My Little Mermaid

Chapter 36

״אתה על הרגליים!״ אני צועקת באושר כשאני נכנסת לחדרו החדש של רוי בביתו של מייק.
רוי עומד מול החלון ונאבק בשק האיגרוף השחור שמולו. אני מרחמת על שק האגרוף הזה ומתפלאת שהוא לא מתרסק על הרצפה. אני מתקדמת אל עבר השולחן הקטן בחדרו הגדול ומניחה עליו את המגש עם האוכל שהכנתי לרוי. אני מתקדמת אליו בהתרגשות, הוא סוף סוף לא יושב ובוהה בטלויזיה כמו רובוט! רגש של כעס מופיע על פניו. לעולם לא חשבתי שאשמח לראות אותו כועס, אך פניו הרובוטיות והקפואות גרמו לי לשקשק מפחד, כך שאני מעדיפה אותו לגמרי כועס.
אתמול הוא עבר לביתו של מייק, ההורים של מייק השלימו את התהליך ועכשיו הם תחת חסותם. הם פשוט מדהימים. מקס, אביו של מייק, הוא הבן אדם הכי מצחיק בעולם, ואליזבת דואגת אפילו יותר מאמא שלי, ולא חשבתי שדבר כזה יכול לקרות.
אחרי שפרקתי לרוי את המזוודות בקושי רב בזמן שהוא ישב על במיטה בחדרו החדש ובהה בטלויזיה, השארתי אותו להיות לבד.
עכשיו כבר בוקר היום שאחרי המעבר, ורוי עומד! לא סתם עומד, מתאבק! זה משמח אותי מאוד.
״איך אתה מרגיש?״ אני שואחת בעדינות ומתקרבת אליו עם חיוך מלא תקווה. ״איך את חושבת שאני מרגיש?״ הוא שואל בארס, כאילו שונא אותי. האם כועס עליי? מה עשיתי לא בסדר? הוא כועס על המצב עם ההורים של מייק?
״אתה כועס עליי?״ אני שואלת בשקט, מפחדת שאם אדבר חזק מדי הוא יחזור להיות רובוט. הוא מפנה את מבטו אליי, בחיים לא ראיתי כעס כזה נשקף מעיניו. על לוקאס הוא לא כעס ברמה כזאת..
״זה בגלל המעבר?״ אני שואלת, שוב בשקט. הוא מצחקק צחוק חסר הומור, אפילו די מפחיד וחוזר להתאגרף בשק. אני נאנחת ונגשת למגש האוכל שהכנתי לו. אני נושמת עמוק ומנסה להתעלם מזה שהוא מתנהג כמו בן זונה למרות כל העזרה שאני נותנת לו. כל מה שאני עושה בשבילו. ההורים שלו מתו לפני שלושה ימים, זה בסדר להתנהג כמו שהוא מתנהג נכון? אולי כך הוא מתאבל.
אני מרימה את המגש בזהירות בידיי ומתקדמת אל רוי. ״הכנתי לך קצת אוכל״ אני אומרת בעדינות. רוי מביט בי, באוכל, מתעלם וממשיך להתאבק. ״רוי אתה צריך לאכול.. לא אכלת כבר ימים״ אני מנסה להתקרב אליו אבל אז הוא דוחף אותי אחורה בחוזקה וגורם למגש ליפול על הרצפה בחבטה חזקה ולצלחת להתנפץ לרסיסים, האוכל התפזר על רוב רצפת החדר ואני פשוט בהלם. ידיי מכסות את שפתיי בשוק, עיניי פעורות ומביטות בגבר שפעם היה כל כל עדין איתי ולעולם לא פגע בי. ליבי דופק כמו משוגע ״השתגעת?!״ אני צועקת עליו ״תסתמי! תסתמי כבר את הפה שלך ותעופי מפה!״ הוא צורח עליי. דמעות מתווצרות בעיניי ואני מרגישה את הגוש עולה בגרוני. אני פותחת את הפה וסוגרת כמה פעמים, מנסה להגיד משהו אך לא מצליחה. הוא איבד את הראש לגמרי. הוא מתנהג אליי כמו אל זבל. אני מעבירה את ידיי בשיערי ונושמת עמוק, הדמעות כבר זולגות.
״קפצת לאוקיינוס העמוק בשבילי, עמדת למות בשבילי. טיפלת בי באי ודאגת שאמשיך לחיות. הכנסת את מורגן לכלא, הכנסת את לוקאס לכלא. נלחמת כל כך חזק בשבילי. נלחמנו ביחד. עשינו הכל כדי שנהיה יחד..״ אני עוצרת ופורצת בבכי קולני- ״ועכשיו.. אחרי כל מה שעברנו..״ אני רועדת ובקושי גורמת לקולי לצאת מפי, ״עכשיו.. אתה עומד לאבד אותי, בגלל ההורים שגרמו לך כל כך הרבה סבל, אנשים שאיימו על כל כך הרבה אנשים אחרים. הורים שכלאו אותכם שבועות בלי מים ואוכל, הורים שלא היה אכפת להם ממך, הורים שלא היו הורים..״ אני מכסה את פניי ומפנה אליו את גבי, מתקדמת אל הדלת. אני יודעת שהוא כנראה מתעלם לגמרי ממה שאני אומרת. הוא הפסיק להקשיב לי לפני שלושה ימים.
אני אוחזת בידית הדלת כשגבי עדיין מופנה אליו ואומרת,
״אני מקווה שיום אחד תבין שהייתי מוכנה להקריב הכל למענך. אבל לא את הכבוד העצמי שלי, אני לא זבל. הייתי מוכנה לסבול את כל העלבונות שלך בימים האלה שמרגישים כמו נצח. אבל לא עוד, לא כשאתה מתייחס אליי ככה.״ אני יוצאת מהחדר וסוגרת את הדלת אחריי. אני מכסה את פי כשאני יודעת שעוד התפרצות בכי עומדת לבוא ורצה לחדר האורחים שאני ישנה בו.