My Little Mermaid

Chapter 12

*******

ידיי אוחזות בברכיי, ראשי קבור ביניהם, אני יושבת על רצפת בית החולים הקרה. אני לא יודעת כמה זמן עבר, אני רק יודעת שהדמעות לא הפסיקו לרדת מעיניי לרגע.
״הנה את!!״ צעקה מוכרת נשמעת מצדי השמאלי, אני מרימה את ראשי הכבד מדמעות, רואה את מורגן רצה אליי בזעם. לא הספקתי להתגונן והיא התנפלה עליי, התחילה להכות אותי בפניי, ניסיתי לחסום את ידיה אך לא היה לי כוח בגוף. לבסוף מייק הגיע כמו המלאך השומר שלי תפס במותניה של מורגן והרחיק אותה ממני בקלות. ״אני הייתי אמורה להיות איתו באמבולנס!״ היא צועקת. היא רצינית? זה מה שמעניין אותה עכשיו? מי היה באמבולנס? ״רוי נלחם על החיים שלו שם בחדר הניתוח וזה מה שאת חושבת עליו?״ אני זורקת אליה בזלזול ושנאה. היא הביטה בי וחרקה את שיניה בעצבים. ״הוא שלי שמעת? שלי!״ היא צועקת שוב וגורם לי לגחך בזלזול. ויתרתי, כנראה שאין לה מוח. או לב.
״סול! מה קרה לפנים שלך?״ אן מתקרבת אליי ושואלת בלחץ. כיווצתי את גבותי בבלבול ונגעתי בפניי, דם הופיע על אצבעותיי. היא פצעה אותי. בת זונה. ״אנחנו צריכים לטפל בזה״ מייק אומר בדאגה ומצביע על פניי. לא היה לי כוח לטפל בזה, זה לא מה שחשוב.
לפתע הם הופיעו, נראים די נינוחים. ההורים שלו, של רוי. הילדה לא הייתה איתם, היא נעולה עדיין בחדר? אביו זיהה אותי והתקרב אליי במהירות, ״מה קרה?״ הוא שאל , מייק אן ומורגן קפאו לידי. ״אתה נראה בדיוק כמו רוי״ מלמלה מורגן. היא לא הכירה אותו? איך אני כן והיא לא?
״אני אבא שלו״ אמר לה בנוקשות וחזר להביט בי, ״מה קרה?״ חזר על עצמו. אמו של רוי נעמדה לצידו של אביו, הביטה בי בכעס, היא עדיין לא שכחה שראיתי את מה שהם עושים בביתם.
״אופנוע התנגש בו כשחצה את הכביש״ פלטתי מפי, קולי רעד, ידיי גם רעדו.
״לכי מפה״ אמרה לי אמא של רוי בכעס. מה? שאני אלך?
״מה?״ שאלתי אותה בחוסר הבנה. ״אמרתי לך שתלכי מפה, אני לא רוצה שתיהי קרובה לבן שלי״ זעם בעבע בתוכי, כעס שלא הצלחתי לפענח. מי היא חושבת שהיא?! ׳אמא שלו׳ קול בראשי אומר. אני מביטה סביבי רואה שמייק ומורגן לא נמצאים, מתי הם הלכו? אני מביטה באן שמביטה באמא של רוי בכעס גלוי.
״אני לא הולכת מפה״ אמרתי בקול רועד והרמתי את ראשי. לא אתן להם להוציא אותי מפה. אמא של רוי התקרבה אליי במבט רוצח, היא מרימה את ידה ואוחזת בחוזקה בידי, החנקתי קול כאוב. ״תעזבי אותה!״ צועקת אן. אני לא מזיזה את עיניי מעיניה של אמא של רוי. מראה לה שלא תוכל לשבור אותי. ״אם את לא רוצה שאגרום למאבטחים לקחת אותך, כדאי לך ללכת״ היא אומרת בקול שקט ומרעיד. האמת שהיא הפחידה אותי אך לא נתתי לה לראות את זה. היא הרימה את ידה השניה לאוויר סימנה לבעלה, ובעלה הרים את הטלפון ומלמל לתוכו. דקה אחרי הגיעו שני מאבטחים כשכל אחד מהם גדול ממני פי עשר. אחד מהם הרים אותי, והשני את אן. היא התפתלה בזרועותיו. ״תעזוב אותי!״ אני צועקת עליו ושורטת את ידיו אך זה לא מזיז לו. ״לא! אתם לא יכולים להוציא אותי מפה!״ אני צועקת שוב כשאנחנו מגיעים לדלת היציאה מבית החולים ומתפתלת בזרועותיו. מביטים בנו אך זה לא אכפת לי. ״תעזוב אותי!!!!״ אני צועקת חזק יותר, והוא עזב אותי מחוץ לבית החולים. נעמדתי על רגליי וניסיתי להכנס שוב אך הם חסמו את המעבר. העברתי את ידי בשיערי האדום ודמעות זלגו על פניי. ״תנו לי להכנס״ התחננתי בבכי, הם לא הזיזו עפעף.
״סול בואי נלך״ אן מחזיקה בזרועי בעדינות. אני לא רוצה ללכת. לא בלי לדעת שרוי יחיה. ליבי מתכווץ בחזי, ואני מביטה אל עבר אן, ״אן אני לא יכולה ללכת, אני לא יכולה להשאיר אותו ככה״ מלמלתי דרך הבכי. היא מרימה את ידה ומלטפת את פניי המדממות. ״הוא יהיה בסדר, הוא בידיים של הרופאים עכשיו. נלך הביתה, נתקלח ונטפל בך. ואז נעשה הכל כדי לדעת מה מצבו אוקיי? מצדי נפרוץ לבית החולים״ היא לוחשת באוזני ומצמידה אותי אליה לחיבוק. אני בוכה על כתפה. הוא חייב להיות בסדר. בבקשה שהוא יהיה בסדר. אני מתפללת בשקט.

_________________

היי בנות! אשמח שתגיבו לי, זה נותן לי יותר רצון להמשיך! מקווה שנהנתן מהפרק.
אוהבת❤️