Fan enamorada- מעריצה מאוהבת 🥰

פרק שבע - המכה הגדולה

אלפי בנות חיכו לנו למטה. טוב לא לי מן הסתם.
הן חיכו לבנים.
אני הייתי בהלם והדבר היחיד שעבר לי בראש באותו רגע זה איך אני ואמא שלי עוברות לכיוון האוטו בלי להידרס.
פחדתי ממש כי כבר היה לי מקרה דומה שהייתי בתוך קהל שהיה בו מלא אנשים וכמעט נחנקתי בתוך כל ההמון. וממש חששתי להמשיך ללכת
אז פשוט נעמדתי ביציאה מהאולפן וחיכיתי.
אין לי מושג למה חיכיתי אבל לא הצלחתי להזיז את עצמי. קפאתי במקום. אמא שלי נעמדה לידי
ואז ראיתי שכריס הסתובב אחורה וקלט שאני לא שם. הוא בטח הבין כמה נלחצתי באותו רגע כי הם כבר רגילים לזה ואני לא.
הוא התקרב לעברי והושיט לי את היד.
לא יכולתי לתת לו את היד שלי כי הבנתי למה הוא מתכוון הוא רצה שהוא יתן לי יד ונעבור את המעריצות ביחד אבל פשוט לא יכולתי. פחדתי יותר מדי.
סימנתי לו שאני רוצה להגיד לו משהו והוא התקרב עם האוזן שלו לפה שלי ולחשתי לו שאני מפחדת שיש לי חרדה מלהיות עם המון אנשים בגלל מקרה שקרה לי ושאני לא יכולה לעבור את הקהל הזה כי אז יתחיל לי התקף חרדה.
הוא סיים להקשיב והרחיק את הראש שלו ממני, הוא הנהן עם הראש וסימן לי עם היד לחכות פה שנייה.
חיכיתי ואז ראיתי את כל הבנים מתקרבים אליי.
"מה קרה? " ג'ואל שאל.
"אני אסביר לך אחר כך, עכשיו מה שחשוב שנמצא דרך שהם יבואו איתנו בלי לחצות את כל ההמון הזה" כריס ענה לו לפני שהספקתי להגיד משהו.
ואני רק הנהנתי עם הראש.
הם הלכו הצידה ודיברו בינהם כמה דקות ואז חזרו אליי ולאמא שלי.
"אוקיי , תראי מה נעשה" כריס אמר.
"אנחנו נתקדם לכיוון האוטו, ברגע שאנחנו נכנס לאוטו ונתחיל לנסוע, ההמון יתפזר ולא ישארו אנשים. אנחנו נארגן לכם רכב זמני שאחרי שההמון יתפזר תוכלו לעלות עליו אנחנו נסע כמה דקות לאיזה מקום ונחכה לכן שם עד שתבואו עד אלינו ותעלו על האוטו שלנו מתאים?"
"כן, נשמע טוב" אמרתי לו.
"יופי, אז ניפגש עוד מעט" אריק אמר והביא לי חיבוק קטן.
איזה ילדה אחת קלטה שהוא מביא לי חיבוק וראיתי שהיא מסתכלת עליי מוזר אבל לא התייחסתי.
הבנים התקדמו לכיוון האוטו, בדרך הם הצטלמו עם כמה מעריצות, הם היו הכי חמודים שיש למעריצים שלהם ורואים כמה הם מעריכים כל אחד ואחד. ברגע שהם עלו לאוטו והאוטו התחיל לנסוע קרה בדיוק מה שהם אמרו שיקרה. כל האנשים התחילו לרדוף אחרי האוטו שלהם והרחבה נשארה ריקה. טוב כמעט ריקה. נשארו איזה חבורה של 3 בנות שלא הפסיקו להסתכל עליי ולהתלחשש. חשבתי לעצמי שאני סתם פרנואידית והם בטח לא מדברים עליי בכלל.
ואז ראיתי שהן מתחילות להתקרב אלי ולאמא שלי. "מי את? ולמה נראה לך שאת נוגעת באריק? הוא שלי. " אמרה לי הבחורה ואז נזכרתי שזו אותה בחורה שנעצה בי מבט קודם כשחיבקתי את אריק.
"אממ...הוא סתם ידיד, " אמרתי לה. בתכלס לא ידעתי כל כך מה לענות במצב כזה וגם קצת נבהלתי מהטון דיבור המאיים שלה.
"זאת פעם אחרונה שאת נוגעת בו " אמרה לי ותוך שנייה מצאתי את עצמי על הרצפה.
שלושתן נתנו לי דחיפה כל כך חזקה שחשבתי ששברתי את כל העצמות שלי. הדבר היחידי שראיתי זה את הגב שלהם הולך ומתרחק ממני.
כל כך כאב לי. קיבלתי מכה חזקה מאוד.
הסתכלתי מסביבי ואחרי שראיתי שאין אף אחד חוץ מאמא שלי התחלתי לבכות. פשוט נתתי לעצמי להתפרק. אמא שלי הייתה לידי וראיתי שהיא מאוד דואגת גם כי היא ראתה שכואב לי וגם כי בכיתי. הסתכלתי עליה והבנתי שאני לא רוצה שהיא תדאג ושיהיה לה רע אז פשוט הכרחתי את עצמי להפסיק את הבכי למרות שמאוד כאב לי מהמכה.
היא שלחה לי יד כדי לעזור לי לקום וקמתי בעדינות. כשנעמדתי הרגשתי שאני לא יכולה לישר את הגב מהכאבים אבל לא הראתי לאמא שלי שכואב לי. החזקתי את הכאב בתוכי.
עלינו על הרכב שכבר חיכה לנו. וכל הדרך אמא שלי שאלה אם אני בסדר. אמרתי לה שכן אבל בתוכי ידעתי שאני מתפוצצת מכאבים. ובינינו, נראלי שגם היא ידעה. לאמא יש תחושות אין מה לעשות.
אחרי כמה דקות הרכב נעצר והנהג הצביע לנו על רכב וראיתי שזה הרכב של הבנים והבנתי שהם חיכו לנו כמו בתוכנית ושעכשיו אנחנו צריכות לעבור לשם. רק הנפילה לא הייתה חלק מהתוכנית ועכשיו המעבר ממכונית למכונית הפך ליותר קשה כי בקושי יכולתי לזוז.
אמא שלי יצאה ובאה לעזור לי ועשיתי מאמצים וירדתי מהמכונית בלי להשמיע צליל אחד של כאב. הלכנו יחסית לאט. עד שהגענו לרכב.
עלינו על הרכב וראיתי את הבנים מחייכים אלינו.
אריק סימן לנהג שאפשר לנסוע ונסענו.
את אמא שלי הושיבו מקדימה שיהיה לה נוח ואותי שמו בין כריס לריצ'רד.
אחרי שוידאתי שאמא שלי מקדימה ולא יכולה לראות אותי. הרשתי לעצמי להוריד דמעה קטנה מהעין. הורדתי את הראש כי לא רציתי שגם הבנים יראו אבל לא יכולתי להחזיק יותר את הכאב.
"את בסדר? " ריצ'רד קלט שהורדתי את הראש ושאל.
"כן" אמרתי בקול חנוק. עדיין עם הראש למטה.
כנראה הוא סימן משהו לכריס כי לא עבר חמש שניות וכריס גם שאל "את בסדר? את צריכה משהו?"
"לא, זה סתם " אמרתי והרמתי טיפה את הראש.
אריק הסתובב למושב האחורי, כנראה שמע שהם שאלו אם אני בסדר.
"מה קרה? מה זה את בוכה? " הוא שאל.
וכבר לא יכולתי לשקר כי הם כבר ראו אז רק סימנתי להם שידברו בשקט כדי שאמא שלי לא תשמע.
הם הבינו והתחילו ואז ריצ'רד התחיל ללחוש
"מה קרה ? למה את בוכה? "
אריק, כריס וריצ'רד הסתכלו עליי וחיכו לתשובה.
"אני אגיד לכם אחר כך, אני לא רוצה שאמא שלי תשמע.
הם הנהנו עם הראש.
עברו עוד כמה דקות ואז הרכב עצר והבנים סמנו לי שהגענו. הדלת נפתחה ריצ'רד ירד והושיט לי יד כדי לעזור לי לרדת. התקדמתי מאוד לאט וכששמתי רגל אחת על המדרכה הרגשתי איך הגוף שלי מתפרק מכאבים ודפקתי צעקה.
לא יכולתי להחזיק אותה בפנים.
ואז מהר כל הבנים התקרבו אליי. למזלי, אמא שלי התחילה כבר קצת להתקדם עם זאבדיאל וישר אחרי הצעקה הסתכלתי וקלטתי שהיא לא שמעה אותה אז נרגעתי קצת. אבל כל שאר הבנים שמעו אותה ומאוד התקרבו אליי בדאגה.
" מה קרה?" כריס שאל תוך כדי ריצה אליי.
הסתכלתי שאמא שלי עדיין מקדימה וסיפרתי להם.
"אחרי שהלכתם אז באמת הרחבה שהייתה מלאה באנשים התרוקנה, אבל הייתה חבורה של שלוש בנות שהתקרבו אליי והתחילו לצעוק עליי כי הם קלטו שחיבקתי את אריק.
הם איימו עליי לא לגעת בו יותר ואז דחפו אותי ונפלתי ממש חזק וזהו ועכשיו מאוד כואב לי בכל הגוף. " סיימתי להסביר להם ועוד דמעה קטנה זלגה מהעיניים שלי.
"וואו, אז צריך ללכת לרופא. " ג'ואל אמר.
"כן, לבדוק שהכל בסדר" אריק הוסיף.
"בואי ניקח אותך לבדוק את זה, את לא יכולה להזניח כאבים. " כריס אמר. וריצ'רד הנהן. מסכים עם הבנים.
"לא, לא, לא לרופא, אני לא רוצה שאמא שלי תדאג, תעזרו לי לקום ונתקדם לעבריהם שהיא לא תתחיל לדאוג לי. " אמרתי להם.
ראיתי את הדאגה על הפנים שלהם וראיתי שהם לא מרוצים מזה שלא הסכמתי לבוא לבדוק את זה. אבל בסוף הם הסכימו.
"כריס וריצ'רד תנו לי יד וכל השאר תתקדמו לכיוון אמא שלי שלא תתחיל לחשוד טוב? " אמרתי.
הם הנהנו. והתחלנו להתקדם.
הלכתי יחסית לאט. ולא היה לי נעים מהבנים.
"אני מצטערת" אמרתי.
"על מה? " כריס שאל.
"שאני הורסת לכם, שאתם צריכים ללוות אותי וללכת לאט בגללי ולא להיות עם כל הבנים ".
אמרתי בעצבות.
" השתגעת? הכל בסדר, באמת. אם כבר אנחנו מתנצלים שהיית צריכה לעבור את זה בגללנו. יש מעריצות שמרגישות מאוד רכושניות כלפינו ודברים כאלה יכולים לשגע אותם. אנחנו באמת מצטערים שזה קרה לך. ואנחנו מבטיחים לפצות אותך. "
הפעם אני זאת שהייתה בהלם
"השתגעתם? איזה פיצוי בראש שלכם? זה שאתם איתי ודואגים לי ועוזרים לי ובכלל נמצאים איתי זה הדבר הכי טוב שקרה לי בכל החיים, זה החלום שלי ועכשיו הוא מתגשם. אני לא צריכה יותר כלום בחיים. אתם באמת מדהימים וזכיתי להכיר אותכם. והכאבים שיש לי הם יעברו כבר אבל מה שלא יעבור לי אף פעם זה הזכרונות המדהימים האלה שאני חווה איתכם ששווים בשבילי הכל.
הם חייכו אליי ונתנו לי חיבוק עוטף וחם.
והמשכנו ללכת.
הגענו לאיזה מבנה גדול כזה שהם היו צריכים להתראיין שם. לפני שנכנסנו לאולם אמרתי להם
" אתם זוכרים, לא להגיד כלום לאמא שלי, אני לא רוצה שהיא תדאג לי יותר מדי" הם הנהנו והתחילו להתקדם לעבר המראיין.
" אה ו... " הם עצרו והתקרבו אליי שוב.
"תודה על הכל" אמרתי וחייכתי חיוך ענק.
הם חייכו אליי בחזרה ושלחו לי נשיקה קטנה באוויר. 
לראות את הראיון של הבנים הייתה חוויה. תמיד אני רואה ראיונות כבר מוכנים אחרי עריכה והכל ופתאום לראות את זה בלייב זה היה חוויה כיפית ומצחיקה שאני אזכור תמיד.
הראיון נגמר וראיתי את הבנים מתקרבים חזרה אליי ולאמא שלי. כשהם התקרבו מחאתי להם כפיים ואמרתי להם "וואו, הייתם מדהימים, כמו תמיד. "
"תודה, נסיכה. " כריס אמר לי
והסמקתי. לא יודעת אם מישהו ראה את זה אבל אני הרגשתי שמתחיל להיות חם יותר חח
זאת פעם ראשונה שהוא קרא לי נסיכה. התרגשתי כמו ילדה בת שלוש.
התקדמנו לכיוון האוטו וראיתי שוב פעם רחבה מלאת בנות שצורחות לבנים. הרגשתי שיש לי דה זה וו. ולחשתי בעברית לאמא שלי.
"הם מגיעות לכל מקום, איך הן יודעות תמיד איפה הבנים". אמא שלי צחקקה.
ואז בין כל הקהל קלטתי את חבורת הבנות שמקודם דחפה אותי. והן הסתכלו עליי במבט מפחיד. כאילו הן עוקבות אחריי ובודקות שאני לא מתקרבת לאחד מהבנים ובמיוחד אריק.
הסתכלתי הצידה וקלטתי שאני עומדת ליד אריק. כך יצא. מהר זזתי והתקרבתי לכיוון כריס.
" הכל בסדר? " הוא שאל.
"כן כן, סתם פה יותר טוב לי" לא רציתי להגיד את האמת שאני מפחדת לעמוד ליד אריק כדי שהן לא יעשו לי משהו.
אחרי שקלטנו מרחוק את כל ההמולה הבנים קראו לי הצידה וסימנתי לאמא שלי שאני שנייה באה.
"מה נעשה?!? שוב פעם יש פה מלא אנשים"
ריצ'רד אמר.
"בוא נעשה כמו קודם " אמרתי לו.
"אין מצב שניתן לעשות את זה שוב אחרי מה שקרה לך" אריק אמר.
"מה קרה לה? " זאבדיאל שאל.
"נעדכן אותך תכף" ג'ואל אמר.
הוא הנהן וג'ואל פנה אליי
"את לא יכולה להישאר פה שוב אחרי מה שקרה. בטוח את לא יכולה לנסות לעבור איתנו את הבנות? "
"כן, ככה גם נוכל להגן עלייך" כריס אמר.
חשבתי לעצמי איזה חמודים. הם דואגים לי. הם רוצים להגן עליי. איזה נסיכים.
בתכלס מאוד פחדתי לעשות את מה שעשינו שוב כי הפעם ראיתי את הבנות האלה שדחפו אותי פעם קודמת וראיתי למה הן מסוגלות.
הסתכלתי לכיוון הרחבה וראיתי שהיא יותר קטנה מהרחבה הקודמת והדרך לאוטו של הבנים יותר קצרה. וגם ידעתי שהם ישמרו עליי כפול אחרי מה שקרה לי פעם קודמת.
"טוב בסדר, אני אלך איתכם, מקווה שיש בסדר"
אמרתי מהססת.
"יופי, ואל תדאגי הכל יהיה בסדר, אנחנו איתך ויש לנו גם מלא שומרים יהיה בסדר. " ריצ'רד אמר לי
ומשום מה זה הרגיע אותי קצת.
חזרנו לכיוון אמא שלי ואמרתי לה בקצרה על מה דיברנו . "אני גאה בך שאת נלחמת בפחד שלך, את תראי שיהיה בסדר" אמא שלי אמרה וחיבקתי אותה חיבוק ענק.
וסימנתי לבנים שאפשר להתחיל להתקדם.
התחלנו להתקדם והכל היה בסדר, קצת היה לי דופק מהיר אבל בסדר הכל היה בסדר.
הייתי כבר בחצי הדרך וראיתי פתאום את כריס ומבטינו נפגשו והוא סימן לי עם הראש אם אני בסדר והנהנתי עם הראש וחייכתי אליו.
לקראת הסוף ראיתי את החבורת בנות הזאת ממש קרובה אליי ופתאום נתקפתי פחד ורק קיויתי שהם לא יעשו לי כלום שוב.
הבנתי שכדי להגיע לאוטו אני חייבת לעבור דרכן ושאין לי אפשרות לעקוף אותן. לא סיימתי את המחשבה הזאת וכבר הרגשתי שמישהו שם לי רגל לא עברה שנייה וכבר הייתי ברצפה.
הסתכלתי סביבי ורק ראיתי מלא אנשים מעליי שבגלל שהייתי על הרצפה הם היו נראים כל כך גדולים. הסתכלתי סביבי ולא יכולתי לראות לא את אמא שלי ולא אף אחד מהבנים. לצעוק לעזרה גם לא יכולתי כי הצעקות של הבנות גברו על הקול שלי. ופתאום קלטתי שמה שקרה לי אז לפני כמה שנה קורה לי שוב. אני בתוך המון אנשים עם כאבים חזקים בלי יכולת להרים את עצמי או לצעוק לעזרה. התחלתי להיכנס ללחץ, הנשימות שלי הפכו להיות מהירות והתחלתי להרגיש סחרחורת וכאבים חזקים בכל הגוף.
התחלתי לבכות. זה היה בכי של כאב, ייאוש, פחד, חרדה. הכל ביחד.
הייתי על הרצפה איזה כמה דקות. זה הרגיש לי כמו נצח.
פתאום הרגשתי יד נוגעת לי בגב....

תכתבו לי בתגובות של מי לדעתכם הייתה היד?
ומה יקרה לזוהר בהמשך...
ניפגש בפרק הבא❤