Fan enamorada- מעריצה מאוהבת 🥰

פרק 18- ישראל im back

18 שעות. 18 שעות של טיסה. וסוף סוף אני בארץ. חזרתי לישראל. האמת, אם כל החוויות שהיו לי במיאמי, התגעגעתי קצת לישראל.
לחוצפה הישראלית, ויותר מהכל התגעגעתי למשפחה שלי. לאבא שלי, לאח שלי (למרות שביננו הוא בטח לא שם לב שלא הייתי בבית כמה ימים), ולכל המשפחה המורחבת שלי. דודים, בני דודים, סבא וסבתא שלי.
יצאנו מהמטוס ואת מי אני רואה? את אבא שלי ואת אח שלי. רצתי אליהם, חיבקתי אותם חזק חזק. זה רק 3 ימים אבל זה הרגיש כמו נצח.
העברנו חוויות, צחקנו, סיפרתי להם כל מה שחוויתי, הטוב, והרע והכי חשוב, ההופעה.
איך שנהניתי שם ואיך הרגשתי ששם זה הבית שלי, על הבמה, מול כל כך הרבה אנשים.
סיפרתי להם שמהרגע הראשון שעליתי על הבמה, הרגשתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים שלי, להופיע, לטייל בעולם, לשיר, לרקוד.
פשוט לחיות את זה, ואני מאוד מקווה שמה שהיה במיאמי לא יהיה הופעה חד פעמית.
הגענו הבייתה, התגעגעתי אליו, התגעגעתי לחדר שלי.
נכנסתי עם המזוודה והתחלתי לסדר את כל הדברים שקניתי. בזמן הסידורים שלי פתאום נשמע צלצול של הודעה מהטלפון שלי.
"משפחה יקרה, זוהר ונורית (אמא שלי) חזרו ממיאמי ואנחנו נפגשים כולם אצלנו בעוד שעתיים כדי לשמוע מהם חוויות. תגיעו"
זה היה אבא שלי ששלח את ההודעה לקבוצה של המשפחה המורחבת שלי בווצאפ.
כל כך התרגשתי. התגעגעתי אליהם בטירוף.
*כעבור שעתיים*
צלצול בדלת. קמתי לפתוח בהתלהבות.
כל המשפחה שלי עמדה שם וישר רצתי לחבק אחד אחד. התגעגעתי כל כך לכולם. אני יודעת שזה היה רק 3 ימים אבל היה לי כל כך מה לספר. נכנסנו ואמא שלי הגישה כיבוד קל. ואני חשבתי. כמה כוחות יש לאישה הזאת. הרגע נחתה וכבר מגישה דברים לאורחים. איזה אמא מדהימה יש לי.
דיברנו שעות, וצחקנו וסיפרתי להם הכל. טוב לא בדיוק הכל, בעיקר את הדברים הטובים. המשפחה שלי מאוד דאגנית ולא רציתי לספר להם על ספנסר ועל "הנערה המאוהבת" .
אחרי שהם הפסיקו להתעסק בי וכל אחד חזר לשיחות אישיות. ניצלתי את הרגע וקראתי לחדר שלי לטולי שזאת בת דודה שלי (קוראים לה ליטל אבל אני מגיל קטן קוראת לה טולי) ולמיטל שאותה אתם כבר מכירים. הן אחיות. והן תמיד היו שם בשבילי ותמכו בי בכל הנושא הזה של השירה והכל.
"נו אז איך היה?" טולי שאלה כשנכנסו לחדר והתיישבנו על המיטה שלי.
"וואי היה מדהים, הם כל כך מושלמים הבנים האלה, הם תמכו בי ועזרו לי וגם שהיו לי רגעים לא כל כך טובים הם היו שם בשבילי וזה היה ממש לא מובן מאליו מבחינתי, זאת הייתה חוויה מדהימה" אמרתי להם וחייכתי וראו שמאוד התרגשתי כשנזכרתי בהכל.
טולי ומיטל הן גם מאוד אוהבות כמוני מוזיקה לטינית ואפילו מכירות כמה שירים של cnco
אז היה לי מאוד קל וכיף לדבר איתן.
המשכנו לדבר עוד איזה שעה ואז הם כבר היו צריכים ללכת. היה ערב כבר. נפרדתי לשלום מכל המשפחה שלי, הודיתי להם שהם באו לקבל אותי אחרי שחזרתי. נכנסתי לחדר שלי, החלפתי לפיגמה והלכתי לישון. הייתי מאוד עייפה.

*כעבור 4 חודשים*
וואו, כמה עבר ב-4 חודשים האלה, תאמינו לי, אם כל מה שחוויתי ב-4 חודשים האלה, לא היה רגע שלא הפסקתי לחשוב על הבנים ועל מה שהיה במיאמי. איך אני רוצה לחזור לשם, אליהם, לכריס, איך בא לי לראות את החיוך שלו שוב, להרגיש את חום גופו כשהוא מחבק אותי, לשמוע את הצחוק הממכר שלו.
*בוקר יום שבת*
קמתי בבוקר עם מועקה, מועקה של געגוע לבנים, געגוע למיאמי, געגוע לחוויות שחווינו.
לא רציתי לצאת מהמיטה, עשיתי מה שאני תמיד עושה שמרגיע אותי ונותן לי הרגשה טובה.
לקחתי את הטלפון שלי, חיברתי אוזניות ופשוט שמתי פול ווליום "cnco" כל האלבום.
התחלתי לשמוע את השירים שלהם, ופשוט לבכות. כל כך התגעגעתי.
אחרי בערך שעה שאני שומעת את השירים שלהם ובוכה בלי סוף.
קיבלתי צלצול הודעה שעצרה לי את המוזיקה.
פתחתי את הטלפון ולא האמנתי למראה עייני.
מאיפה הוא בא פתאום? איך התגעגעתי אליו.
כמה זמן לא ראיתי אותו. 🤫🤫🤫

מי שלח הודעה לזוהר?
חבר מהעבר? או אולי אחד מהבנים?😏
האם זוהר תחזור למיאמי להגשים את החלום שלה?