חזק על הרצפה הקרה. אני עוצמת את עיניי, הלב שלי פועם כמו מטורף ויש לי חשק להקיא.
אף אחד לא יכול לעזור לי בזה חוץ ממנו.
אני לא מבינה. לא אכפת לו ממני? פרצתי לבית החולים בשביל לראות אותו! לא אמרתי דבר על מה שקורה בבית שלו כי ביקש ממני, יותר נכון ציווה עליי! ולו לא אכפת ממני! איך הוא יכול לתת למורגן לעשות לי את זה?
אני שונאת אותה.
אני שונאת אותו.

__________________
_______

הפרק קצר אבל מקווה שנהנתן!
אוהבת❤️