השקיעה צבעה את השמיים בצבעים מרהיבים של אדום, כתום וצהוב. אהבתי את השקיעות, אהבתי כל כך. אבי תמיד היה נוהג לקחת אותי בילדות לים בכדי לצפות בשקיעה ולדבר על החיים. כבר מאז הוא הכין אותי לחיים האלה. אך אם רק הוא ידע שאינני מוכנה כלל לחיים האלה, אני הרגשתי כל כך יוצאת דופן, כל כך חלשה. כאילו ולא סיפר לי את החוקים, כאילו ולא אמר שאין וורוד בשום חלק בחיים. שהכל תמיד באמצע, חוץ מכמה רגעים ספורים שלא יישארו להרבה זמן. כי ככה זה ושצריך לקבל את הדרך הזאת. הכל היה נשמע אז כל כך פשוט, כל כך טבעי ופתאום כשיצאתי אל החיים האלה, חוויתי אותם על בשרי. הכל היה מסובך וכואב, כל כך קשה שהרגשתי שבלעדיו לא יכלתי לזוז צעד אחד אפילו. מבלי לשמוע שוב את המילים האלה שאז נשמעו כה פשוטות וקלות לביצוע.
מחקתי דמעה מהפנים והרמתי את המבט אל הרחוב, פסעתי אל עבר תחנת האוטובוס שהייתה קרובה למסעדה שבה עבדתי וחיכיתי לאוטובוס שהיה אמור להגיע רק בעוד חמש דקות.
"גוזל." הסטתי את מבטי אל עבר אותו אחד שקרא לי ככה, הרכב של שניר חנה ממש מולי ולא שמתי לב לכך בגלל ששקעתי במחשבות.
גלגלתי את עיני והתעלמתי ממנו. למרות הרצון שהיה לי להגיד לו שיעזוב את אחי לנפשו, התעלמתי. כי ידעתי שטוב לא יצא מזה. רק רע. אז השתדלתי להתעלם מהבקשה שלו שאעלה אל הרכב שלו.
"את יודעת שאני לא מתכוון לזוז, רומי."
רומי. הוא ידעה איך קוראים לי.
"איך ידעת?" שאלתי, כשעודני בהלם מכך שידע איך קוראים לי.
"אם תעלי לרכב, את תדעי הכל." הוא הציב בפניי את ההחלטה הזו. החלטתי לקבל אותה ועליתי אל הרכב שלו, כי החלטתי לשים לזה סוף, לא היו לי את הכוחות האלה להתמודד איתו יום אחד נוסף.
"תחגרי, גוזל." הוא פקד עלי והחלטתי שלא לחגור, עד ששוב יקרא לי בשמי.
"רומי. תחגרי רומי." הוא נכנע וחגרתי את עצמי והוא החל לנסוע ולהשתלב בין המכוניות במהירות גבוהה, אך השליטה שלו הייתה מושלמת, ועוד עם יד אחת בלבד. הריח שלו ריחף באוויר וזה היה ריח כה גברי, רענן. הבטתי עליו, בחנתי אותו ולא היה איכפת לי שהוא יבחין בכך. הרגשתי שכלום כבר לא אכפת לי, הייתי מיואשת מדי. הוא לבש חולצה מכופתרת בצבע שחור של מותג יוקרתי שאני לא יכולתי להרשות לעצמי לקנות, הוא לבש זוג מכנסי ג'ינס בצבע כחול כהה והוא ענד שעון בצבע זהב, גם ממותג מאוד יוקרתי שאהבתי נורא ותמיד חלמתי לקנות שעון מהחברה הזו.
"אהבת?" הוא שאל והוציא אותי מהבהייה בו.
"מה?" שאלתי מבולבלת משהו.
"את מה שאת רואה, גוזל."
"אולי תפסיק לקרוא לי גוזל, יש לי שם." הוא צחקק ופנה ימינה אל עבר הרחוב שלי.
"איך אתה יודע איך קוראים לי ואיפה אני גרה?" שאלתי אותו והוא עצר את הרכב ודומם את המנוע. הבטתי מבעד לחלון וזה לא היה הרחוב שלי.
"אני חייב לדעת מי המשפחה של כל מי שעובד אצלי." נשכתי את שפתיי ועצמתי את עיני. זה מה שחששתי ממנו. הרי זה שניר, הוא חייב תמיד היה להיות בשליטה, על הכל. הוא היה חולה שליטה.
"רציתי לדבר איתך על זה." מבטו השחור ננעץ בעיני הדבש שלי ומבטו היה דיי רציני. הרגשתי קצת חשש מהסיטואציה, אך לא הייתה לי ברירה. הייתי חייבת לצאת מהבור שאליו אחי נכנס.
"בבקשה תן לו ללכת. בבקשה, הוא ילד טוב. הוא לא באמת שייך לעולם הזה."
"זאת לא הבעיה שלי, הוא נכנס לעסק הזה, יבצע את מה שהוא צריך לבצע ואז הוא משוחרר. אם הוא לא, אז לכל מעשה יש השלכות והוא ישא בתוצאות." הבטתי בתוך עיניו שהיו כה קרירות, שום רגש לא השתקף מהן. זה היה מוזר לפגוש בן אדם, בשר ודם עם עיניים של בובה, מתות.
"אני מתחננת, אעשה כל מה שתרצה."
"זה לא קשור לזה, רומי. אני שונא חסרי עמוד שדרה, מה, הוא בכה לך?אני לא מבין מזה המהלך הזה שעושים פה?" הוא התעצבן והווריד על מצחו הופיע, ירוק ונוצץ.
"לא, הוא בכלל לא יודע על זה. אני גיליתי על זה. הוא לא שייך לעולם שלך. הוא ילד טוב, המצב שלי בבית פשוט... הוא ממש קשה והוא חושב שלא הייתה לו ברירה."
"אם ככה, אז אין ברירה. הצעתי לו עסקה טובה, אחלה כסף. אחרי שיבצע הוא משוחרר,הוא אחלה גבר דווקא גוזל. אל תדאגי לו."
"אתה שטן, אתה יודע?"
"את לא מחדשת לי, שמעתי כבר הכל." הוא שמר על קור רוח, הוא היה בלתי נסבל. חסר רגשות וחסר רחמים באופן הכי מרתיח.
"מה צריך לעשות כדי שתוותר על אחי?"
"תצאי איתי לדייט?" נחירת בוז.
"אתה?דייט?דווקא שמעתי עליך דברים אחרים."
"את רואה מה הבעיה של רוב האנשים?הם מאמינים לשמועות."
"אל תבלבל אותי שניר, אני יודעת מי אתה. אתה לא אחד שמחפש קשר, אתה אוהב רק... אתה יודע מה."
"מה?אני לא יודע. תספרי לי." הוא השתעשע ולא הבנתי בכלל איך הגעתי למצב שניהלנו שיחה על היחסים שלו.
"נו, אל תגרום לי להוציא את זה מהפה."
"אני דווקא מת שתגידי את זה מהפה שלך."
"אתה חתיכת סוטה ואתה אוהב את הבחורות שלך ללילה אחד. אז קשר זוגי לטווח ארוך, לא נראה לי."
"אז תופתעי לגלות שאני כן פתוח לקשר רציני. שוב, השמועות הן רק שמועות. אני שונא שמועות ומעולם לא התנהלתי לפי שמועות. זה יעזור לך בחיים אם תתנהלי לפי עובדות." הפתיע אותי שאלו המילים של אבא שלי שיצאו לו מהפה.
"גם אבא שלי היה אומר לי את זה, וחוץ מזה... איך תתמודד עם העובדה שאתה יוצא עם בת של שוטר בכיר מאוד?"
"זכרונו לברכה." הוא אמר ודקר את הלב שלי. לא הייתי אמורה לשאול את השאלה הזו מבלי לצפות שהוא לא יעקוץ אותי.
"סליחה, לא התכוונתי." הוא הצטער בטון רציני ואפילו רך. הרמתי את המבט שלי אליו וכמה דמעות נפלו על פני מבלי רצון. ניגבתי אותן במהירות ושיחררתי את עצמי מהחגורה.
"רומי, סליחה. אני לא התכוונתי." הוא אחז בידי, לפיתה די כואבת ונשארתי במקומי. לא היו לי הכוחות להתמודד איתו יותר, עם הכוחניות שלו.
"מה אתה רוצה ממני?אם עשית עלי מחקר אז אני מתארת לעצמי שאתה יודע שיש לי חבר. נכון?" הוא הניח את אגודלו החמה על לחיי וניגב דמעה אחרונה שלא הספקתי לנגב והתחושה הייתה כה שונה. לא כמו של לידור שהוא היה תובעני מידי. לשניר היה מגע אחר ופחדתי מההרגשה שעטפה אותי באותו הרגע.
"אל תיגע בי, בבקשה. יש לי חבר שניר." הוא חייך חיוך קטן והשיב את ידו לחיקו.
"כזאת נאמנה, זאת הסיבה שאני רוצה לצאת איתך לדייט. כי אין בחורות כמוך היום. אין. ואני יודע שלידור חבר שלך, אבל לא להרבה זמן."
"שלא תעז להתעסק איתו!שלא תעז!אני-"
"אל תצעקי עלי רומי!" הוא הרים את הקול שלו עלי והשתתקתי, הבנתי שעברתי את הגבול עם שניר, למרות הסבלנות שגילה כלפיי, הוא עדיין היה שניר אביסרור ואם רציתי להישאר שלמה, הייתי צריכה לסתום ולא להרים יותר את הקול שלי עליו.
"אני לא מתכוון לעשות שום דבר, כי את תראי שבסוף אתם תפרדו. הוא קוקסינל, את צריכה גבר שיגן עליך, שיביא לך ביטחון. הוא מביא לך ביטחון?הוא אוהב אותך בכלל?" שוב הרצון לבכות, אך בפעם הזאת הדמעות נשארו במקומן. בכל הכוח התאפקתי והרגשתי צורך להראות חוזק מול שניר.
"אתה לא מכיר את היחסים שלנו." הגנתי על לידור, למרות שלא הייתי צריכה. ידעתי שמתי שהוא זה ייגמר וגם ידעתי שזה ייגמר ברע.
"אני מכיר אותו. זה מספיק נשמה. הוא חתיכת קוקסינל, אני לא רוצה להגיד לך דברים שאני יודע. אני לא רוצה לפגוע בך. את יותר מדיי עדינה." הוא כאילו ודאג לי, אך ידעתי שזה עוד מהלך מבית היוצר שניר אביסרור בכדי "לכבוש" אותי. למרות שלא הבנתי מה הוא מצא בי שהוא כל כך התעקש עלי?הייתי כל כך פשוטה, לא מיוחדת כמו הבחורות שאיתן נהג להסתובב, כל אחת יכלה לדגמן בכל מקום אפשרי. היה לו את הרף הגבוה ביותר שהכרתי. אז איתי הוא החליט להתעסק?
"עזוב שניר, אני יודעת מה יש לי בידיים. מה שצריך לקרות, קורה. לא?"
"גם אני דוגל במשפט הזה." הוא חייך חיוך רחב וחשף את שיניו הבריאות והישרות.
"טוב, אני מבינה שאתה לא תעשה כלום למען אחי."
"כשתיפרדי מהקוקסינל, אז אנחנו נוכל לדבר. אני יודע שאת לא תבגדי בחבר שלך עם אף גבר, אבל זה מה שאני רוצה בתמורה. אז תעשי את ההחלטות שלך. עד אז, מתן נשאר אצלי."
"אני פשוט שונאת אותך, שטן. תפתח לי את הדלת!" דרשתי ממנו והוא צחקק, היה כל כך אדיש לכאב שלי. הוא היה אינטרסנט וחולני.
הוא התניע את הרכב ונסע לשכונה שלי. באותה השניה שהוא עצר את הרכב, יצאתי ממנה בסערה וטרקתי את הדלת. רצתי הביתה, למרות שלא רציתי בכלל לחזור אליו. כי אמא שלי הייתה ערה, היא ערה עד שכולם נרדמים, רק אחרי זה היא נרדמת בעצמה.
לא עליתי הביתה והרכב של שניר לא זז ממקומו. החלונות שלו היו שחורים לכן לא יכלתי לראות מה מעשיו בתוך הרכב. שלחתי הודעה לגלי שאני בדרך אליה ונשארתי לשבת על הספסל. רציתי ששניר קודם יסע מהרחוב ורק אז ללכת. אך הוא לא זז לשום מקום.
'צריכה טרמפ למקום אחר?' הבטתי על המסך והייתי בהלם מוחלט. איך הצליח להשיג את המספר שלי?כשבעצם ההבנה נחתה מהר מאוד. שניר משיג כל דבר שהוא רק רוצה. נאנחתי ותהיתי לעצמי, איך נכנסתי לכל התסבוכת הזאת איתו.
'אני לא צריכה ממך שום טובה, אני ילדה גדולה.'
'בחייאת בואי אני יקח אותך.'
'אקח*' תיקנתי אותו בכוונה לעצבן אותו.
'יקח* ובואי.'
'אתה לא תוותר?'
'את כבר יודעת שלא אז למה לשאול גוזל?' גלגלתי את עיני וקמתי מהספסל והתקדמתי אל עבר רכבו. נכנסתי אליו וחגרתי את עצמי שוב.
"לגלי?"
"יש משהו שלא גילית עלי ותרצה לשאול אותי אישית?או שהכל אתה כבר יודע?" הוא צחקק שוב את הצחקוק שלצערי הרב העיר בי שדים והחל בנסיעה אל גלי.
"את חמודה, שתדעי."
"ואתה לא."
"אולי תחדשי לי משהו, את אומרת את כל מה שכבר שמעתי."
"אין לי כוח..."
"רגע, איך אתה יודע איפה היא גרה?"
"נו באמת, תפסיקי. לפני רגע דיברנו על זה." הוא כאילו התעצבן מהתמימות שלי,או מהטיפשות.
"אז אתה יודע איפה כל אחד גר?כל מי שאני מכירה הכוונה?"
"אין הרבה לדעת גם ככה."
"נכון, כי מי צריך לחיות סביב אנשים צבועים?"
"את צודקת, את עושה בשכל." הוא הצדיק את דבריי והשענתי את ראשי על החלון והבטתי על התנועה שבחוץ. הוא נסע כל כך מהר שכלום לא היה מובן.
"את גורמת לי לרצות להגן עליך." הוא לחש בשקט בשקט, כאילו ואמר זאת לעצמו והחלטתי לשחק את עצמי שלא שמעתי מילה.
"אני מרגישה רע שאני נוסעת איתך ככה כשיש לי חבר בבית."
"אז שיתחיל לדאוג לך."
"הוא... "
" הוא לא דואג לך, אל תזייני בשכל. מה את עושה איתו, אה?את מחכה שהוא יפוצץ לך ת'פנים?"
"מדבר הגבר הכי אלים בארץ." הוא נעל את לסתותיו בזעם טהור ועצר את הרכב בעצירה פתאומית וחדה. עפתי קדימה עם גופי ולמזלי חגרתי את עצמי.
"אני אולי אלים, אבל בנשים בחיים לא נגעתי!אל תגידי בחיים שלך דברים שאת לא יודעת."הוא היה נסער מידי כאילו ונגעתי בנקודה רגישה.
"תרדי." הוא פקד עלי בעצבים שעדיין התעופפו בתוכו. לא שמתי לב שהגענו לגלי.
שיחררתי את החגורה והבטתי על פניו בחרטה.
"אל תסתכלי עלי עם הפרצוף של החתול משרק, תרדי מהרכב!" הוא צעק וחיכה שאעשה זאת בקוצר רוח. יצאתי ממנו ואיך שהדלת נסגרה, הוא לא חיכה ונסע במהירות מטורפת.
הרגשתי מעט רע, אם להודות. הוא אחרי הכל לקח אותי הביתה ואז אל גלי. זה לא מובן מאליו וזה משהו שלידור לא עשה מעולם. אך בנקודה הזאת הבנתי שהמוח שלי חשב הרבה שטויות. התנאי היה להיפרד מלידור ובכך הוא שלט באחי. לא הייתי צריכה להרגיש רע ולא להעריך אותו. להפתעתי, שניר היה בחור חכם, אולי אחד החכמים שהכרתי. וזאת הבנתי בדיעבד.