״רוי חכה!״ אני צועקת וממשיכה ללכת אחריו במהירות, הוא הגיע לפינת הרחוב ועצר. הוא הסתובב אליי בדיוק כשהגעתי אליו מתנשפת. הוא הביט בי בעיניים ריקות, מוזרות. ״מה את רוצה?״ הוא שואל בקול רגוע, כמעט שליו, אך העיניים שלו ריקות מרגש. מה קרה לו?
״מה קרה לך?״ אני שואלת את מה שעובר לי בראש. ״כלום, מה יכול לקרות לי?״ הוא שואל באותו טון רגוע. ״אתה.. מוזר״ אני אומרת והוא הסיט את פניו ממני אל הכביש הריק. ״לא קרה כלום, למה באת אחריי?״ שואל ומחזיר את מבטו אליי. ״למה הלכת?״ אני שואלת ״לא רציתי להשאר״ הוא אמר והשפלתי את מבטי אל המדרכה. ״זה בגלל מה שראית?״ אני שואלת ומביטה בו שוב במבט אשם. למה אני מרגישה רע שהוא ראה אותנו? מה אכפת לי? אני לא עם רוי, ולא מתכוונת להיות. ״לא. למה שיהיה לי אכפת?״ הוא אומר בקול אדיש ואני מרגישה את ליבי מתכווץ. הוא בכל זאת משפיע עליי. אני נאנחת, זאת הייתה טעות לבוא אחריו. בסהכ רציתי לראות אם הוא בסדר כי לא ראיתי אותו כבר שבוע, ועכשיו כשאני רואה שכן אני רק רוצה ללכת. למרות שמשהו בליבי אומר שהוא לא בסדר בכלל.
״אתה צודק לא אמור להיות לך אכפת״ אני לוחשת ונושכת את שפתי התחתונה, שהספיקה להחלים מהנשיכה לפני שבוע. אני לא מביטה בו, רק מפנה לו את גבי וחוזרת אל המסיבה. הוא לא החזיק בידי. לא סובב אותי כפי שעושה כל הזמן. אני ממשיכה לצעוד ושומעת מאוחריי קול מחריש אוזניים, קול של אופנוע שגלגליו חורקים על הכביש, אני מסתובבת ומרגישה שליבי יצא מגופי, שהוא פשוט נעצר. רוי צועד בכביש, ואופנוע שחור נוסע לכיוונו במהירות שיא. רוי נעצר בכביש, הוא לא זז. למה הוא לא זז??? עיניו של האופנוען מביטות ברוי בבלבול, הוא גם לא מבין למה הוא לא זז.
״רוי!!!!!!!!!״ אני צורחת צעקה מחרישת אוזניים, ועיניי לא מאמינות למה שהן רואות. האופנוען לא הספיק לצאת מההלם בזמן ומתנגש ברוי בעוצמה ורוי עף באוויר ונוחת על הכביש ללא תנועה. ראיתי שחור. הרגשתי שראותיי עצרו ולא הצלחתי להכניס אוויר לתוכי. הרגשתי כל שריר בגוף שלי רועד. אני שומעת צעקות, צרחות, אנשים רצים לעבר הבחור היפה ששוכב על הכביש, באיזשהו שלב הפסקתי לשמוע אותם ורק זמזום צורם נשמע באוזניי. אני עומדת דום. מביטה אל רגליי שמאבדות את שיווי המשקל וצונחות על המדרכה. ככ הרבה אנשים, ״תזמינו אמבולנס!!!״ אני שומעת אך לא מצליחה לזוז. הגוף שלי פשוט נכנס לשוק.
״סול!!!״ אני שומעת ומרגישה מישהו מנער אותי. ״סול!!!!״ ואז יד חזקה סוטרת לי את הלחי הכאב היה חזק. וזה מה שגרם לי לחזור לראות, לחזור להרגיש. אן הביטה בי במבט מודאג מולי. ״רוי..״ אני לוחשת ובמביטה לעברו, רואה אותו במרכז כל האנשים שמסביבו. אני מרימה את גופי מהמדרכה. אני שומעת את אן ומייק צועקים לי. אך כלום לא משנה. רגליי מתחילות לרוץ, מעולם לא רצתי כך, אני דוחפת את האנשים בחוזקה, לא ידעתי שיש לי כוח כזה בגוף. אני מזיזה את כולם ונעמדת מעל רוי ששוכה על הגב, פניו מוסטות הצידה. לפני שניה הוא הביט בי. איך זה קרה. אני נופלת על ברכיי לצידו ואוחזת בראשו מצמיד אותו אל החזה שלי. ״רוי.. תתעורר״ אני אומרת ומנערת אותו, אני יודעת שהוא לא יתעורר. אנשים מביטים בי, מורגן בטח רואה אותי אוחזת בו ויוצאת מדעתה, אבל אף אחד לא יוכל להפריד אותי ממנו עכשיו. גם לא היא. אני שומעת אמבולנס, אנשים צועקים, ואני רק מחזקת את אחיזתי ברוי. דמעות לא הפסיקות לרדת מעיניי, כל הגוף שלי רועד, אני רק מתחננת בלחש שיתעורר. שיגיד משהו. אך הוא לא זז, הרגשתי דופק איטי כשאחזתי בצווארו, אך הוא היה מאוד איטי, כאילו עוד רגע יפסיק לפעום. פחד שלא הכרתי השתלט על גופי. מישהו אוחז בכתפיי, מנסה להזיז אותי מרוי, אך הוא לא מבין שהוא לא יצליח. אף אחד לא יצליח.
״היי היי ילדה, תסתכלי עליי״ אומר לי מישהו עם עיניים חומות חמימות. אני מביטה בו כשהדמעות שלי לא מפסיקות לזלוג. ״אני צריך שתעזבי אותו, כדי שנוכל לקחת אותו אל האמבולנס ולמהר לבית החולים אוקיי?״ הוא מסביר לי לאט, כמו שמסבירים לילד בן שלוש. ידיי אוחזות בחולצות של רוי באחיזת ברזל. אני לא מצליחה לשחרר, אני מרגישה שאם אשחרר הוא ימות. ״תן לי לבוא איתכם, בבקשה״ אני מוציאה מפי בלחש. ״אוקיי, את תבואי איתנו רק תשחררי אותו״ הוא אומר ומחזיק בידיי, לאט לאט אני משחררת את אחזיתי בו אך עוברת לאחוז באדם עם העיניים החמימות ,אני אוחזת בו בחוזקה למקרה שיחשוב על לברוח. שום דבר לא ימנע ממני לכנס לאמבולנס הזה עם רוי. ״אני מבטיח שאת באה איתנו אוקיי?״ אני מהנהנת אך עדיין אוחזת בו, עיניי לא יורדות מרוי, מניחים אותו על האלונקה, ולוקחים אותו אל עבר האמבולנס, רגליי רצות אליהם ואחריי האדם עם העיניים החמימות. הוא נותן לי להכנס, ״תתקשרי אלינו!!״ אני שומעת את אן צועקת ואני מהנהנת לעברה, מיד אחרי דלתות האמבולנס נסגרות והוא מתחיל לנסוע במהירות אל בית החולים. שני גברים מחברים אל רוי דברים שאני לא יודעת מה הם. אני רק מביטה מהצד ואוחזת בידו השחומה. למה הלכתי ממנו? למה לא נישקתי אותו באותו רגע? אם הייתי עושה זאת האופנוע היה עובר לפני שרוי היה חוצה את הכביש. הדמעות לא עוצרות מלרדת על פניי ואני שואלת את עצמי איך עדיין יש לי דמעות בעיניי? מתי הן יגמרו?
״מהר!! תסע מהר! הדופק הפסיק!״ אני שומעת את אחד הגברים אומר ואני מרגישה שליבי חדל מלפעום. מישהו אחז בי והרחיק אותי מרוי, צעקתי, אני אפילו לא יודעת מה רק צעקתי. מישהו אוחז בי בחוזקה לא נותן לי לזוז. הוא ימות? הוא ימות?? שוב אני רואה שחור ורק מתפללת לאלוהים שהוא יהיה בסדר. בבקשה שהוא יהיה בסדר.
*******
ידיי אוחזות בברכיי, ראשי קבור ביניהם, אני יושבת על רצפת בית החולים הקרה. אני לא יודעת כמה זמן עבר, אני רק יודעת שהדמעות לא הפסיקו לרדת מעיניי לרגע.
״הנה את!!״ צעקה מוכרת נשמעת מצדי השמאלי, אני מרימה את ראשי הכבד מדמעות, רואה את מורגן רצה אליי בזעם. לא הספקתי להתגונן והיא התנפלה עליי, התחילה להכות אותי בפניי, ניסיתי לחסום את ידיה אך לא היה לי כוח בגוף. לבסוף מייק הגיע כמו המלאך השומר שלי תפס במותניה של מורגן והרחיק אותה ממני בקלות. ״אני הייתי אמורה להיות איתו באמבולנס!״ היא צועקת. היא רצינית? זה מה שמעניין אותה עכשיו? מי היה באמבולנס? ״רוי נלחם על החיים שלו שם בחדר הניתוח וזה מה שאת חושבת עליו?״ אני זורקת אליה בזלזול ושנאה. היא הביטה בי וחרקה את שיניה בעצבים. ״הוא שלי שמעת? שלי!״ היא צועקת שוב וגורם לי לגחך בזלזול. ויתרתי, כנראה שאין לה מוח. או לב.
״סול! מה קרה לפנים שלך?״ אן מתקרבת אליי ושואלת בלחץ. כיווצתי את גבותי בבלבול ונגעתי בפניי, דם הופיע על אצבעותיי. היא פצעה אותי. בת זונה. ״אנחנו צריכים לטפל בזה״ מייק אומר בדאגה ומצביע על פניי. לא היה לי כוח לטפל בזה, זה לא מה שחשוב.
לפתע הם הופיעו, נראים די נינוחים. ההורים שלו, של רוי. הילדה לא הייתה איתם, היא נעולה עדיין בחדר? אביו זיהה אותי והתקרב אליי במהירות, ״מה קרה?״ הוא שאל , מייק אן ומורגן קפאו לידי. ״אתה נראה בדיוק כמו רוי״ מלמלה מורגן. היא לא הכירה אותו? איך אני כן והיא לא?
״אני אבא שלו״ אמר לה בנוקשות וחזר להביט בי, ״מה קרה?״ חזר על עצמו. אמו של רוי נעמדה לצידו של אביו, הביטה בי בכעס, היא עדיין לא שכחה שראיתי את מה שהם עושים בביתם.
״אופנוע התנגש בו כשחצה את הכביש״ פלטתי מפי, קולי רעד, ידיי גם רעדו.
״לכי מפה״ אמרה לי אמא של רוי בכעס. מה? שאני אלך?
״מה?״ שאלתי אותה בחוסר הבנה. ״אמרתי לך שתלכי מפה, אני לא רוצה שתיהי קרובה לבן שלי״ זעם בעבע בתוכי, כעס שלא הצלחתי לפענח. מי היא חושבת שהיא?! ׳אמא שלו׳ קול בראשי אומר. אני מביטה סביבי רואה שמייק ומורגן לא נמצאים, מתי הם הלכו? אני מביטה באן שמביטה באמא של רוי בכעס גלוי.
״אני לא הולכת מפה״ אמרתי בקול רועד והרמתי את ראשי. לא אתן להם להוציא אותי מפה. אמא של רוי התקרבה אליי במבט רוצח, היא מרימה את ידה ואוחזת בחוזקה בידי, החנקתי קול כאוב. ״תעזבי אותה!״ צועקת אן. אני לא מזיזה את עיניי מעיניה של אמא של רוי. מראה לה שלא תוכל לשבור אותי. ״אם את לא רוצה שאגרום למאבטחים לקחת אותך, כדאי לך ללכת״ היא אומרת בקול שקט ומרעיד. האמת שהיא הפחידה אותי אך לא נתתי לה לראות את זה. היא הרימה את ידה השניה לאוויר סימנה לבעלה, ובעלה הרים את הטלפון ומלמל לתוכו. דקה אחרי הגיעו שני מאבטחים כשכל אחד מהם גדול ממני פי עשר. אחד מהם הרים אותי, והשני את אן. היא התפתלה בזרועותיו. ״תעזוב אותי!״ אני צועקת עליו ושורטת את ידיו אך זה לא מזיז לו. ״לא! אתם לא יכולים להוציא אותי מפה!״ אני צועקת שוב כשאנחנו מגיעים לדלת היציאה מבית החולים ומתפתלת בזרועותיו. מביטים בנו אך זה לא אכפת לי. ״תעזוב אותי!!!!״ אני צועקת חזק יותר, והוא עזב אותי מחוץ לבית החולים. נעמדתי על רגליי וניסיתי להכנס שוב אך הם חסמו את המעבר. העברתי את ידי בשיערי האדום ודמעות זלגו על פניי. ״תנו לי להכנס״ התחננתי בבכי, הם לא הזיזו עפעף.
״סול בואי נלך״ אן מחזיקה בזרועי בעדינות. אני לא רוצה ללכת. לא בלי לדעת שרוי יחיה. ליבי מתכווץ בחזי, ואני מביטה אל עבר אן, ״אן אני לא יכולה ללכת, אני לא יכולה להשאיר אותו ככה״ מלמלתי דרך הבכי. היא מרימה את ידה ומלטפת את פניי המדממות. ״הוא יהיה בסדר, הוא בידיים של הרופאים עכשיו. נלך הביתה, נתקלח ונטפל בך. ואז נעשה הכל כדי לדעת מה מצבו אוקיי? מצדי נפרוץ לבית החולים״ היא לוחשת באוזני ומצמידה אותי אליה לחיבוק. אני בוכה על כתפה. הוא חייב להיות בסדר. בבקשה שהוא יהיה בסדר. אני מתפללת בשקט.
_________________
היי בנות! אשמח שתגיבו לי, זה נותן לי יותר רצון להמשיך! מקווה שנהנתן מהפרק.
אוהבת❤️