Fan enamorada- מעריצה מאוהבת 🥰

פרק שמונה - בית חולים 'כן או לא'

"אעע" צעקתי כשנבהלתי שהבנתי שמישהו נוגע לי בגב. הסתובבתי ובהתחלה היה לי קשה לזהות מי מאחוריי בגלל שראיתי מטושטש מהדמעות שכיסו את עיניי, מחתי את הדמעות כדי לראות יותר ברור ולפתע ראיתי את כריס מאחוריי עם מבט מודאג. הנחת רווחה נפלה עליי והבנתי שאני בידיים טובות ופתאום כבר פחות פחדתי מכל ההמון שהלך וסגר עליי.
כריס ראה שאני בוכה או יותר נכון מנגבת את הדמעות שלי. (אני לא אוהבת שרואים אותי בוכה) עצרתי את עצמי מלהמשיך לבכות. כל כך כאב לי. הוא השיט לי את היד כשעדיין יד אחת מחזיקה בגב שלי שיהיה לי תמיכה.
הנדתי את הראש לשלילה. מסמנת לו במבט שכואב לי ואני לא יכולה לקום. הוא התכופף אליי כדי לשמוע אותי יותר טוב.
"אני לא יכולה לקום, כואב לי מאוד. "
"אני יודע נסיכה, אבל את לא יכולה להישאר פה, בואי נוציא אותך מפה ונלך לבית חולים".
הותקפתי פחד. אני שונאת בתי חולים.
לראות אנשים חולים מכניס אותי לדכאון וליותר חרדה.
" אני לא רוצה לבית חולים" אמרתי מהססת כשדמעות חונקות את גרוני, מתחננות לצאת.
"את חייבת קטנטונת , את קיבלת היום מכה אחרי מכה, הגוף עבר טראומה, את חייבת ללכת לטפל בזה. "
כשהבנתי שאין לי ברירה, נתקפתי פחד ועצב והדמעות לא איחרו לצאת. התפרקתי.
כריס ראה שאני בוכה ופשוט חיבק אותי.
כנראה שגם הוא הבין שזה כנראה מה שאני צריכה עכשיו כדי להרגיש יותר טוב.
והוא צדק. זה באמת הרגיש טוב.
תמיד אהבתי אותו אבל מאז שפגשתי אותו אישית הבנתי כמה הוא בן אדם פי אלף יותר טוב ואכפתי ממה שחשבתי. כל כך הייתי צריכה את החיבוק שלו באותו רגע. לא יודעת איך להסביר את זה. זה פשוט הרגיש טוב. כאילו אנחנו מכירים כבר שנים. החיבוק היה כל כך רך ונעים והרגשתי כל כך בטוחה בין זרועותיו.
"בואי, נקום בזהירות ונלך למצוא את אמא שלך ואת הבנים" אמר לאחר כמה דקות של שקט.
השתחררתי מהחיבוק והנהנתי לחיוב.
הוא עזר לי לקום בזהירות והתחלנו ללכת.
הוא החזיק אותי קרוב אליו ושמר שלא יגעו בי או יתנו לי מכות אפילו בטעות שיכולות רק להחמיר את מצבי ואת כאבי.
כל שנייה עצרנו כי ביקשו מכריס תמונות. ידעתי שלא נעים לו לסרב וגם לא רציתי שיסרב.
רק חשבתי על אותן בנות שמחכות כל כך הרבה זמן בשביל תמונה אחת ונזכרתי בעצמי והבנתי שעד לא מזמן אני הייתי בדיוק כמוהן. כשראיתי שהוא מזרז את הבנות קראתי לו. הוא ניגש אליי ולחשתי לו "תיקח את הזמן, תצטלם איתן, מגיע להן, הן מחכות הרבה זמן, אני בסדר ואני יכולה לחכות לך". סיימתי לדבר וחייכתי אליו.
הוא הנהן והסתובב בחזרה לבנות שלא הפסיקו לצרוח לא לפני שאמר לי " תודה, את מדהימה"
חייכתי אליו והוא חזר לבנות. התקדמתי לאט הצידה כדי לא להישאר בתוך ההמון ובטעות לקבל איזו דחיפה או משהו. הלכתי ונעמדתי באיזה פינה שהייתה יחסית ריקה וחיכיתי לו.
בזמן שחיכיתי לו סרקתי את המקום כדי לראות אם אני רואה את הבנים או את אמא שלי אבל לא ראיתי אותם ולקחתי את הטלפון שלי והתעדכנתי באינסטגרם ביינתים.
*לאחר 10 דקות*
"זהו, אפשר ללכת" כריס אמר לי והתקדם לעברי.
התחלתי ללכת מהר ופתאום הרגשתי כאב חזק בגב. שכחתי שקיבלתי מכה חח איך זה יכול להיות.?!? התחלתי לצחוק. יותר לגחגח.
"למה את צוחקת " שאל עם חיוך על פניו. החיוך היפה שלו שתמיד כובש אותי. (תמונה למעלה)
"סתם" אמרתי לו " נזכרתי במשהו" אמרתי לו מנסה להתחמק מהסיבה האמיתית שצחקתי שלא יחשוב שאני איזה סתומה. חחח.
למזלי הוא קיבל את זה חייך אליי ושם את היד שלו על הגב שלי לעזור לי ללכת. צמרמורת עברה בגוף שלי. אבל לא התייחסתי אליה.
המשכנו ללכת עד שראינו את הרכב של הבנים
כריס פתח את הדלת והבנים ואמא שלי כבר היו בפנים.
"איפה אתם?? שעות אנחנו מחכים לכם".
ריצ'רד שאל וישר הסתכלתי על אמא שלי , היא הייתה עם מבט דאגה על פניה ולא רציתי להדאיג אותה עוד. הסתכלתי על כריס וראיתי שהוא עומד לספר מה קרה לי, נתתי לו מרפק קטן לבטן מנסה שיבין את הרמז ולא יספר שנפלתי עכשיו שוב יותר נכון שדחפו אותי.
הוא הסתכל עליי קצת בשוק , לא מבין לפשר המכה הזאת.
" אני חייב לספר להם, וגם מתישהו אמא שלך תדע שאנחנו לוקחים אותך עכשיו לבית חולים" לחש לי.
שיט!! למה הוא זכר? לא רוצה בית חולים!!!
חשבתי בראש אבל הבנתי שאין ברירה ולהזניח את זה זה יותר גרוע.
הנהנתי בראשי נותנת לו אישור לספר והשפלתי את מבטי.
"אחרי שהתחלנו ללכת אז עקבתי אחריה עם העיניים שלי כל כמה שניות בדקתי שהכל בסדר איתה ואחרי כמה דקות שכבר היינו באמצע ההמון הסתכלתי ולא ראיתי אותה פתאום, מהר הלכתי לאזור שהיא עמדה בו עד לפני כמה שניות וראיתי אותה בוכה על הרצפה, לא שאלתי הרבה הבנתי שהיא נפלה.."
"לא נפלתי" עצרתי אותו
הוא הסתכל עליי בהלם ופתאום קלטתי שלא סיפרתי לו איך הגעתי לרצפה.
"מישהו שם לי רגל" המשכתי והוא הסתכל עליי במבט עצוב וכך גם הבנים ואמא שלי.
לקח לו כמה שניות לדבר מההלם שהוא היה בו, כנראה חשב שנפלתי, לא חשב ששוב מישהו עשה לי משהו.
הבנתי שהוא לא יוכל להמשיך לדבר והמשכתי אני. "ואז כריס בא אליי ועזר לי לקום וללכת עד לפה ובגלל שהיו מלא בנות שרצו להצטלם איתו אז התעכבנו קצת"
"איזה מזל יש לך היום תאמיני לי" אריק אמר אחרי כמה שניות של שקט שהם כנראה מעכלים מה שסיפרתי להם עכשיו.
הבנתי שהוא אומר את זה כי הוא רוצה להצחיק אותי ולהקליל את האווירה. וזרמתי איתו.
"חח לגמרי, תביאו לי למלא לוטו, עם כזה יום אני בטוח זוכה" אמרתי וכולם התחילו לצחוק ביחד איתי. אפילו אמא שלי הוציאה איזה חיוך.
לא כי היא הבינה מה אמרתי כי אמרתי את זה בספרדית. נראלי שהיא פשוט צחקה כי ראתה שאני צוחקת וזה הרגיע אותה קצת.
"טוב תיכנסו כבר" ג'ואל צעק לפתע (צעק כאילו בקטע טוב , לא מעצבים או משהו")
ואז קלטתי שאני וכריס עדיין מחוץ לאוטו.
הסתכלתי עליו ושנינו התחלנו לצחוק.
נכנסו לאוטו והתחלנו לנסוע.
"לאן לנסוע?" שאל הנהג.
🤞רק לא לבית חולים 🤞אמרתי לעצמי בראש.
"לבית חולים " כריס אמר.
שיט! אוף! למה.
ישר משמחה המצב רוח שלי ירד בשנייה לעצב ופחד בו זמנית.
"אבל אני לא רוצה" אמרתי במבט וקול מתחנן. כשדמעות שוב עומדות לי בגרון ועיני מבריקות.
מסמנות שאני הולכת לבכות.
"אבל את חייבת" אמא שלי אמרה וידעתי שהיא הכי דואגת לי ורק אם נלך לבית חולים ואני אבדק היא תרגע.
"טוב" אמרתי בייאוש.
כל הנסיעה היה שקט. מדי פעם הבנים הסתכלו עליי וחייכו ניסו להוציא אותי מהבאסה שנפלה עליי.
הגענו לבית חולים וירדתי מהאוטו נעזרת בריצ'רד וג'ואל.
הרופא קיבל אותי ואמר שעליי לעבור כמה בדיקות וצילומים.
"כמה זמן זה יקח? " שאלתי את הרופא בחוסר סבלנות. "אני לא יכול לדעת, יכול לקחת שעה ויכול לקחת גם שש או שבע"
"מהה? " שאלתי אותו "שבע?? " זה מלא זמן.
"מצטער, אין לי דרך לשנות את זה, זה לא תלוי בי. "
"טוב, אני יכולה לצאת רגע החוצה להתייעץ עם אמא שלי? "
"כן בטח"
יצאתי מהדלת והלכתי לכיוון חדר ההמתנה שידעתי שהבנים ואמא שלי מחכים לי שם.
הם ראו אותי וישר התקרבו אליי עם מבטים מסוקרנים.
"נו מה הרופא אמר? " זאבדיאל שאל.
"הוא אמר שאני צריכה לעבור כמה בדיקות וצילומים והוא לא יודע כמה זמן זה יכול לקחת, הוא אמר אפילו 7 שעות זה יכול לקחת"
אמרתי בעצב. והמשכתי לפני שהם המשיכו לענות לי.
"זה היומיים האחרונים שלי פה במיאמי איתכם ותכננו ללכת לטייל ושתכירו לי על המקום.
אני ממש לא מתכוונת לבלות את כל היום פה בבית חולים במקום להיות איתכם ולבלות איתכם!! " אמרתי בנחישות ואפילו טיפה בכעס.
הם הסתכלו אחד על השני במבטים שואלים. והבנתי למה. מצד אחד הם חושבים שאני צריכה להיבדק מצד שני הם מבינים אותי שאני לא רוצה לבזבז את היומיים האחרונים שלי במיאמי בבית חולים.
"מה שאמא שלך אומרת" אריק אמר והם הסתכלו על אמא שלי.
"בכל מקרה בכל החלטה אנחנו איתך, תומכים בך, בין עם זה לחכות לך כאן בבית חולים או לצאת לטייל. "
חייכתי אליהם והסתכלי על אמא שלי במבט מתחנן שתיתן לי לטייל ולא להיתקע בבית חולים. "בבקשה אמא" אמרתי בקול חמוד ומתחנן שידעתי שברוב המקרים קונה את אמא שלי....

מה לדעתכם אמא של זוהר תחליט...? 🤷‍♀️🤫
אשמח אם תכתבו לי בתגובות אם אתם אוהבים את הסיפור שלי עד עכשיו 🙏🙏🙏🤩🤩🤩 1301 מילים 😍😍