״סול?״ קול גברי נשמע מעליי ועצר אותי מלהוציא את הקלמר מהתיק.
הרמתי את מבטי אל מייק ונאנחתי. ״כן מייק?״ עניתי למרות שאני יודעת כבר מה הוא רוצה.
הוא אחז בכיסא שאל מול השולחן שלי והתיישב עליו מולי. הוא העביר את ידו בשיערו הזהוב והביט אל תוך עיניי.
״אני באמת לא מבין מה עשיתי לך״ הוא נשמע נואש. מה יש לו? שילך למורגן כבר ויעזוב אותי בשקט! אך המבט הלא מבין והאמיתי שעל פניו גורם לי לחשוש מעט. מה אם הוא כנה איתי? מה אם כל ההתעקשיות שלו כלפיי אמיתיות? זה יכול לקרות לא? לא סול. תזכרי איך הוא מסתכל עליה, בכזאת הערצה.
בכל מקרה, גם אם הוא ירצה אותי כל כך, אני לעולם לא ירצה אותו.
אני שמה לב שאני לא עניתי לו וממהרת להגיב ״אתה לא עשית לי כלום מייק. אני פשוט יודעת מי אתה.״ אמרתי והוצאתי את קלמרי מהתיק, התכוונתי לפתוח את הקלמר אך ידו של מייק אחזה בידי.
״את לא יכולה לשפוט אותי סול! זה לא הוגן! אני יודע שאני בן זונה ואני יודע ששכבתי עם כל השכבה, אבל זה לא פייר שאני נגש לדבר איתך ואת מזיזה את המבט שלך רחוק מהעיניים שלי. את פשוט, את..״ הוא לא המשיך את המשפט, במקום זה הוא נאנח בקול והעביר את ידו שוב בשיערו הזהוב. הרגשה לא נעימה עלתה בגופי, אני לא אוהבת את זה שאני גורמת למישהו להרגיש רע. אני לא יודעת אם זה משחק או שהוא באמת פגוע ממני אבל בחיים לא שמעתי מילים כאלה יוצאות מהפה של מייק בכזה יאוש. אף אחת לא שמעה. מה עובר עליו? יש לי הרגשה שזה לא קשור אליי בכלל, והוא רק רוצה לדבר.
״מה עובר עלייך מייק?״ אני לוחשת ואוחזת בידו השניה, מתקרבת אליו קצת יותר. ״אתה בסדר?״ שאלתי שוב כשהרים את מבטו אליי ונעץ את עיניו בעיניי. הפנים שלנו היו כמה סנטימטרים אחד מהשני ועיניו עוד שניה דמעו.
״אני..״ הוא נאנח, הוא המשיך להביט בי בעצב, לא מוצא את המילים. ״זה לא משנה.״ הוא אמר במהירות ונעלם כאילו לא היה. וואו , משהו עובר על הבחור וזה ממש מסקרן אותי מה. הרמתי את מבטי אל עבר הדלת, כדי לעקוב אחרי מייק, אך במקום אני רואה את רוי עומד ומביט בי במבט זועם , אפשר לראות שקצות האצבעות שלו מלבינות מרוב שהוא אוחז ברצועת התיק בכזאת חוזקה. ומה עובר עליו?
אני מסיטה את מבטי אל הקלמר שלי כדי להוציא עט ונאנחת. נמאס לי מכל הבנים הדרמטיים בבית הספר הזה.
***
״כל אחד מקבל דף, בדף הוא הולך למלא את פרטיו האישיים, זה לא לוקח יותר מעשר דקות אז אני לא רוצה עיקובים!״ צעקה המורה וחילקה בין כולנו דפים.
״אני לא מבין למה אני צריך למלא את זה, עשיתי את זה כבר עם המנהלת.״ קולו העמוק של רוי הדהד בכיתה וגרם לי להסתובב אליו. מה אכפת לו למלא דף מסכן עם הפרטים האישיים שלו?
זה לא עיניינך סול. את מתעלמת ממנו כבר יומיים, מאז מה שקרה בים, תמשיכי לעשות את זה.
״בלי שאלות רוי. תמלא את הדף.״ היא נזפה בו.
״אני לא ממלא את זה״ הוא אמר בתקיפות והרחיק ממנו את הדף.
כל העיניים של הכיתה היו נעוצות בו, והעצבים של המורה לא איחרו לבוא.
״תמלא את הדף רוי אני לא ממש שואלת אותך!״ היא צעקה. זה לא טוב.
רוי קם ממקומו הביט בגברת גרנדי המורה ארוכות ויצא מהכיתה בסערה.
לא ידעתי מה קורה, ולמה הרגליים שלי פתאום קמו מהכיסא והתקדמו אל הדלת.
אני שומעת את גברת גרנדי צועקת את שמי אך אני לא עוצרת ורצה לחפש את רוי. מה לעזאזל עובר עליי?!
ראיתי אותו רץ אל פינת העישון ויושב על הרצפה. נעצרתי. הוא הרים את ברכיו והניח את ראשו עליהם. ליבי החסיר פעימה, הוא נראה כל כך שברירי, מעולם לא חשבתי שאראה אותו כך.
התקדמתי אליו בזהירות בצעדים קטנים והתיישבתי לידו בשקט.
הנחתי את ידי הקטנה על ראשו ושיחקתי בשיערו הרך. הוא לא הרים את ראשו, הוא ידע שזאת אני.
״למה באת אחריי?״ שאל בקול חנוק. קול חנוק? הוא מתחיל להדאיג אותי.
״לא יודעת..״ עניתי ומיד הוספתי, ״למה יצאת ככה? זה רק דף שצריך למלא רוי״ אמרתי בשקט וניסיתי להשמע הכי רגועה שיש, אך הסקרנות והדאגה שהיו בגופי נשמעו בקולי.
עברו כמה דקות וצליל לא נשמע מפיו. זה כאילו הוא השתתק , על מה הוא חושב לעזאזל?
הוא הרים את ראשו מברכיו וצנח על ברכיי בעדינות. לא ראיתי את פניו אבל הרשתי לעצמי לשחק בשיערו, אולי זה ירגיע אותו קצת..
לאחר כמה שניות אני מרגישה את גופו רועד, נבהלתי ועצרתי את נשימתי.הוא בוכה?
״רוי?״ שאלתי בדאגה וסובבתי אותו אליי.
עיניי נפערו בהלם כשראיתי אותו בוכה וכל פניו הפכו לצבע כחול. ידו הימנית החזיקה בחזה שלו בחוזקה, כואב לו, הוא לא יכול לנשום!
פאק פאק פאק!
״רוי!״ צעקתי והנחתי אותו על הרצפה, עליתי מעליו והחזקתי חזק בפניו. הוא לא נרגע, מה יש לו?! הפחד כירסם את גופי, אני מרגישה כאילו הוא עומד למות לי בין הידיים. הנחתי את ידיי על החזה שלו ולחצתי בחוזקה ובמהירות ותוך כדי נזכרת בשיעור החייה שמנואלה האחות של בית הספר לימדה אותנו , מנסה להחזיר לו את הנשימה. אך עוברות השניות והוא רק הופך לכחול יותר!
״רוי! רוי! תנשום איתי בבקשה! תרגע!״ צעקתי עליו בפאניקה והצמדתי את ראשו אל החזה שלי. חיבקתי אותו אליי הכי חזק שאני יכולה. ומבלי ששמתי לב פניי הפכו לרטובות מדמעות שזלגו מעיניי.
ידו אחזה בחולצתי והצמידה אותי אליו יותר, הוא חיבק אותי עד שלא יכולתי לנשום.
נשקתי לראשו בלחץ, ראשו עדיין בין זרועותיי, מונח על החזה שלי.
הוא חזר לנשום, עדיין לא בקצב סדיר אבל לפחות הוא נושם. ואז הרגשתי את מה שגרם לי לנשוך את שפתי ולעוד דמעות לצאת מעיניי. החולצה שלי הופכת לרטובה מדמעותיו. הוא בוכה בהסטריה, כאילו לא בכה שנים. רועד ומוציא קולות יאוש מפיו. מוציא הכל החוצה. מה גורם לו לבכות כך?
הוא אחז בצווארי ועזר לעצמו להרים את ראשו ולהביט בי , עיניו השחורות היו שבורות, כאילו התנפצו לרסיסים קטנים ושחורים. הריסים שלו לא היו רטובים כך גם כשיצא מתוך הים. ידו עלתה לפניי ונגבה את הדמעות שזלגו על לחיי.
״אני מצטער על זה. אני צריך ללכת.״ הוא אמר בקול חנוק וקם ממקומו, תוך כמה שניות הוא כבר נעלם מזווית העין שלי.
פי פעור ואני עדיין יושבת על ברכיי באותה תנוחה כשהלך, אני מביטה סביב בהלם מנסה להבין מה קרה עכשיו.
ואז כשההבנה מכה בי הזעם השתלט עליי.
מה לעזאזל? הוא לא יכול פשוט לקום וללכת אחרי מה שקרה עכשיו! אחרי שהוא הפחיד אותי כך! אין מצב!
קמתי ממקומי ורצתי לכיוון שהוא רץ, הגעתי לשער בית הספר האחורי, רואה אותו מטפס מעל הגדר וקופץ לכיוון השני. רצתי גם כן , נשמתי עמוק והתחלתי לטפס, רגל אחר רגל, עד שהגעתי לראש הגדר. פאק זה גבוה! איך אני קופצת?! טוב אין ברירה, נשמתי עמוק וזרקתי את עצמי על הרצפה הקשה.
פאק זה כאב!!
קמתי וצלעתי אל המכונית הקטנה והיפה שלי. התנעתי את הרכב והתחלתי לנסוע אחרי הרכב של רוי, הרכב שהוא אסף אותי מהים ולקח אותי הביתה כשקפאתי מקור אחרי שמורגן לקחה לי את הבגדים. חשבתי שהוא כל כך חמוד אז.
אני נוסעת אחריו ואני שמה לב שאני מכירה את הדרך הזאת. אני עושה אותה כמעט כל יום אחרי בית הספר או כשסתם משעמם לי בבית.
הדרך לים.
הוא עצר את הרכב בצד יצא ממנו ופתח את הדלת האחורית, הוציא ממנה גלשן שחור אפור וגדול, אחד שנראה מתאים לו. אותו גלשן שעצר אותי מלצאת מהמים ביום שאני ורוי נפגשנו.
הוא התחיל להתפשט ולרוץ אל הים, ואני מיהרתי לצאת מהמכונית ולרוץ אחריו.
הוא רץ אל תוך הים עלה על הגלשן והתחיל לגלוש. עצרתי במקומי.
וואו, זה יפייפה.
איך הוא עושה את זה? זה נראה שהוא רוקד על המים, שהים כולו שלו.
כל קפיצה שלו גורמת לליבי לקפוץ ולחייך, הוא די טוב בזה. מדהים אפילו. אני מתיישבת על החול הרך והלבן ולא מורידה ממנו את עיניי לרגע. הוא פשוט..- נפילה שלו מהגלשן קוטעת את מחשבותיי, עיניי נפערו ואני מנסה לאתר אותו במבטי. שתי שניות לאחר מכן הוא יוצא מהמים כשהגלשן בידו וגורם לאבן ליפול מליבי. הוא הפחיד אותי לרגע..
אני נאנחת, למה עדיין אכפת לי ממנו אחרי כל מה שהוא עושה לי? מה לא בסדר איתי?!
״לא נמאס לך אה?״ הוא עומד מעליי מטפטף עם חיוך מרוח על פניו, כאילו כלום לא קרה בבית הספר!
״תגיד אתה רציני?״ אני שואלת בשוק ונעמדת מולו.
״אני תמיד רציני״ הוא מצמיד את גבותיו ברצינות. ואני מגחכת בזלזול. ״אני רוצה הסבר!״ צעקתי עליו והנפתי את ידיי לצדדים.
הוא נאנח והעביר את ידו בשיערו, ״אני לא חייב לך שום הסבר״ הוא אמר ברוגע והתחיל ללכת לכיוון הרכב שלו חזרה.
״זה לא מעניין אותי! זה מגיע לי אחרי שעזרתי לך! אתה לא יכול פשוט להכניס אותי לפאניקה כזאת ואז ללכת!!״ צעקתי ושניה אחרי התנגשתי בחזה קשוח. הוא עצר והסתובב לפני שנכנס לרכב.
״אף אחד לא ביקש ממך לעזור לי או לעקוב אחריי לכל מקום! פשוט תעזבי אותי בשקט.״ הוא אמר ופתח את דלת מושב הנהג.
עיקמתי את פרצופי בעצב, ״אין לי מושג למה אני ממשיכה לדאוג לך אחרי שאתה מתנהג אליי ככה. תפסיק להתייחס לכל מה שאני עושה בשבילך כמובן מאליו״ מלמלתי בשקט, וקול מתחנן יצא מפי. מה עובר עליי לעזאזל?
הוא עזב את הדלת והתקדם אליי במבט לא מובן. הוא אחז בסנטרי והרים את ראשי כדי שאביט בעיניו שהיו מוצפות ברגש לא מוסבר..
״אני בחיים לא לוקח אותך כמובן מאליו, כל דבר שאת עושה חקוק לי במוח, ואני לא רוצה את זה! אני לא רוצה להרגיש את מה שאני חושב שאני מתחיל להרגיש סול.. זה לא יהיה טוב, לא לך ולא לי.״ הוא אומר בשקט, עוצם את עיניו ומוסיף ״את מדהימה, וזה חדש לי. את תמימה וכלבה בו זמנית וזה מעורר לי את כל החושים בגוף. אבל-״ הוא נשם עמוק , הרמתי את ידי וליטפתי את פניו אך הוא מיהר לעצור אותה, הוא נשק לה, מלמל ׳אני מצטער׳ ונכנס לרכב.
פי פעור וליבי דופק כמו משוגע כשאני מביטה ברכב שלו נוסע. מה זה היה עכשיו? למה הוא אמר את כל זה? אני דיברתי על משהו אחר בכלל.. ולמה לעזאזל הלב שלי דופק ככה?
____________
______
היי בנות! מצטערת שלקח לי הרבה זמן להעלות פרק..
מקווה שתהנו❤️