My Little Mermaid

Chapter 5

עברו כמה דקות וצליל לא נשמע מפיו. זה כאילו הוא השתתק , על מה הוא חושב לעזאזל?
הוא הרים את ראשו מברכיו וצנח על ברכיי בעדינות. לא ראיתי את פניו אבל הרשתי לעצמי לשחק בשיערו, אולי זה ירגיע אותו קצת..
לאחר כמה שניות אני מרגישה את גופו רועד, נבהלתי ועצרתי את נשימתי.הוא בוכה?
״רוי?״ שאלתי בדאגה וסובבתי אותו אליי.
עיניי נפערו בהלם כשראיתי אותו בוכה וכל פניו הפכו לצבע כחול. ידו הימנית החזיקה בחזה שלו בחוזקה, כואב לו, הוא לא יכול לנשום!
פאק פאק פאק!
״רוי!״ צעקתי והנחתי אותו על הרצפה, עליתי מעליו והחזקתי חזק בפניו. הוא לא נרגע, מה יש לו?! הפחד כירסם את גופי, אני מרגישה כאילו הוא עומד למות לי בין הידיים. הנחתי את ידיי על החזה שלו ולחצתי בחוזקה ובמהירות ותוך כדי נזכרת בשיעור החייה שמנואלה האחות של בית הספר לימדה אותנו , מנסה להחזיר לו את הנשימה. אך עוברות השניות והוא רק הופך לכחול יותר!
״רוי! רוי! תנשום איתי בבקשה! תרגע!״ צעקתי עליו בפאניקה והצמדתי את ראשו אל החזה שלי. חיבקתי אותו אליי הכי חזק שאני יכולה. ומבלי ששמתי לב פניי הפכו לרטובות מדמעות שזלגו מעיניי.
ידו אחזה בחולצתי והצמידה אותי אליו יותר, הוא חיבק אותי עד שלא יכולתי לנשום.
נשקתי לראשו בלחץ, ראשו עדיין בין זרועותיי, מונח על החזה שלי.

הוא חזר לנשום, עדיין לא בקצב סדיר אבל לפחות הוא נושם. ואז הרגשתי את מה שגרם לי לנשוך את שפתי ולעוד דמעות לצאת מעיניי. החולצה שלי הופכת לרטובה מדמעותיו. הוא בוכה בהסטריה, כאילו לא בכה שנים. רועד ומוציא קולות יאוש מפיו. מוציא הכל החוצה. מה גורם לו לבכות כך?
הוא אחז בצווארי ועזר לעצמו להרים את ראשו ולהביט בי , עיניו השחורות היו שבורות, כאילו התנפצו לרסיסים קטנים ושחורים. הריסים שלו לא היו רטובים כך גם כשיצא מתוך הים. ידו עלתה לפניי ונגבה את הדמעות שזלגו על לחיי.

״אני מצטער על זה. אני צריך ללכת.״ הוא אמר בקול חנוק וקם ממקומו, תוך כמה שניות הוא כבר נעלם מזווית העין שלי.
פי פעור ואני עדיין יושבת על ברכיי באותה תנוחה כשהלך, אני מביטה סביב בהלם מנסה להבין מה קרה עכשיו.
ואז כשההבנה מכה בי הזעם השתלט עליי.
מה לעזאזל? הוא לא יכול פשוט לקום וללכת אחרי מה שקרה עכשיו! אחרי שהוא הפחיד אותי כך! אין מצב!
קמתי ממקומי ורצתי לכיוון שהוא רץ, הגעתי לשער בית הספר האחורי, רואה אותו מטפס מעל הגדר וקופץ לכיוון השני. רצתי גם כן , נשמתי עמוק והתחלתי לטפס, רגל אחר רגל, עד שהגעתי לראש הגדר. פאק זה גבוה! איך אני קופצת?! טוב אין ברירה, נשמתי עמוק וזרקתי את עצמי על הרצפה הקשה.
פאק זה כאב!!
קמתי וצלעתי אל המכונית הקטנה והיפה שלי. התנעתי את הרכב והתחלתי לנסוע אחרי הרכב של רוי, הרכב שהוא אסף אותי מהים ולקח אותי הביתה כשקפאתי מקור אחרי שמורגן לקחה לי את הבגדים. חשבתי שהוא כל כך חמוד אז.
אני נוסעת אחריו ואני שמה לב שאני מכירה את הדרך הזאת. אני עושה אותה כמעט כל יום אחרי בית הספר או כשסתם משעמם לי בבית.
הדרך לים.
הוא עצר את הרכב בצד יצא ממנו ופתח את הדלת האחורית, הוציא ממנה גלשן שחור אפור וגדול, אחד שנראה מתאים לו. אותו גלשן שעצר אותי מלצאת מהמים ביום שאני ורוי נפגשנו.
הוא התחיל להתפשט ולרוץ אל הים, ואני מיהרתי לצאת מהמכונית ולרוץ אחריו.
הוא רץ אל תוך הים עלה על הגלשן והתחיל לגלוש. עצרתי במקומי.
וואו, זה יפייפה.
איך הוא עושה את זה? זה נראה שהוא רוקד על המים, שהים כולו שלו.
כל קפיצה שלו גורמת לליבי לקפוץ ולחייך, הוא די טוב בזה. מדהים אפילו. אני מתיישבת על החול הרך והלבן ולא מורידה ממנו את עיניי לרגע. הוא פשוט..- נפילה שלו מהגלשן קוטעת את מחשבותיי, עיניי נפערו ואני מנסה לאתר אותו במבטי. שתי שניות לאחר מכן הוא יוצא מהמים כשהגלשן בידו וגורם לאבן ליפול מליבי. הוא הפחיד אותי לרגע..
אני נאנחת, למה עדיין אכפת לי ממנו אחרי כל מה שהוא עושה לי? מה לא בסדר איתי?!
״לא נמאס לך אה?״ הוא עומד מעליי מטפטף עם חיוך מרוח על פניו, כאילו כלום לא קרה בבית הספר!
״תגיד אתה רציני?״ אני שואלת בשוק ונעמדת מולו.
״אני תמיד רציני״ הוא מצמיד את גבותיו ברצינות. ואני מגחכת בזלזול. ״אני רוצה הסבר!״ צעקתי עליו והנפתי את ידיי לצדדים.
הוא נאנח והעביר את ידו בשיערו, ״אני לא חייב לך שום הסבר״ הוא אמר ברוגע והתחיל ללכת לכיוון הרכב שלו חזרה.
״זה לא מעניין אותי! זה מגיע לי אחרי שעזרתי לך! אתה לא יכול פשוט להכניס אותי לפאניקה כזאת ואז ללכת!!״ צעקתי ושניה אחרי התנגשתי בחזה קשוח. הוא עצר והסתובב לפני שנכנס לרכב.
״אף אחד לא ביקש ממך לעזור לי או לעקוב אחריי לכל מקום! פשוט תעזבי אותי בשקט.״ הוא אמר ופתח את דלת מושב הנהג.
עיקמתי את פרצופי בעצב, ״אין לי מושג למה אני ממשיכה לדאוג לך אחרי שאתה מתנהג אליי ככה. תפסיק להתייחס לכל מה שאני עושה בשבילך כמובן מאליו״ מלמלתי בשקט, וקול מתחנן יצא מפי. מה עובר עליי לעזאזל?
הוא עזב את הדלת והתקדם אליי במבט לא מובן. הוא אחז בסנטרי והרים את ראשי כדי שאביט בעיניו שהיו מוצפות ברגש לא מוסבר..
״אני בחיים לא לוקח אותך כמובן מאליו, כל דבר שאת עושה חקוק לי במוח, ואני לא רוצה את זה! אני לא רוצה להרגיש את מה שאני חושב שאני מתחיל להרגיש סול.. זה לא יהיה טוב, לא לך ולא לי.״ הוא אומר בשקט, עוצם את עיניו ומוסיף ״את מדהימה, וזה חדש לי. את תמימה וכלבה בו זמנית וזה מעורר לי את כל החושים בגוף. אבל-״ הוא נשם עמוק , הרמתי את ידי וליטפתי את פניו אך הוא מיהר לעצור אותה, הוא נשק לה, מלמל ׳אני מצטער׳ ונכנס לרכב.
פי פעור וליבי דופק כמו משוגע כשאני מביטה ברכב שלו נוסע. מה זה היה עכשיו? למה הוא אמר את כל זה? אני דיברתי על משהו אחר בכלל.. ולמה לעזאזל הלב שלי דופק ככה?

____________
______
היי בנות! מצטערת שלקח לי הרבה זמן להעלות פרק..
מקווה שתהנו❤️