Fan enamorada- מעריצה מאוהבת 🥰

פרק 49 - הכתבה האחרונה

"תראי..." הכתב התחיל לדבר.
"אני בדרך כלל לא עושה דברים כאלה אבל בגלל שאני מרגיש אשם שמה שקרה לכם היה באשמתי. אני מסכים. " הוא אמר ואני ואמילי חייכנו חיוך של ניצחון. מגיע לבנים האלה כתבה מפרגנת אחרי כל מה שהם עוברים איתנו ובכללי בחיים שלהם.
"יופי, מעולה, ואל תדאג, סלחנו לך, רק תדאג שהכתבה תצא מפרגנת " אמרתי לו והוא הנהן.
"אנחנו קנינו מתנות לבנים" אמרתי והראתי לו את השקיות בידיים שלי ושל אמילי.
"אז אנחנו חייבות לרוץ הבייתה להחביא אותם לפני שהם יתעוררו ואז ניפגש בפארק השכונתי מתאים לך? " שאלתי והוא הנהנן.
"מצוין, אז עוד חצי שעה בפארק" אמרתי, הוא הנהן והלכנו. יותר נכון רצנו. היינו בקניון איזה 3 שעות ופחדנו שכשנגיע הבייתה נגלה שהבנים כבר התעוררו והלך על ההפתעה. מיהרנו ממש. המונית הורידה אותנו בכניסה לבית, אמילי הביאה לי את כל השקיות שהיו לה ביד והלכה לבדוק "את השטח". אני נשארתי בחוץ וחיכיתי לאישור שלה להיכנס. אחרי כמה שניות היא חזרה ואמרה "השטח נקי". ומיהרתי להיכנס עם השקיות. עשיתי את זה מהר אבל גם בשקט שהם לא יתעוררו.
"איפה נשים את זה?" לחשתי לאמילי כשאנחנו עולות בשקט למעלה.
"שימי את זה בארון שלך, כריס אף פעם לא פותח לך את הארון ותחביאי את זה עם מלא בגדים" אמילי אמרה לי, הנהנתי ומיהרתי לחדר שלי.
נכנסתי בשקט כי החדר של כריס צמוד לשלי והחבאתי הכל מהר בארון ושמתי מעל זה ערימה של בגדים כדי שאפילו לא יהיה בצבוץ של איזה שקית.
"זהו סיימתי" לחשתי לאמילי שחיכתה לי מחוץ לחדר.
"הלכנו?" היא שאלה והנהנתי.
ירדנו בשקט ויצאנו שוב לכיוון הפארק.
הגענו אחרי כמה דקות והכתב חיכה לנו שם על איזה ספסל.
"הגענו" אמרתי לו והוא חייך. הוא הוציא את המחברת ואת העט שלו עם השאלות. וגם מצלמה כדי לצלם אותנו.
"אתן מוכנות?" הוא שאל. והנהנו.
"אוקיי,שאלה ראשונה.
מה אתן חושבות על הבנים?" הוא שאל וחיכה להתחיל לכתוב את מה שאנחנו אומרות.
ראיתי שאמילי רוצה לדבר אז נתתי לה אישור שהיא יכולה להתחיל.
"אוקיי, אז מאיפה נתחיל, נתחיל מזה שאני וזוהר הכרנו אותם עוד מהארץ שלנו, ישראל, היינו ואנחנו עדיין, מעריצות מושבעות שלהם, ידענו הכל עליהם, כל ראיון, כל שיר, כל ריקוד, כל דבר הכי קטן שקשור אליהם, אנחנו ידענו וגם אהבנו, אבל בחיים לא חשבנו שאנחנו באמת נפגוש אותם ושיהיה לנו כזה קשר איתם" אמילי אמרה והפסיקה מסמנת לי להמשיך אותה.
"זה התחיל בזה שאני הייתי בהופעה שלהם ואז ברגע שהם גילו שאני יודעת לשיר, הם אהבו את זה והזמינו אותי למיאמי, בהתחלה נסעתי רק עם אמא שלי, וגם זה היה רק 3 ימים וזה היה חוויה שאני לא יכולה לשכוח בחיים. אחרי שחזרתי לארץ, כל כך התגעגעתי אליהם, עברו כמה חודשים עד שכריס הציע לי בשם כל הבנים שאני אבוא שוב אבל הפעם עם אמילי, שסיפרתי להם עליה והם ממש רצו כבר להכיר אותה, ואז הגענו וואוו כמה דברים עברנו, טובים וגם רעים אבל בחיים לא האמנו שאנחנו נהיה חברים כאלה טובים. אנחנו כבר ממש כמו משפחה.
אפשר להגיד שאנחנו מודות על כל רגע ושנייה שאנחנו איתם ומודות כל יום מחדש שזכינו להכיר אותם" אמרתי. והכתב בדיוק כתב את המילים האחרונות שאמרתי.
"אוקיי, שאלה שנייה:
איך קרה שאת הבת זוג של כריס ואת של ריצרד?" הוא שאל.
"האמת שזה התחיל מצחיק, ריצרד בכלל היה מאוהב בי אבל אחרי שהסברתי לו שאני אוהבת את כריס בכל ליבי הוא כיבד את זה ואפילו ארגן לנו סוג של דייט כדי שנהיה ביחד לבד. ואז באמת היינו ביחד וזה פשוט קרה, אני אמרתי לו מה אני מרגישה ולמזלי, הוא אמר שהוא מרגיש אותו דבר, התנשקנו ומאז הכל היסטוריה" אמרתי מחייכת כשאני נזכרת ברגע הזה במסעדה שאנחנו הבנו שיש לנו את אותם רגשות.
"איתי ועם ריצרד זה היה טיפה שונה, אני הייתי מאוהבת בו עוד מהארץ ובחיים לא חשבתי שהוא יתעניין בי אבל אחרי שזוהר וכריס נהיו ביחד, זוהר רצתה לעזור לי כי היא ידעה כמה אני אוהבת אותו, היא כל הזמן עשתה דברים כדי שנהיה ביחד לבד, היא חשבה שלא שמתי לב אבל כן שמתי לב. וזהו, בסוף זה קרה, זה קרה שישבתי בחדר שלי ואז ריצרד נכנס ופשוט הודה ברגשות שלו כלפיי, אני לא ציפיתי וחשבתי שאני חולמת אבל זה היה באמת וזהו מאז אנחנו חיים באושר ועושר כמו באגדות" היא אמרה וצחקנו.
"יפה, זה נשמע שיש לכם חיים מאוד טובים" הכתב אמר ולא יכולתי שלא להיזכר בכל החטיפות, האונס, ההפלה, וכל הדברים הפחות טובים שקרו לי החודש אבל העדפתי לחזור להתמקד בחיובי. אחרי הכל זה צריכה להיות כתבה חיובית.
"שאלה שלישית ואחרונה.
מה אתן רוצות להגיד לבנים שיראו את זה? "
"אממ, היינו רוצות להגיד להם שאנחנו אוהבות אותם בכל הלב שלנו, שהם מזמן כבר הפכו להיות המשפחה, החברים, אנשי הסוד שלנו.
שאנחנו מודות על כל שנייה ושנייה שחווינו איתם וגם החוויות הפחות טובות לימדו אותנו כמה הם תמיד שם בשבילנו וכמה הם דואגים לנו ומיום ליום רק חיזקנו לעצמנו את הדעה הטובה עליהם. הם מדהימים וזכינו בהם. ואנחנו בטוחות שלמרות שזה היומיים האחרונים שלנו פה במיאמי, החברות שלנו לא תיגמר פה והיא רק תגדל ותגדל" אמרתי עם דמעות בעיניים מהתרגשות. אמילי גם ממש בכתה, זה היה בכי של התפרקות, של עצב, שמחה, פשוט סערה של רגשות. אמילי רצתה להגיד משהו גם אבל הדמעות חנקו אותה אז הדבר היחיד שהיא הצליחה להגיד בין הדמעות זה.
"ריצרד, אני אוהבת אותך".
וזה היה מאוד מרגש. אני בטוחה שהוא גם יתרגש לשמוע את זה.
" כריס, אתה אהבת חיי, אני תמיד אהיה איתך ואני יודעת שביחד אנחנו בלתי מנוצחים ואנחנו יכולים לעבור הכל ביחד, אני אוהבת אותך בכל נשמתי" אמרתי עם דמעות. הכתב רשם הכל וכשסיים הגיש לנו נייר שהיה לו בתיק. ניגבנו את הדמעות עם הנייר והודינו לו.
"הכתבה תצא ממש עוד כמה שעות, היא תצא מאוד מרגשת, אתם ממש פתחתן את הלב שלכן פה" הוא אמר וראו שגם הוא טיפה התרגש.
"תודה לכן" הוא אמר והחזיר את העט ואת המחברת לתיק שלו.
"תודה לך שהסכמת לעשות את הכתבה הזאת, אנחנו באמת רוצות שישאר להם זיכרון טוב מאיתנו. " אמרתי ואני ואמילי חייכנו אליו.
הוא הלך לדרכו ואנחנו חזרה הבייתה.
נכנסנו וראינו שהבנים כבר ערים.
"אווו, בוקר טוב לכם ישנונים שלנו" אמילי אמרה והתקדמה לריצרד ואני לכריס.
"בוקר טוב" זאבדיאל אמר.
"נחתם, הכל טוב? " שאלתי והם הנהנו.
"עד עכשיו הייתם בקניון? " אריק שאל.
"האמת שיש לנו משהו לספר לכן" אמרתי ואני ואמילי קמנו ועמדנו מולם. הם התיישבו דרוכים, מסתכלים עלינו בסקרנות רבה.
"משהו כמו מה? " גואל שאל.
"תקשיבו, נכון הכתב שפעם שעברה היה בקניון?" שאלתי והם הנהנו.
"אז פגשנו אותו שוב והוא התנצל בפנינו ושאל אם יש משהו שהוא יכול לעשות כדי לפצות אותנו ולי ולאמילי עלה רעיון" אמרתי בהתלהבות וראיתי שהפנים של הבנים פחות שמחות כמו שהם היו, אלה היו פנים של דאגה והתחלתי לחשוש שהם לא יאהבו את זה. בכל זאת הם השביעו אותנו אף פעם לא להתראיין.
"מה עשיתן?" אריק שאל ולא היה נשמע או נראה מרוצה.
"תקשיבו, אבל אל תכעסו עלינו, קצת חרגנו ממה שביקשתם מאיתנו והתראיינו לכתבה" באתי להמשיך וכריס ואריק כמו בעצבים ושאר הבנים היו בהלם.
"אבל רגע, הכתבה היא טובה, אנחנו רק שבחנו אותכם, אנחנו רצינו שתשאר לכם זכרון טוב מאיתנו כי אנחנו עוזבות מחרתיים. הוא הבטיח לנו שהוא יעשה כתבה חיובית והוא יוציא אותכם בדיוק כמו שאנחנו דיברנו עליכם" אמרתי מנסה לשכנע אותם.
"איך עשיתן את זה? אנחנו דיברנו על זה" כריס אמר והיה עצבני.
"אתן מאמינות לו? הוא עכשיו יכול לכתוב מה שהוא רוצה" אריק אמר.
"זה חוסר אחריות מצדכן. " זאבדיאל אמר.
"אני מאוכזב מכן" גואל אמר.
"אני מבינה שהכוונה הייתה טובה אבל לשים את הקריירה שלנו ואת השם שלנו בידי כתב שאתן אפילו לא מכירות זה היה צעד מסוכן מדי" ריצרד אמר. וכל הבנים עלו למעלה, לא לפני שהם תוקעים בנו מבט מאוכזב.
"מה זה היה עכשיו? " אמילי שאלה ונשארתי בלי מילים. לא ידעתי מה לענות לה. לא חשבתי שהם יצהלו משמחה אבל גם לא חשבתי שזאת תהיה התגובה שלהם. הם ממש מאוכזבים מאיתנו.
זה הדבר האחרון שרציתי שיקרה ביומיים האחרונים שלנו פה. שנבזבז אותם בריבים מטופשים.
"אולי לא היינו צריכים לעשות את זה?, אולי הם צודקים, מה אנחנו יודעות על הכתב הזה בכל מקרה? " אמרתי בהיסוס. אולי הוא הוא באמת ניצל אותנו. אני ואמילי התיישבנו בסלון מבואסות ולא ידענו מה לעשות.
"טוב, אין מה לשבת פה ולבכות, זה כבר נעשה, בואי נקווה עכשיו שהכתב הזה לא שיקר לנו ושהכתבה באמת תהיה טובה וחיובית לבנים. " אמילי אמרה והנהנתי.
נשלחה לי הודעה לטלפון.
כתב:
"הכתבה עוד שתי דקות עולה לאוויר, תפתחי ערוץ 430" הוא רשם ופתחתי ערוץ 430.
"מה את עושה? " אמילי שאלה.
"הוא שלח לי הודעה. הכתבה עוד שתי דקות. " אמרתי לה
"כל כך מהר?" היא שאלה והנהנתי.
"טוב בואי, לא אכפת לי אם הם כועסים עלינו, את הכתבה הזאת הם יראו איתנו" אמרתי לה ועלינו למעלה.
דפקנו על הדלת של החדרים שלהם והם יצאו אחד אחרי השני.
אני עמדתי במרכז בין כל החדרים.
"תקשיבו, אתם יכולים לכעוס עלינו, לא אכפת לי, אנחנו ניסינו לעשות לכם מחווה יפה ויכול להיות גם שטעינו והכתבה תצא חרא אבל גם יכול להיות שלא אז לא אכפת לי מה אתם מרגישים עכשיו, הכתבה משודרת עוד דקה, אז אתם תרדו איתנו עכשיו ותצפו פה איתנו, אחרי זה אתם יכולים להמשיך לכעוס עלינו כמה שאתם רוצים" אמרתי בעצבים והם היו בהלם. אבל היה נראה שהם טיפה התרככו אחרי מה שאמרתי כשהם ראו שממש לקחתי את זה ללב. והם ירדו אחרינו.
הם התיישבו מול הטלוויזיה ולא אמרו כלום. התיישבנו גם בספה השנייה והכתבה התחילה.
הכתבה נמשכה 10 דקות, ראו הכל, כשבכינו, ואיך שדיברנו עליהם יפה, הכתב עשה בדיוק מה שאמרנו לו, הוא הוציא אותם טוב. וזה בדיוק מה שרצינו.
"...אממ, היינו רוצות להגיד להם שאנחנו אוהבות אותם בכל הלב שלנו, שהם מזמן כבר הפכו להיות המשפחה, החברים, אנשי הסוד שלנו.
שאנחנו מודות על כל שנייה ושנייה שחווינו איתם וגם החוויות הפחות טובות לימדו אותנו כמה הם תמיד שם בשבילנו וכמה הם דואגים לנו ומיום ליום רק חיזקנו לעצמנו את הדעה הטובה עליהם. הם מדהימים וזכינו בהם." הם ראו את החלק הזה בכתבה. אני ואמילי הסתכלנו עליהם וראינו שכולם כולל כולם דומעים מהתרגשות.
"....ריצרד אני אוהבת אותך" אמילי אמרה את זה עם דמעות בכתבה, מה שגרם לריצרד לקום מהספה, לקחת אותה ולתת לה חיבוק כל כך חם ואוהב מלא בדמעות של שניהם.
"....כריס אתה אהבת חיי...." הגיע תורי בכתבה. וראיתי שכריס מתרגש מאוד כשהוא ראה איך דיברתי עליו. קמתי בעצמי והלכתי לשבת עליו. הוא חיכה שיגמר הקטע שאני מדברת כי לא רצה לפספס שנייה ואז כשסיימתי לדבר הוא חיבק אותי כמו שבחיים לא חיבק אותי ונתן לי נשיקה ארוכה עם מלא דמעות של שנינו. זה היה רגע מאוד מרגש בשביל כולנו.
הכתבה נגמרה. אני ואמילי כיבינו את הטלויזיה וקמנו ועמדנו מול הבנים. מחכים לשמוע מה הם אומרים. הם לא אמרו כלום. הם רק דמעו מהתרגשות. הם בעיקר היו נראים בהלם.
"וואו" גואל אמר אחרי דקות ארוכות של שקט.
"אין לי מילים" זאבדיאל הוסיף.
"אנחנו לא ידענו שככה אתן מרגישות" אריק אמר וגם לחבק אותי ואת אמילי כשהוא בדרך מנגב את הדמעות.
"ריגשתן אותנו בטירוף" ריצרד אמר.
"אנחנו גם אוהבים אתכן, אנחנו מרגישים בדיוק אותו דבר" כריס הוסיף.
"בנים, אנחנו יודעות שלא היינו צריכות להתראיין בלי לשאול אתכן, ושזה לא היה בסדר, אבל רצינו שישאר לכם משהו מאיתנו למקרה שלא ניפגש הרבה זמן, רצינו שתמיד תזכרו מה אנחנו מרגישות אליכם" אמרתי להם עם דמעות בעיניים. אמילי רק הנהנה וגם בכתה.
"אנחנו אלה שצריכים להתנצל, אנחנו התפרצנו עליכן וזה לא הגיע לכן ועכשיו אנחנו מבינים מה רציתן לעשות וזה מאוד מרגש ואל תדאגו אנחנו תמיד נזכור מה אתן מרגישות כלפינו כי גם אנחנו מרגישים ככה כלפיכן" כריס אמר וקם לחבק אותי. כל שאר הבנים קמו והצטרפו לחיבוק שלנו וכך גם אמילי. זה היה חיבוק קבוצתי הכי מרגש שהיה לנו עד עכשיו.
😍😍😍😚😚😚

אהובים שלי, פרק אחד לפני אחרון, פרק מרגש מאוד, פרק שנתן לנו קצת סקירה אחורה לפרקים הראשונים, מקווה שאהבתם.
ומחר כנראה יעלה הפרק האחרון 🤫😔❤

שיא חדש:1888 מילים!!!