My Little Mermaid

Chapter 34

***

אני נכנסת לביתי וצונחת על הספה. ״שלום גם לך״ אני שומעת את קולו של מייסון מצדי השמאלי וקופצת בבהלה. מייסון הפך לבן בית בביתנו. ההורים שלי באופן מאוד מפתיע אוהבים אותו כמו בן. מייסון היה לבד הרבה מאוד זמן, ועכשיו יש לו משפחה חדשה. אותנו. ההורים שלי מאושרים שהוא אצלנו בבית. מייסון בוגר ויכול לגמרי לגור לבד אך תמיד עדיף משפחה על בדידות כמו שלו.
אני מניחה את ידי על חזי ״הבהלת אותי״ אני מחייכת ומתיישבת לידו. הוא מחבק אותי אליו ״את זאת שנכנסת לסלון ולא שמת לב אליי״ הוא מצחקק. אני מחייכת אליו חיוך עצוב ומצוברח. ״מה יש?״ הוא שואל ומלטף את שיערי בדאגה. ״ההורים שלי רוי נפטרו.״ מייסון קופץ במקומו בסוג של בהלה ״מה? ברצינות?״ אני מהנהת ומשפילה את מבטי. ״איך הוא?״ אני מנידה את ראשי לצדדים ומרגישה גוש בגרוני. ״אני לא יודעת..״ הוא נאנח בדאגה ונושק לראשי.
ניסיתי להתקשר אל רוי, שלחתי הודעות. הוא לא עונה.
״אני רק מקווה שהוא בסדר. מבחינה פיזית לפחות. הוא לא אמר לי שהגיע לביתו, אני לא יודעת מה איתו.״ אני אומרת בהסטריה ומייסון ממשיך ללטף את שיערי.

אני מרגישה את גופי נח בזהירות על מיטתי. נרדמתי, ומישהו העלה אותי לחדרי. אני מרגישה נשיקה קטנה על מצחי ולאחר כמה שניות אני שומעת את הדלת נסגרת.
אני מנסה להרדם שוב אך ללא הצלחה, עיניי נפקחות ודאגה שוב עוטפת את ליבי. אני לוקחת את הטלפון שלי ורואה שרוי לא ראה את ההודעות שלי, ולא התקשר. אני נאנחת ומביטה לתקרה, אולי אתקשר לטלפון שבביתו? לילי הביאה לי את המספר כדי שאוכל לדבר איתה.
אני עוצמת את עיניי ומרגישה שאני עלוקה. ואם הוא באמת לא רוצה לשמוע ממני? ההורים שלו מתו ואני לגמרי מבינה. אני רק צריכה לדעת שהוא בבית ושהוא בסדר, זה הכל. אני מחייגת את המספר של ביתו ולאחר כמה צלצולים אני שומעת את קולה המתוק של לילי עונה לי.
״הלו?״
״לילי?״
״זאת סול?״ היא שואלת במתיקות, אני מחייכת
״כן מתוקה, את בסדר?״ אני שומעת שהיא נושמת עמוק.
״כן אני בסדר, אבל רוי לא, הוא יושב בסלון כבר שעות ובוהה בטלויזיה כבויה.״ אני נאנחת בהקלה. הוא הגיע הביתה, הוא בסדר, מבחינה פיזית לפחות.
״הוא סיפר לך..?״ אני שואלת בזהירות, חושבת כבר על שקר אחר שאגיד לה אם הוא לא סיפר לה. הוא צריך לספר לה, לא אני.
״על זה שההורים שלי מתים? כן.״ אני קמה לישיבה בהפתעה מקולה. היא לא נשמעת עצובה כלל.
״את בסדר עם זה?״
״הם כלאו אותי יותר מדי, רק כי לא רציתי ללכת לחוג בלט, גרמו לי לרעוב בחדר ולהתחנן למים. אני שונאת אותם, ולא אכפת לי שמתו.״ עיניי נפערות בהלם, פאק היא נשמעת כל כך כועסת. ליבי יוצא אליה. היא בילתה את מחצית חייה הצעירים בסבל.
״אני שמחה שאת בסדר מתוקה, אבל הם היו ההורים שלך, מותר לך להיות עצובה אם את רוצה..״
״אני לא עצובה, אני בסדר. אני רק לא יודעת איך נמשיך, לאן נלך? מי יהיה אחראי עלינו? רוי עדיין לא בוגר ואני רק ילדה. אני לא רוצה לגור ברחוב..״ ועכשיו אני שומעת את העצבות בקולה.
״היי תקשיבי לי. את ורוי לא תגורו ברחוב. אתם לא לבד, יש הרבה אנשים שיתנו לכם מכסה ולא מתוך רחמים. אנשים שאוהבים אותכם.״ אני שומעת אותה מושכת באפה, היא בוכה?
״דוד שלי לא עונה לי. אני לא יודעת מאיזו סיבה. אני לא יודעת מה לעשות, ורוי לא יוצא מההלם.״ היא אומרת בלחץ ואני כל כך רוצה לרוץ לשם ולחבק אותה, לחבק את רוי ולהבהיר להם שהם לא לבד.
״גם אם דוד שלך לא יענה יש לך אותנו. לעולם לא נעזוב אותכם.״ אני נושמת עמוק ומוסיפה
״ועכשיו יש לי בקשה אלייך, תניחי ליד רוי כוס מים ואז תלכי לחדר, תדליקי בטלויזיה את הסרט של בת הים הקטנה ותלכי לישון. אני יודעת שזאת בקשה גדולה וקשה במצב הנוכחי אבל אני צריכה שתעשי את זה בסדר? מחר יהיה יום חדש, מחר נדאג להכל. אני מבטיחה לך שאני אדאג להכל, רוי יהיה בסדר, הכל יהיה בסדר. רק בואי נעבור את הלילה הזה בשלום טוב?״ היא שותקת מעט לפני שעונה, ״בסדר, אעשה מה שאמרת, תודה סול אני אוהבת אותך״ ליבי מתרחב ״ואני אוהבת אותך, לילה טוב לילי, אם משהו קורה תתקשרי אליי מיד״
״אתקשר, לילה טוב״
אני נאנחת כשהיא מנתקת. אני מניחה את הטלפון שלי בצד. למה דוד שלהם לא עונה להם? הם פאקינג צריכים אותו! אולי קרה לו משהו?
אני נאנחת שוב, אני אדאג להם אם צריך, ההורים שלי, ההורים של מייק. הם רק צריכים לצאת מההלם.

______________
______________________

היי בנות!
מקווה שאהבתן את הפרק!
אוהבת❤️