Nuna [JungKook] || Complete ✔️

37 : הפאזל השלם

קרני אור בהירות נחות על פניה של סאנה ויוצרות צל ארגמני מתחת לראייתה, היא מתכווצת בניסיון כושל להסתיר את האור מעיניה. היא ממלמלת משהו חרישית כשצל כהה משתלט על האור הארגמני שחודר לראייתה. היא פוקחת את עיניה באיטיות לקול צחוק רך, ראשה נח בשקע שבין צווארו לכתפו השמאלית, עיניה ננעצות מיד בנקודת החן שמעטרת את צווארו. היא מרימה את מבטה כדי לפגוש את עיניו בוהות בה, את שפתיו המתוקות מחייכות אליה, ורק עכשיו היא שמה לב לליטוף עמום בגבה- בתנועה סיבובית הוא מלטף נקודה מסוימת בגבה בעזרת אגודלו.

"בוקר טוב פיצ'פאי." ג'ונגקוק אומר בקול רך, היא מפהקת ומתמתחת באיטיות, זזה ממקומה מעט כדי להתיישב. רק כשהיא מתיישבת היא שמה לב שהם לבד בחצר, ג'ונגקוק משנה את תנוחתו ונשען על צידו השמאלי, מרפקו נעוץ באדמה וראשו נתמך בכף ידו. הוא צוחק בתגובה לפאניקה שמתפשטת בפניה

"איפה כולם?" היא שואלת לא מבינה

"ישנים," הוא עונה, היא נועצת בו מבט וצחוקו מתגבר "נרדמת, לא רציתי להעיר אותך. הם הלכו לפני שלוש שעות בערך," שלוש שעות?! היא מביטה בשמיים רגע קצר

"מה השעה?"

"שש בבוקר," הוא עונה

"רגע, לא ישנת בכלל?"

"התעוררתי לפני כמה דקות בגלל השמש." הוא מסביר בקצרה ומתיישב, היא נעמדת בתנועה מסורבלת ומתמתחת שוב, הוא משלב את רגליו ומרים את ראשו להביט בה. השמש נופלת על פניו וקרני האור מבליחות בעיניו, הוא מחייך אליה ולרגע נראה כמו ילד קטן

"אני חייבת מקלחת" סאנה טוענת בתלונה, הוא צוחק ונשען אחורה על ידיו כדי לשפר את תנוחתו, השמש מכה בעיניו ומסנוורת אותו, הוא מצמצם את עיניו

"אל תיכנסי לחדר שלך," חיוך מודבק לפניו "סוהו וסאן צ'ול אימצו אותו," הוא מסביר "אבל החדר שלי פנוי."

+++

מקלחת קרה וקצרה מדירה את שינתה של סאנה לגמרי ובמשך שעתיים ארוכות היא משתלטת על המטבח ומכינה לכולם ארוחת בוקר. עומדת לבדה, מוחה מעבד את התוכנית שתצא לפועל בעוד כמה שעות. סאנה מנמיכה את הלהבה בכיריים ומרימה את מכסה הסיר כדי לבחוש את מרק ה-הֶגַ'אנְגְגוּק שבתוכו. למרות שהיא מרגישה עייפה היא לא מרגישה שתוכל להירדם שוב גם אם תתאמץ. מוחה עמוס במחשבות, מריצה שוב ושוב את התוכנית בראשה כמו סרט, תוהה אם באמת יצליחו לגרום למי-ג'ונג להניח להם לנפשם. היא חשה כאב קל בליבה, געגוע לאביה מכה בה רגע קצר והיא ממהרת לסלק את ההרגשה הזו מעליה.

קול צעדים קלוש מגיע מהמסדרון וסאנה פונה להביט בדלת. דמותו של סוהו נודדת פנימה בהיסח דעת מוחלט, עדיין ישנוני, הוא נתקל בקיר עם כתפו, מועד, מתייצב וצוחק, סאנה מתאמצת לבלוע את צחוקה. היא עדיין מרגישה נדהמת מהשינוי בהתנהגותו של סוהו, הוא הפך מילד מעצבן ועצלן לבחור שעומד עכשיו מולה- עצמאי יותר, לפחות כך נשמע מסיפוריו מהחודשים האחרונים, והוא מתנהג כלפיה בחיבה ובכבוד ולא באופן הקר והמגעיל שאליו התרגלה כל חייה.