Fan enamorada- מעריצה מאוהבת 🥰

פרק 42- איך נקלענו לסיטואציה הזאת?

"היי אני שרון אני כתב מחדשות בי.סי.בי, רצינו לשאול אותכן כמה שאלות. " הוא אמר והתקרב אלינו. נזכרתי שהבנים הנחו אותי ואת אמילי לא לדבר עם כתבים.
"אין תגובה" אמרתי ומשכתי את אמילי איתי לכיוון היציאה.
"זה נכון שהיית בכלא, אמילי את עם ריצרד, יש שמועות שהוא בוגד בך" מלא שאלות הוא שאל. לא ענינו על אף אחת ופשוט ברחנו כשהוא ממשיך לרדוף אחרינו ולשאול אותנו שאלות.
הגענו לכביש ונעצר רכב ובו שני גברים שסימנו לנו להיכנס. מרוב שהיינו מוטרדות מהכתב הזה לא חשבנו לעומק ונכנסנו לרכב. הוא התחיל לנסוע ורק אחרי שנרגענו קצת הבנו מה עשינו. עלינו על רכב זר. גם אני וגם אמילי הסתכלנו אחת על השנייה בדאגה.
"מי אתם? " שאלתי בעדינות.
"זה לא עניינך" הבחור שישב ליד הנהג אמר בתוקפנות ולפתע הסתובב אלינו וכיוון עלינו אקדח. אוי לא. נחטפנו.
אני ואמילי הלכנו אחורה מפחד ולא הוצאנו הגה כל הנסיעה. בקושי נשמנו.
החזקתי לה את היד שרעדה וניסיתי להרגיע אותה. אני גם הייתי מאוד לחוצה אבל הייתי חייבת להיות החזקה מבינינו.
הגענו לאיזה בית נטוש באמצע יער כזה. כמו בסרטי אימה. הם הוציאו אותנו מהאוטו, הכניסו אותנו לבית וקשרו אותנו אחת ליד השנייה.
"מי אתם? מה אתם רוצים מאיתנו? " העזתי להוציא מילה מהפה.
"אנחנו המשפחה של דן, מוכר לך השם? " הבחור שהיה הנהג אמר והתקרב אליי בתוקפנות. הם המשפחה של דן, משפחת פשע. ואז ירד לי האסימון. לזה השוטרת התכוונה שאמרה "לפני שיהיה מאוחר מדי".
הגיע המאוחר מדי. ואני ואמילי נחטפנו.
"מה אתה רוצה מאיתנו? " שאלתי בעצבים.
"מכן שום דבר, אנחנו רוצים כסף מהמדינה, אתם רק הכופר שלנו, אם המדינה לא תשיג לנו את מה שאנחנו רוצים אנחנו נאלץ להרוג אתכן." הוא אמר ואמילי נחרדה והתחילה לבכות.
ניסיתי להרגיע אותה במילים. לא יכולתי לחבק או להחזיק אותה אז רק במילים הרגעתי אותה.
"אל תדאגי אחותי, יבואו להציל אותנו, אנחנו נהיה בסדר" אמרתי לה.
"אף אחד לא יבוא להציל אתכם" הוא אמר והם צחקו להם, מתגרים בנו.
"את תקשיבי לו, הכל יהיה בסדר" אמרתי לאמילי.
אחד מהם קיבל טלפון והם יצאו מהחדר.
"איי, איי אל תבכי, אנחנו נהיה בסדר אני מבטיחה לך" אמרתי לה. וזה לא הרגיע אותה היא המשיכה לבכות בהיסטריה. כל כך רציתי לחבק אותה ולא יכולתי.
"כבר ערב, תכף הבנים יחזרו הביתה וכשהם יראו שאנחנו לא שם הם יהפכו את המדינה כדי למצוא אותנו, את תראי שאנחנו נהיה בסדר" אמרתי ובדיוק הם נכנסו.
"נחמד, הם חושבים שהנסיכים שלהם יבואו להציל אותם" הוא אמר והם צחקו, ואז שמתי לב שהטלפון שלי ושל אמילי אצלו ביד.
"מה נרשום להם?" הוא שאל את החבר שלו והם התחילו להסתלבט עלינו.
"אהוב שלי, אני ואמילי יצאנו לטייל בעיר אל תחכו לנו, נחזור מאוחר, אוהבת אותך" הוא אמר מחקה את הקול שלי ושולח את זה לכריס. אוי לא. אותו דבר הוא עשה גם עם הטלפון של אמילי והיא לא הפסיקה לבכות. הטיפת תקווה שנתתי לה שהבנים יחפשו אותנו גם התפוגגה.
"אל תדאגי" אמרתי לה. לא היה לי עוד משהו להגיד לה. בתכלס, גם אני לא באמת ידעתי יהיה ואיך נצא מפה, אם נצא.
הבחור השני יצא מהחדר וחזר אחרי כמה דקות עם מגש אוכל.
"קחו תאכלו, שלא תגידו שאנחנו לא דואגים לכם" הוא אמר. אוי תודה רבה לכם באמת.
איכס ממש אני אוכל את זה. בטח הם שמו רעל או לא יודעת מה.
"תודה אנחנו לא רעבות" אמרתי בשמי ובשם אמילי.
"איך שאתן רוצות" הוא אמר.
העברנו ככה שעות על גבי שעות, הם מדברים בינהם כנראה על הדרישות שלהם והכל ואני עסוקה בלהרגיע את אמילי. השמש כבר התחילה לעלות. לא ישנו כל הלילה.
הבוקר הגיע.
"בואו, אתן צריכות להקליט הודעה למשטרה, להגיד שאתם בסדר, כדי שיתנו לנו מה שאנחנו רוצים, בלי התחקמויות, אנחנו פה עם האקדח טעון." הוא אמר ושם מולנו מצלמה. הוא שחרר לנו את הידיים כדי שיראה כאילו הם לא מחזיקים אותנו בכוח ומתעללים בנו. הם הכינו לנו הכל כתוב והיינו צריכים להגיד את זה. הם כיוונו עלינו אקדח אבל כמובן לא ראו את זה במצלמה.
אמילי לא הייתה במצב לדבר אז אני לקחתי את זה על עצמי.
"אני זוהר מאטיס וזאת אמילי, אנחנו מוחזקים בידי חוטפים אבל הם לא מתעללים בנו, תביאו להם את מה שהם רוצים, אם הם לא הם יפגעו בנו" זה מה שהיה רשום והקראתי את זה. ואז נזכרתי שאחרי מה שקרה לי עם דן אני וכריס עשינו ביננו מילת קוד שאם קורה לאחד מאיתנו משהו המילת קוד היא : ארמון.
החלטתי ללכת על זה ולמרות שזה לא כתוב לקחת סיכון ולחרטט משהו עם המילה הזאת כדי שאם זה במקרה יגיע לכריס הוא ידע שאנחנו בצרות.
"זה אמנם לא ארמון, אבל לא חסר לנו כלום והם מתנהגים אלינו מאוד יפה" חרטטי משפט והייתי גאה בעצמי שהצלחתי להגיד משפט שהחמיא להם כך שזה לא יעורר את החשד שלהם.
הם סגרו את המצלמה ואמילי הסתכלה עליי במבט של מאיפה הבאת את המשפט האחרון. סימנתי לה שאני אחר כך אסביר לה.
"מה זה היה המשפט האחרון? " אחד הבחורים שאל.
"סתם, רציתי שהם ידעו שאתם באמת לא עושים לנו כלום כדי שיביאו לכם את מה שאתם רוצים יותר מהר ואנחנו נוכל ללכת" אמרתי מנסה להישמע אמינה. למזלי הוא האמין לזה. הם יצאו מהחדר, כנראה כדי לשלוח את ההקלטה.
חיכיתי שהם יסגרו את הדלת ודיברתי בשקט לאמילי.
"ארמון זה שם קוד שלי ושל כריס, שמישהו מאיתנו בצרה אמרנו שאנחנו משתמשים בזה" אמרתי והיא חייכה. חזרה לה קצת התקווה.
"נראה לך שהוא יראה את ההקלטה?" היא שאלה.
"שווה לנסות לא? " אמרתי לה בשקט וחייכתי. היא הנהנה.
חיכינו עוד כמה שעות לבד, שיחקנו ביינתים ארץ עיר בעל פה, דיברנו על הזוגיות של כל אחת מאיתנו, דיברנו על הבנים. עשינו הכל כדי לשכוח שאנחנו בעצם חטופות ואין לדעת איך היום הזה יגמר ובעיקר להעביר את הזמן.
אחרי בערך 3 שעות. הבחורים נכנסו.
"אתן משוחררות, קיבלנו מה שרצינו, ואם אתם תספרו משהו למישהו על מה שהיה פה עכשיו אנחנו נדאג למצוא אתכם והפעם לא נהיה כאלה נחמדים" אחד הבחורים אמר בתוקפנות והשני החזיק אקדח מראה לנו בפנטומימה מה יקרה לנו אם נדבר.
הם שחררו אותנו ואנחנו פשוט רצנו הכי מהר שיכולנו. לפתע שמענו ירייה ושמעתי את אמילי צורחת. הסתובבתי אחורה וראיתי את הרגל שלה מדממת. הסתכלתי לצדדים וראיתי אותם עולים על רכב ובורחים. למה זה היה טוב. למה הם היו צריכים לירות בה. הרי הם לא ירו בשביל להרוג אחרת הם היו מכוונים ללב. הם סתם רצו לפגוע אותה ברגל. למה. מה היא עשתה להם.
"תרגעי אהובה שלי יהיה בסדר" אמרתי לאמילי כשהיא בוכה וצורחת מכאבים. אני יודעת מה זה כאב של כדור. גם אני קיבלתי. בבטן.
זה כאב איום ונורא.
לקחתי את הג'קט שלי ועטפתי לה את הרגע, מנסה לעצור את הדם, זה לא עזר, הוא המשיך להשפך עוד ועוד.
"הכל יהיה בסדר" אמרתי לה ושמתי לב שהיא כבר מתחילה להיות לא איתי.
"אמילי תשארי איתי" אמרתי בלחץ מנסה להשאיר אותה ערה. ונעצמו לה העיינים. היא התעלפה. רצתי לכיוון הבית שהיינו בו מנסה למצוא טלפון או משהו כדי לקרוא לעזרה.
היה טלפון בייתי כזה מנותק מהחשמל. רצתי לכיוון איזה שקע וחיברתי אותו בעודי ממלמלת
"בבקשה תעבוד, בבקשה תעבוד".
הוא השמיע צליל ושמחתי כל כך התקשרתי מהר לכריס.
" זוהר זאת את? " הוא אמר ושמעתי אנחת רווחה בקולו.
"כן זאת אני.." באתי להמשיך לדבר והוא עצר אותי.
"ראיתי את ההקלטה, איפה אתן,הכל בסדר? "
הוא שאל ומיהרתי לענות לא.
"אני בסדר אבל אמילי, הם ירו בה ברגל אתם חייבים להביא לפה אמבולנס, אני משתמשת באיזה טלפון חצי שבור אתם חייבים לבוא לפה דחוף" אמרתי בלחץ.
"איפה אתן? " הוא שאל בלחץ, מנסה לעכל את כל מה שאמרתי לו עכשיו.
"לא יודעת, זה בית נטוש כזה בתוך איזה יער, רגע" אמרתי מנסה לחפש משהו  שיעזור לי להבין איפה אני. וראיתי לפתע על השולחן כמו חשבון חשמל שנשלח לבית הזה וראיתי כתובת.
"קוראים לזה שדרת ביל " אמרתי לו מהר. מקווה שזה באמת פה.
"אוקיי אנחנו מגיעים" הוא אמר וניתק. זרקתי את השפופרת ורצתי חזרה טיפה לתוך היער. לאמילי.
היא הייתה מעורפלת כזאת, חצי מעולפת, חצי ערה. היא הייתה רותחת, ההשפעה של הכדור התחילה לעבוד, היא כולה הזיעה.
ניסיתי לנגב את הזיעה שלה והחזקתי לה את היד.
"דיברתי עם הבנים, הם באים, את תהיי בסדר, הם באים להציל אותך" אמרתי עם דמעות בעיניים. אני לא יודעת מה אני יעשה אם יקרה לה משהו. היא החברה הכי טובה שלי. היא מעבר לחברה. היא כמו האחות שאף פעם לא הייתה לי. היא התעלפה שוב וניסיתי להעיר אותה. לפתע שמעתי מלא סירנות מתקרבות. יש סוף סוף. האמבולס הגיע ושני פרמדיקים יצאו עם אלונקה ולקחו את אמילי לאמבולנס. הגיע גם רכב משטרה ובתוכו ריצרד וכריס.
ריצרד היה נראה מודאג וכשהוא ראה את אמילי מעולפת כשלוקחים אותה לאמבולנס, כולה נוטפת דם הוא בכלל התפרק. הוא התחיל לבכות. בחיים לא ראיתי אותו ככה. הוא באמת אוהב אותה.
חיבקתי אותו חזק מאוד. והוא אותי.
"היא תהיה בסדר אתה תראה" אמרתי לו בדמעות.
כריס חיבק את שנינו תוך כדי שהוא נותן לי נשיקות בראש.
"את בסדר? " כריס שאל ודמעה זלגה לו מהעין.
הנהנתי וחיבקתי אותו וגם את ריצרד חזק חזק.
"מישהו אחד יכול לנסוע איתנו" הפרמדיק אמר.
"לך" אמרתי לריצרד והוא חיבק אותי מאוד חזק והודה לי ועלה על האמבולנס. אני הלכתי לניידת עם כריס והם לקחו אותנו לבית חולים.
"היא תהיה בסדר נכון? " שאלתי בדמעות את כריס.
🤫🤫🤫🤫😱😱😱

מה אתם אומרים? אמילי תהיה בסדר?
אהובים, זה היה המרתון להיום, 2 פרקים. מחר יעלה עוד אחד. והבא כבר יעלה ביום חמישי ❤
שיא חדש: 1490 מילים.