עצמתי את עיניי בחוזקה ודחפתי אותו ממני בפרעות. הוא היה המום. למה הוא עדיין המום לעזאזל?!
אני יודעת שאני מגזימה קצת, שאני לא אמורה להגיב כך כי כל מה שלוקאס אמר זה שעזבתי אותו בשביל מישהו אחר.. זה לא כזה נורא, נכון?
מה שגורם לי להגיב כך זאת המחשבה שסבלתי כל כך הרבה בגללו, לדעת שהוא עשה את מה שעשה בשביל כסף שבר אותי לרסיסים. מורגן לא הניחה לי לעולם, היא שונאת אותי מגיל כל כך קטן שאני אפילו לא יודעת למה, אך למה הגבר הזה שכל כך אהבתי בעברי היה חייב לשחק את המשחק שלה? אני לא עשיתי לו כלום. אני לא עשיתי לשניהם כלום!
״אני.. אני מצטער סול״ רוי אומר ומביט על החול הלבן ואז בי, עיניו השחורות התמלאו בחרטה, יכולתי לראות שהוא די שנא את עצמו באותו הרגע.. אני יודעת שהוא לא עשה שום דבר לא בסדר, הוא רק האמין לחברו הטוב.. אם אן הייתה אומרת לי משהו אני הייתי מאמינה לה מבלי לחשוב פעמיים. אבל למה אני כועסת עליו כך?
אני לוקחת נשימה עמוקה, מביטה בעיניים החודרות שלו וממלמלת ״זאת לא אשמתך״ לאחר מכן מסתובבת במבוכה ומתקדמת אל המכונית שלי.
לרוי כנראה יש תוכניות אחרות כי הוא החליט שוב לסובב אותי אליו, להרים אותי ולסחוב אותי אל עבר המכונית שלו.
״רוי!! תעזוב אותי אני רוצה ללכת הביתה!״ אני צועקת ובועטת לכל עבר.
הוא מביט בי ברכות, אני מרגישה שאני נמסה והופכת לנוזל תחת מבטו, למה הוא עושה לי את זה?!
״אני לא נותן לך ללכת ככה הביתה.״
הוא התחיל לנסוע, משהו בו נדרך, עיניו מתמלאות במעט פחד, והוא אוחז בהגה כל כך חזק שאני חושבת שהוא ישבר.
״רוי?״ קראתי בשמו מהמושב לידו. הוא הרפה מעט את ההגה כששמע את קולי.
״קרה משהו?״ הוא שאל אותי בדאגה, ״אני צריכה לשאול אותך את זה.. קרה משהו?״
״למה שיקרה משהו?״ הוא שאל בלחץ
נאנחתי. אין לי כוח להתווכח למרות שהוא מסקרן אותי בטירוף.
״לאן אנחנו נוסעים?״ שאלתי והוא שוב נדרך, המקום שאליו אנחנו נוסעים מלחיץ אותו?
״למקום שאני גר בו״ מה? הוא מתכוון לבית שלו? ולפי מה שהבנתי הוא בכלל גר במלון של ההורים שלי שמול הים.
״אבל.. עברנו את המלון״ אמרתי ברכות, מפחדת להלחיץ אותו יותר ממה שהוא לחוץ. ״למקום האחר שאני גר בו.״ הוא אמר ולא דיבר יותר במשך כל הנסיעה.
הבית מבחוץ בצבע כחול כהה. כל הקירות בצבע כחול כהה. הגג הוא גג רעפים שחור. זה נראה בית די גדול, יותר גדול מהבית שלי. והבית שלי נחשב לגדול.
החצר יפייפיה, מלאה בפרחים ובעצים צבעוניים.
״התרשמת?״ אני מביטה ברוי שלא נראה כל כך מאושר להיות פה, אפילו די סובל. הנהנתי וחייכתי חיוך קטן. ״מה זה המקום הזה?״ שאלתי בסקרנות והבטתי ברוי בציפייה.
״רוי!״ מישהו קרא בהתרגשות מוגברת.
אני מביטה בו בפה בפעור, הוא נראה הגירסה בת ה50 של רוי. הוא גבוה בעל שיער שחור שמתחיל להאפר. העיניים שלו שחורות כמו גג הרעפים, ואי אפשר לפספס את עצמות הלחיים שלו, למרות הקמטים שמתחילים להופיע על פניו. הוא נאה. מאוד נאה.
״בן! מה אתה עושה פה, ומי זא-״ הוא נקטע, מבטו הפך להמום והוא הביט בי, עיניו סרקו את פניי בפחד. מה יש לו?
״מה- מה קרה לך יפייפיה?״ הוא שאל בדאגה, שיט. כל הפה שלי כולל הסנטר שלי מלאים בדם! פאק איך שכחתי לנקות את זה! הדם עדיין יוצא משפתיי, הפצע לא נסגר. כנראה שבאמת הייתי עצבנית. מה אני אמורה להגיד?! הוא יחשוב שאני משוגעת או משהו כזה!
״זה.. אני..״ ״ילד מטומטם בים החליט שזה מצחיק לזרוק על נערה יפה אבנים, אחד פגע לה בשפתיים והיא נחתחה.״
לא ידעתי ממה הלב שלי פועם יותר, מזה שהוא הציל אותי, או מזה שהוא קרא לי נערה יפה. חייכתי חיוך קטן אך מיד התחרטתי על זה, כאב חד הופיע בשפתי התחתונה וגרם לי להצמיד את שפתיי בחוזקה. למה עשיתי את זה לעצמי?!
רוי אחז בידי בחוזקה והעביר זרמים נעימים אל כל גופי. הוא משך אותי אל תוך הבית, התעלם לחלוטין מאביו. מה יש לו?
״בואי תכנסי״ הוא הכניס אותי אל תוך חדר ריק. יש בו מיטה, שידות, ארון, אבל הוא פשוט ריק. אין שום תמונה על הקיר, המצעים כל כך מסודרים, זה נראה שאף אחד בחיים לא הניח פה את כף רגלו.
רוי הוביל אותי אל תוך החדר והושיב אותי על המיטה הגדולה, הוא פתח מגירה שבשידה ליד מיטתו והוציא ערכה לעזרה ראשונה.
בידיים רועדות הוא פותח את הערכה ומחפש את מה שיכול לעזור לי. אך זה נראה כאילו הוא לא יודע מה הוא עושה, העיניים שלו מתרוצצות הנה והנה, מה לעזאזל עובר עליו?
הרמתי את ידי מירכיי והנחתי אותה על פניו, הוא קפץ במקומו כאילו נבהל מהמגע שלי אך מיד נרגע. הוא הביט בי, עיניו השחורות רדופות , מה הסיבה שהוא מרגיש כך?
״מה עובר עלייך?״ אני שואלת בדאגה ומנסה לפענח מה אומרות עיניו.
״כלום״ הוא מלמל וחוזר להביט בערכה, נאנחתי. כנראה שזה לא הזמן המתאים לשאול שאלות.
אחרי שאני מרגישה הרבה יותר טוב, והדימום נעצר, אני מחליטה לקום מהמיטה וללכת לביתי, ההורים שלי בטח דואגים כי לא חזרתי מבית הספר, השמש כבר שקעה, והטלפון נשאר במכונית שלי שנמצאת מול החוף.
גופו של רוי נדרך כשאני קמה מהמיטה והוא קם מיד אחריי. ״לאן את הולכת?״ הוא שואל באדישות אך קולו מתמלא בפחד. מה יש לו?
״הביתה.. ההורים שלי בטח דואגים נורא.. תודה שטיפלת בי-״ ״תשארי לישון פה״ הוא פוקד עליי במהירות וקטע אותי, עיניי נפקחות בהלם, הוא רוצה שאשן איתו? כאן?
״מ-מה?״ אני מלמלת בשוק, ״תשארי״ הוא אומר , הפעם מבקש בכמעט התחננות. אולי אין לו כוח פשוט לקחת אותי לביתי? אני יכולה לנסוע באוטובוס זה לא מפריע לי.
״רוי.. אני לא יכולה להשאר כאן אני צריכה לחזור הביתה. תשאר כאן זה בסדר אני אקח אוטובוס״ אני אומרת ומתקדמת לכיוון הדלת, ידו אוחזת בידי בחוזקה ומסובבת אותי אליו. הוא חייב להפסיק לעשות את זה!
״אל תשאירי אותי כאן לבד״ הוא אומר בפחד, רדוף, מתחנן אליי להשאר. אני מתחילה לדאוג, ממש לדאוג.
הרמתי את ידי החופשיה והנחתי אותה על פניו בעדינות, מפחדת לשבור אותו. אני מביטה אל תוך עיניו המפוחדות בדאגה. למה הוא כל כך מפוחד?
״רוי..-״ ״בבקשה, בבקשה תשארי איתי כאן״ הוא מתחנן שוב, וגורם לליבי לפעום בחוזקה ולצעוק לי לא לעזוב אותו. משהו פה מרגיש לי לא בסדר. לכן אני מחליטה להנהן ולהניח את ראשי על החזה שלו, לחבק אותו בחוזקה. אני שומעת את ליבו פועם במהירות לא מוסברת, ומרגישה את ידיו נכרכות סביבי ומצמידות אותי אליו בחוזקה.
אחרי כמה דקות אני מרימה את ראשי אליו ומביטה בעיניו שנרגעו מעט , והפחד כמעט ולא נראה יותר. זה גורם לי לנשום לרווחה.
״אתה רוצה לספר לי מה קרה?״ שאלתי , הוא השפיל את מבטו, הוא לא רוצה לספר לי, ואני לא אכריח אותו, זה כנראה נושא שמאוד כואב לליבו.
אני מחייכת חיוך קטן, להראות לו שהכל בסדר ושואלת במהירות ״אני יכולה להתקשר מהטלפון שלך לאן? פשוט שלי נשאר בר-״ ״כן תקחי״ הוא קוטע אותי שוב, לא נותן לי לסיים משפט.
הוא מוציא מכיסו הקדמי של מכנסיו את הטלפון השחור שלו ומניח בידי. אני מנסה לצאת מחיבוקו כדי ללכת להתקשר אל אן אך הוא לא משחרר. זה גורם לי לצחקק.
״אם לא תשחרר אותי אני לא אוכל להתקשר אל אן ולחזור אלייך״ אני מחייכת, והוא מחייך גם, חושף את שיניו הישירות , יש לו את החיוך הכי יפה בעולם. הוא משחרר ממני ונותן לי ללכת.
כשאני חוזרת הוא שוכב על המיטה, ללא בגדים עליו חוץ מבוקסר שחור ודק. עיניי נפערות לרווחה ואני מביטה בפניו המשועשות. ״שלא תעזי לחשוב שאני הולך לישון עם בגדים, תגידי תודה שאני ישן עם בוקסר.״ הוא חייך וגרם לי לצחקק מעט בלחץ. בפעם האחרונה שהייתי במיטה עם גבר הוא סיפר לי שהוא עשה את כל מה שעשה תמורת כסף. אני נאנחת.
״היי, מה יש?״ הוא שואל בדאגה ושולח לי את ידו. אני מושיטה אליו את היד שלי ומתקרבת אליו באיטיות. הוא מושיב אותי לידו ומזיז את שיערי מפניי, אלוהים אני כל כך אוהבת את המגע שלו עליי. למה הוא משפיע עליי ככה?
״לא קרה כלום״ אני אומרת כשאני יותר רגועה, הדבר האחרון שאני רוצה להעלות עכשיו לשיחה זה את לוקאס.
״אנחנו הולכים לישון עכשיו? רק שבע בערב״ אני אומרת והוא מחבק אותי אליו.
״מה את רוצה שנעשה?״ הוא שואל ואני מרימה את פניי אליו שכל כך קרובות אל פניו. הוא מביט על שפתיי.
״מה אתה רוצה שנעשה?״ אני שואלת והוא לוקח נשימה עמוקה, עדיין מביט בשפתיי, גורם לכל גופי לעקצץ. ״את שמת לב?״ הוא שאל באיטיות, ״שמתי לב שמה?״ שאלתי וליקקתי את שפתי הכואבת, מה שגורם לו להתקרב אליי עוד. ״שכל מפעם שהתנשקנו זה היה אחרי ריב כלשהו, ניסינו רק להשתיק אחד את השני.״ הוא אמר ועצם את עיניי מתקרב אליי יותר. הוא צודק, כל נשיקה שלנו הייתי סוערת אחריי ריב סוער. הנהנתי.
״את רוצה לחרוג מהשגרה?״ הוא שואל וכל מה שאני יכולה לעשות זה להנהן ולקרב את שפתיי אליו יותר.
הוא אוחז בצווארי בעדינות, ומניח את שפתיו על שפתיי, גורם למליון פרפרים לעוף בבטני ומעביר אלפיי זרמים לכל גופי. אני אוהבת את התחושה הזאת, כל כך אוהבת.
הוא מכניס את לשונו לפי וכל מה שאני עושה זה להאנח, אני מעבירה את אצבעותיי על החזה החשוף והשרירי שלו בזמן שהוא מנשק אותי באטיות, עכשיו תורו להאנח. הוא אוחז בגופי ומושיב אותי עליו, מעמיק יותר את הנשיקה ומאיץ אותה. אני לא מתנגדת, ואני מכניסה את אצבעותיי הקטנות אל שיערו השופע והשחור, מנשקת אותו חזק יותר, סוער יותר. אני לא יודעת לאן זה הולך להוביל, אך אני לא רוצה שהנשיקה הזאת תיפסק אף פעם.